גם אני בעלה של
רק היום נחשפנו לאשכול ארוווווווווווך זה, ראיתי כאן מספר טענות בעד ונגד, ואכתוב את דעתי עליהם.
אני כבר לפני כ-5 שנים רציתי לתרום, אך חיכיתי שאשתי תסכים לזה, אמרתי לה ברור את זה שרצוני בכך, אך היא עדיין חששה, כשפגשתי עלונים של מתנת חיים הבאתי לה לקרוא, לפני כשנתיים אשתי קראה עלון שלהם עם סיפורים שמתארים היטב את הסבל שנמנע מהחולים בעקבות התרומה, ואז היא אמרה שהיא לא רוצה לומר לי לא. וכך לפני כמעט שנה תרמתי כליה.
מסקנה: אם אתם רוצים ובן הזוג חושש, תדגישו מידי פעם שאתם מאוד רוצים אם הוא/היא יסכים/תסכים, והרבה פעמים הזמן יעשה את שלו.
לגבי מה שהביאו שלמשך 3 חודשים אי אפשר להרים משאות, יש רופאים שאמרו לי חודש יש שאמרו חודשיים ויש שאמרו שלוש, זה כנראה תלוי בכל אחד כמה זמן לוקח עד שהמקום מחלים לגמרי, וכשהוא מרים דברים הוא לא מרגיש שזה מאמץ את השריר שם, אלו שכותבים 3 חודשים זה כי הם לוקחים בחשבון גם את ה 0.0001% מהאנשים שלוקח לגופם הרבה זמן להתאושש, אצלי לאחר כחודש וחצי הרמתי כרגיל, לאחר חודשיים ומשהו יכלתי כבר לשכוח שתרמתי, (מלבד פרט מסויים שאפרט בהמשך)
לכל אלו שתרמו, פרסמו זאת כמה שיותר בין המכרים, [אני בזמנו השתדלתי שזה יפורסם היטב בכולל שלי, וברוך ה' כעת יש אחד שכנראה בעוד כחודשיים יתרום.] כמדומני שהסיבה העיקרית שבלידה מוכנים להסתכן ובתרומת כליה לא, זה מכיון שללידה יש מודעות מגיל הילדות שזה דבר נורמלי ושכל אחת כמעט עוברת אותו, אך תרומת כליה זה נראה כדבר חדש ומוזר, לכן מה שהכי עוזר לדעתי זה להכניס למודעות, כשמישהו רואה אדם שתרם והוא רואה איך שהוא מתפקד רגיל הרבה פעמים זה עוזר יותר מאשר קריאת מחקרים שאין בכך סיכון, "מה שנקרא תמונה אחת שווה אלף מילים".
נקודה למחשבה: דיברו פה על הסיכון שכן קיים, נכון, יש איזשהו סיכון של אחוז קטנטנטן, אבל כנגד זה יש גם אחוז קטנטן שחיי התורם ינצלו בזכות התרומה: א. בבדיקות לקראת התרומה יכולים למצוא מחלה שמקננת בתורם, הרבה פעמים עיתוי גילוי מחלה זה שאלה של חיים. ב. תורמי הכליה זכאים לפעם בשנה ביקורת בבית חולים, מה שגם יכול לעזור לגילוי מוקדם של מחלה כלשהי חלילה. ג. אם בעתיד ללא קשר לתרומה יחלו במחלה שפוגעת בכליות, מכיוון שתרמו הם מוקפצים לראש התור, כך שסיכוייהם למצוא תורם במהירות יגדל. כמובן ששלושת הטענות הנ"ל הם רק אחוז קטן מאד, אך גם הסיכון בעקבות התרומה הוא קטן מאד,
נראה לי שבשקלול האחוזים הסיכוי להנצל בעקבות התרומה גדול מאחוז הסיכון.
יש שכתבו שאלו שאינם תורמים זה מגיע מאנוכיות וכדו', אני ממש לא מסכים עם זה! ישנם הרבה סיבות למה אנשים לא תורמים, לדוג' הצורה שבה בני אדם מקבלים החלטות היא שונה מאוד מאחד לשני. יש כאלו שבשביל להשתכנע שאין בעיה הם צריכים בדווקא לראות אחד שתרם וחי כרגיל, יש כאלו שצריכים דווקא מחקרים שיטענו זאת, אצל אחרים מה שישפיע זה רק אם יהיה כתוב בתשובה של רב מסוים שאין בזה סיכון, ואילו אחרים רק אם לפני גיל 15 הספיקו להשתכנע, אם עד אז לא, אז זה כבר נשמע להם משהו מוזר ולא נכון. כמו כן יש עוד הרבה הבדלים בצורת החשיבה וקבלת החלטות בין אנשים, כך שיש מספיק מספיק סיבות למה אנשים לא תורמים.
וכמובן הדבר שהכי מעורר אנשים לתרום זה המודעות, ולכן אשכול זה הוא ממש טוב לזה.
אוסיף כאן מעט משלי לעודד לתרום, נסו לחשוב על המגבלה בכמות הנוזלים שיש למטופל דיאליזה, בעלה של זו שתרמתי לה סיפר שהרבה פעמים היא הייתה מאוד צמאה וכבר אסור היה לתת לה עוד מים, אז נתנו לה קוביית קרח למצוץ כדי שהיא תרגיש נוזלים בפה... עכשיו קחו בחשבון שזה לא חודש ונגמר, לא שנה ונגמר, אלא יומיומי עד סוף החיים.
