הנושאים החמים
בעוד מספר ימים נשב כולנו יחד סביב שולחן הסדר, כולנו מכירים ויודעים את המצווה של "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" שעושים הכול כדי שלא יירדמו התינוקות. למעשה התורה מלמדת אותנו כאן כללים בחינוך, כל מלמד שואל את עצמו איך אני מעביר שיעור מוצלח? איך אני מצליח להעביר את המסר לכל כך הרבה תלמידים שונים, יש לי בכיתה ילדים שמפריעים למהלך התקין של השיעור, מה אני עושה? ויש לי תלמידים שמבינים מיד והרמה הרגילה לא מספקת אותם, את התשובה לכך לימדו אותנו חז"ל בחיבורם "הגדה של פסח" שלמעשה היא המתכון והתוכנית לליל הסדר מוצלח! ומשם נלמד איך להכין מערך שיעור מוצלח לכיתה.
ראשית מדובר על כיתה הטרוגנית, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל. כך שאין לנו תירוץ למה אי אפשר למסור את החומר אלא צריך להתאים לכל אחד מהיושבים לפי הבנתו או מה שאנו קוראים לזה הוראה דיפרנציאלית. וכמו שהמשנה אומרת וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. וההגדה מפרטת את התשובה לכל אחד.
אבל הסוד מתחיל הרבה קודם הגמרא במסכת פסחים דף קי"ט אומרת: תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי עֲקִיבָא: מִיָּמָיו לֹא אָמַר הִגִּיעַ עֵת לַעֲמוֹד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, חוּץ מֵעַרְבֵי פְסָחִים וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. בְּעֶרֶב פֶּסַח — בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ. בערב פסח היו סוגרים את בית המדרש כדי שהאברכים ילכו הבייתה להרדים את התינוקות שיהיה להם כוח להיות ערים עד מאוחר וישאלו את הקושיות, ילד שלא ישן טוב בלילה לא יוכל להיות עירני ומרוכז בשיעור, בנוסף הגמרא שם מביאה עוד טיפ לריכוז של ילדים בשיעור: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מָה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לְתִינוֹקוֹת בְּיַיִן? אֶלָּא מְחַלְּקִין לָהֶן קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין בְּעֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מְחַלֵּק קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לְתִינוֹקוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. פשוט לחלק סוכריות ופרסונים למצטיינים כדי לגרום לתלמידים להיות שותפים פעילים בשיעור וכמובן לא רק פרסים מיידים אלא גם מבצע למצטיינים עד הסוף פרס אפיקומן.
לאחר מכן צריך להתחיל מיד את השיעור, ולא להתעכב כי זה גורם לאיבוד של התלמידים במקרה הטוב ולבלגן במקרה הפחות טוב, וכמו שהילדים שרים "קדש - כשאבא חוזר מבית הכנסת הוא עושה מיד קידוש כדי שהילדים הקטנים לא ירדמו ויוכלו לשאול את 4 הקושיות". כמו כן יש צורך לדעת מה הסדר יום שלנו היום, בחינוך המיוחד זה מאוד מקובל לכתוב את הסדר יום על הלוח ומאוד מומלץ גם בכיתה רגילה, שילד יודע מה הולך להיות הוא פנוי הרבה יותר ללמידה ולכן ליל הסדר מתחיל בשיר עם הסימנים: קַדֵּשׁ; וּרְחַץ; כַּרְפַּס; יַחַץ; מגִּיד; רַחְצָה; מוֹצִיא מַצָּה; מָרוֹר; כּוֹרֵךְ; שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ; צָפוּן; בָּרֵךְ; הַלֵּל; נִרְצָה.
דבר חשוב נוסף הוא שימוש באמצעי המחשה, כתוב בהגדה יָכוֹל מֵראשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. ולאחר מכן אוחז המצה בידו ומראה אותה למסובין: מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מַה... אוחז המרור בידו ומראה אותו למסובין: מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מַה? וכו'.
סגנון השיעור הוא בדרך שאלה ותשובה כדי שכולם ישתתפו וכך נפסק להלכה שהמצווה לספר ביציאת מצרים תהיה בסגנון זה כמו שכתוב "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ... וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ..." "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'…" וכמובן בדרך של סיפור "סיפור יציאת מצרים" פשוט לספר סיפורים במהלך השיעור.
גם הסגנון של השיעור חייב להיות בצורה מעניינת ואקטואלית לגרום לתלמיד לחיות את מה שהוא לומד בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם. ולא סיפור של מה שהיה בעבר הרחוק. ויחד עם זאת יש לנו גיוון דרכי הוראה, כדי שכולם יהיו שותפים ולא נגרום לשעמום חז"ל בנו את הסדר בצורה מגוונת לא רק טקסט של ההגדה אלא עומדים, יושבים, שרים, שואלים, מספרים, אוכלים, נוטלים ידיים, ועוד ועוד. ישנם עדות שנוהגות שלפני תחילת הסדר הילדים יוצאים ומתלבשים בבגדים של יוצאי מצרים ודופקים בדלת והאב שואל אותם מאין באתם והם עונים ממצרים, ומה עשיתם שם? וכו', שיתוף, חוויה והצגה. ומצד שני לא לסטות מהחומר הנלמד בא רבן גמליאל ואמר כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר, צריך לקבוע נקודות שעליהם אי אפשר לדלג והיות ומצוות והגדת לבנך היא לפי דעת הבן יכול המורה לחשוש שהוא יפספס את העיקר לכן הוא צריך לשים סימנים ויעדים שמסביבם אפשר להרחיב ככל שניתן.
אבל מה לעשות שכל זה לא מספיק, לכן מלמדים אותנו חז"ל שנגרום לילד גירויים שיעוררו בו סקרנות וישאל מה נשנתנה? לכן אנו משנים מהרגילות לצורך השיתוף של הילדים שהם העיקר במצווה של והגדת לבנך.
ומה עושה מי שאין לו בנים סביב שולחנו אומרת הגמרא תָּנוּ רַבָּנַן: חָכָם בְּנוֹ שׁוֹאֲלוֹ. וְאִם אֵינוֹ חָכָם אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ, וְאִם לָאו הוּא שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹדְעִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח שׁוֹאֲלִין זֶה לָזֶה. הגמרא מלמדת אותנו על למידת עמיתים, למידה בחברותות ולמידה בקבוצות קטנות אז למה שלא נשלב את זה בתהליך ההוראה.
וכמובן להקפיד לסיים בזמן, את האפיקומן (וההלל וכוס רביעי) יש לסיים לפני חצות, גם את השיעור צריך לסיים בזמן ואחר כך ניתן להמשיך ולספר ביציאת מצרים כל הלילה.
יה"ר שנרווה נחת בכל עֲמָלֵנוּ - אֵלּוּ הַבָּנִים וגם התלמידים שנקראים בנים ושנזכה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים ובביאת גואל משיח צדקנו ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
פסח כשר ושמח!
ראשית מדובר על כיתה הטרוגנית, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל. כך שאין לנו תירוץ למה אי אפשר למסור את החומר אלא צריך להתאים לכל אחד מהיושבים לפי הבנתו או מה שאנו קוראים לזה הוראה דיפרנציאלית. וכמו שהמשנה אומרת וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. וההגדה מפרטת את התשובה לכל אחד.
אבל הסוד מתחיל הרבה קודם הגמרא במסכת פסחים דף קי"ט אומרת: תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי עֲקִיבָא: מִיָּמָיו לֹא אָמַר הִגִּיעַ עֵת לַעֲמוֹד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, חוּץ מֵעַרְבֵי פְסָחִים וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. בְּעֶרֶב פֶּסַח — בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ. בערב פסח היו סוגרים את בית המדרש כדי שהאברכים ילכו הבייתה להרדים את התינוקות שיהיה להם כוח להיות ערים עד מאוחר וישאלו את הקושיות, ילד שלא ישן טוב בלילה לא יוכל להיות עירני ומרוכז בשיעור, בנוסף הגמרא שם מביאה עוד טיפ לריכוז של ילדים בשיעור: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מָה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לְתִינוֹקוֹת בְּיַיִן? אֶלָּא מְחַלְּקִין לָהֶן קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין בְּעֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מְחַלֵּק קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לְתִינוֹקוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. פשוט לחלק סוכריות ופרסונים למצטיינים כדי לגרום לתלמידים להיות שותפים פעילים בשיעור וכמובן לא רק פרסים מיידים אלא גם מבצע למצטיינים עד הסוף פרס אפיקומן.