טיפולי דיאליזה זה 3 פעמים בשבוע, כלומר לכל החיים אי אפשר להיות יומיים ברצף במרחק מבית החולים בו עוברים את הטיפול, בראש השנה לדוגמא חובה למצוא מקום לשבות סמוך לאותו בית חולים, פעם ביומיים צריכים לנסוע לביה"ח לעבור את הטיפול במשך כמה שעות (כמדומני 3-4) לנסוע חזרה הביתה, ולהיות ממוטטים לחלוטין בהמשך אותו יום, כלומר לתפקד נורמלי רק בחצי מהימים, ושוב, לזכור שזה כך שנה אחרי שנה למשך חמש, עשר, עשרים וכו' שנים.
אני לא יודע בדיוק את ההגבלה באוכל, אבל אני יודע שזו הגבלה מאוד מאוד גדולה, מזה אסור לאכול יותר מכך וכך ביום, ומזה אסור יותר מכך וכך וכו', כל מי שמכיר אנשים בדיאטה יודע כמה זה קשה להגביל את האוכל לתקופה, וכאן מדובר בהגבלות חזקות הרבה יותר! (מי שיודע מהם ההגבלות בדיוק, מומלץ שיכתבם) ולתקופה קצת יותר גדולה...
וכמובן טיפולי הדיאליזה עצמם, הם סיוט מאד גדול.
לאחר כל הפגיעה הנוראה באיכות החיים, לפחות שתוחלת החיים תהיה רגילה, אך לא, למיטב ידיעתי מטופלי דיאליזה נפטרים כ-10 שנים מוקדם יותר ביחס לנתרמים.
כל זה ניתן למנוע בעזרת תרומת כליה.
נתון נוסף שחשוב לזכור, סיכוי סביר שתרומתך תגרום לעוד מישהו לתרום, כי בנושא זה העלאת המודעות משפיעה מאוד מאוד! ואחד הדברים שמעלים את המודעות זה לראות בן אדם שמכירים והוא תרם, וכך גם התרומה של מי שתורם בעקבותיך היא בזכותך, וניתן גם להמשיך זאת שגם מי שיתרום בעקבותיו זה בזכותך, וכן הלאה.
כתבתי רבות בזכות התרומה, כעת אכתוב גם נקודות לשיקול.
למיטב ידעתי, הכלייה בדר"כ לא נשארת אצל המושתל לעד, החציון עומד על 15 שנים, כלומר יש כאלו שזה מחזיק אצלם שנים ספורות ויש כאלו שמחזיק עשרות עשרות שנים, 15 שנים לאחר ההשתלה בערך חצי מהמושתלים יצטרכו שוב תרומה או טיפולי דיאליזה. [כמדומני שמשנה לשנה, עם התקדמות הרפואה, מספר החציון עולה ועולה, כך שאם תתרמו עכשיו, אז עד שיעברו 15 שנה סיכוי סביר שהחציון כבר יעמוד על 30 שנה, ועד שיעברו 30 שנה אז החציון כבר יהיה ב... או שכבר תהיה כליה מלאכותית או כליה שתיווצר מתרבית תאים של המושתל עצמו]
נקודה נוספת, אצלי ברגל יש כ-4 על 4 ס"מ, שמאז הניתוח אני מרגיש שם 'רדום', כלומר ככל הנראה העצב של המקום ההוא עובר דרך מיקום הניתוח, יש מהרופאים שטוענים שכנראה העצב רק נמתח ולא נקרע ולכן זה עוד יחזור לעצמו, אני כבר כמעט לא מרגיש זאת ואני מסופק מידי פעם האם זה חזר לעצמו או שבגלל שהתרגלתי לתחושה שהמקום שם רדום אז אני לא מרגיש זאת.
עוד נידון שהיה באשכול, זה האם ליתן דוקא לשומר מצוות, רציתי להעיר שאברהם אבינו הכניס לאוהלו לא רק יהודים, ואפילו אלו שכערביים נדמו לו, ומסר נפשו להצלת לוט שכמדומני לא היה יהודי, והתפלל על אנשי סדום שכמדומני לא היו שומרי מצוות. משה רבינו הושיע את בנות יתרו שהיה כומר לעבודה זרה, יונה הנביא נצטווה להציל את נינווה שכמדומני לא גרו שם יהודים, היתה עליו תביעה גדולה כשניסה להימנע מכך, ואיך אמר לו הקב"ה אתה חסת על הקיקיון שבין לילה וגו' ואני לא אחוס וגו'. יש בביתי חוברת של שיחות שנשא ר' חצקל לווינשטין בזמן השואה, ושם טען שאפילו על היטלר אין להתפלל שימות אלא שיחזור בתשובה, זה כמובן חידוש גדול, אבל לאדם שאינו היטלר אז למה להמנע מלעשות עימו חסד. גילוי נאות: אני תרמתי בפועל לאשה חרדית בעיקר משום רצון אשתי בכך.
לסיום: כל אחד שיש לו צד לתרום, שיקרא סיפורים ותיאורים של אנשים שעוברים דיאליזה, תיאורים של אלו שעברו השתלה כמה זה עזר להם, קריאה זו יכולה להשפיע על ההחלטה.