לאחר מכן צריך להתחיל מיד את השיעור, ולא להתעכב כי זה גורם לאיבוד של התלמידים במקרה הטוב ולבלגן במקרה הפחות טוב, וכמו שהילדים שרים "קדש - כשאבא חוזר מבית הכנסת הוא עושה מיד קידוש כדי שהילדים הקטנים לא ירדמו ויוכלו לשאול את 4 הקושיות". כמו כן יש צורך לדעת מה הסדר יום שלנו היום, בחינוך המיוחד זה מאוד מקובל לכתוב את הסדר יום על הלוח ומאוד מומלץ גם בכיתה רגילה, שילד יודע מה הולך להיות הוא פנוי הרבה יותר ללמידה ולכן ליל הסדר מתחיל בשיר עם הסימנים: קַדֵּשׁ; וּרְחַץ; כַּרְפַּס; יַחַץ; מגִּיד; רַחְצָה; מוֹצִיא מַצָּה; מָרוֹר; כּוֹרֵךְ; שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ; צָפוּן; בָּרֵךְ; הַלֵּל; נִרְצָה.
דבר חשוב נוסף הוא שימוש באמצעי המחשה, כתוב בהגדה יָכוֹל מֵראשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. ולאחר מכן אוחז המצה בידו ומראה אותה למסובין: מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מַה... אוחז המרור בידו ומראה אותו למסובין: מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מַה? וכו'.
סגנון השיעור הוא בדרך שאלה ותשובה כדי שכולם ישתתפו וכך נפסק להלכה שהמצווה לספר ביציאת מצרים תהיה בסגנון זה כמו שכתוב "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ... וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ..." "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'…" וכמובן בדרך של סיפור "סיפור יציאת מצרים" פשוט לספר סיפורים במהלך השיעור.
גם הסגנון של השיעור חייב להיות בצורה מעניינת ואקטואלית לגרום לתלמיד לחיות את מה שהוא לומד בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם. ולא סיפור של מה שהיה בעבר הרחוק. ויחד עם זאת יש לנו גיוון דרכי הוראה, כדי שכולם יהיו שותפים ולא נגרום לשעמום חז"ל בנו את הסדר בצורה מגוונת לא רק טקסט של ההגדה אלא עומדים, יושבים, שרים, שואלים, מספרים, אוכלים, נוטלים ידיים, ועוד ועוד. ישנם עדות שנוהגות שלפני תחילת הסדר הילדים יוצאים ומתלבשים בבגדים של יוצאי מצרים ודופקים בדלת והאב שואל אותם מאין באתם והם עונים ממצרים, ומה עשיתם שם? וכו', שיתוף, חוויה והצגה. ומצד שני לא לסטות מהחומר הנלמד בא רבן גמליאל ואמר כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר, צריך לקבוע נקודות שעליהם אי אפשר לדלג והיות ומצוות והגדת לבנך היא לפי דעת הבן יכול המורה לחשוש שהוא יפספס את העיקר לכן הוא צריך לשים סימנים ויעדים שמסביבם אפשר להרחיב ככל שניתן.
אבל מה לעשות שכל זה לא מספיק, לכן מלמדים אותנו חז"ל שנגרום לילד גירויים שיעוררו בו סקרנות וישאל מה נשנתנה? לכן אנו משנים מהרגילות לצורך השיתוף של הילדים שהם העיקר במצווה של והגדת לבנך.
ומה עושה מי שאין לו בנים סביב שולחנו אומרת הגמרא תָּנוּ רַבָּנַן: חָכָם בְּנוֹ שׁוֹאֲלוֹ. וְאִם אֵינוֹ חָכָם אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ, וְאִם לָאו הוּא שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹדְעִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח שׁוֹאֲלִין זֶה לָזֶה. הגמרא מלמדת אותנו על למידת עמיתים, למידה בחברותות ולמידה בקבוצות קטנות אז למה שלא נשלב את זה בתהליך ההוראה.
וכמובן להקפיד לסיים בזמן, את האפיקומן (וההלל וכוס רביעי) יש לסיים לפני חצות, גם את השיעור צריך לסיים בזמן ואחר כך ניתן להמשיך ולספר ביציאת מצרים כל הלילה.
יה"ר שנרווה נחת בכל עֲמָלֵנוּ - אֵלּוּ הַבָּנִים וגם התלמידים שנקראים בנים ושנזכה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים ובביאת גואל משיח צדקנו ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
פסח כשר ושמח!
