הוא פותח את השקית הקטנה, שולח יד פנימה, מגשש.
משהו עגול, גדול, ממלא את ידו, מותיר אותה לשנייה נוספת בתוך השקית הפתוחה.
הוא מגשש, ממשש, מוליך את ידו בחשש, בעוד עיניו סורקות את החדר.
אף אחד לא רואה, לוחש לו הקול, הכל בסדר גמור.
אך בכל זאת, הוא טורח להביט שוב, פעם אחת נוספת, לפני שיציץ אל תוך השקית, יברר עד תום את תוכנה.
הוא מביט פנימה, מיישר את עיניו, ושפתיו נמתחות בחזקה. עוצרות ברגע האחרון את זעקת ההפתעה, שומרות על הסוד הגדול.
בתוך השקית, על השולחן הישן, יושבים בדממה, שני תפוחי אדמה!!! הם ישנים אמנם, וגם קצת מעופשים. אבל, הם שלמים, עגולים, אמיתיים כל כך.
עיניו רצות שוב על החדר, מוודאות שאיש לא ראה, לא הבחין, לא יודע, לא גילה את הסוד הגדול.
הוא מרים את השקית, מניח אותה תחת זרועו, ויוצא החוצה, אל הדממה הכואבת, השקט שבעין הסערה
פני פוקר, הליכה רגילה, שום דבר מיוחד, רק שקית ריקה. הוא כבר רגיל למשחקים האלה, רק כך הוא שרד כאן כל כך הרבה שנים.
על מיטת הברזל שבחדר, מתחת לחלון שבור וקטן, הוא פותח שוב את השקית, מניח את תפוחי האדמה על המזרן הדקיק.
שניים הם בסך הכל, ישנים ועבשים. אבל כשהוא מביט בהם עכשיו, במקום הסלידה המתבקשת, פושטת בו תחושת הקלה. מין רוגע מוזר ושמימי.
כן, זה מוזר, הוא יודע. אלו בסך הכל תפוחי אדמה. אבל חמש השנים שהוא כאן, בסבל תמידי, שינו לו זווית חשיבה.
הוא רוצה למצוא את האלמוני המוזר, שטרח ושם לו אותם. לא יכעס, לא יצעק, באמת, הוא מבטיח. יעטוף אותו בחיבוק, אוהב וחם.
כי שני תפוחי אדמה זה הרבה, במקום בו עומד הוא עכשיו, שני תפוחי אדמה עבשים, יכולים לשנות את חייו.
הוא סוגר את התיק הקטן, המעוטר ברקמה עדכנית. מותיר את תפוחי האדמה בפנים, לא טורח אפילו לחשוב, היכן הם בתי התפילין.
כי חמש השנים בעולם הישיבות, עשו אותו מישהו אחר, אין לו תחושות, לא מזיז לו כלום, כך הוא כלפי חוץ משדר.
אבל בתוך תוכו, רק הוא יודע, פועם לו לב מרוסק, מלא בשריטות, חיצים ופגיעות, פלא שהוא עוד לא נסדק.
כן, הוא שמע על התרגיל המסריח, שעושים בעולם הישיבות. לעדכן את ההוא, שתפילין לא מניח, שיודעים, אין כאן סודות.
והוא לא כועס, לא כאוב לא פגוע, אפילו לא נעלב, למרות שיכול הוא להצהיר, להבטיח, לא פספס הוא תפילין כל ימיו.
מאבק מתמשך ועיקש הוא ניהל, להישאר איתן ויציב. נלחם ברוחות, ניסיונות וקשיים, שאיימו אותו להשכיב.
הוא ניסה להמשיך המסלול כמו כולם, להיות ברף המצוי. נופל וקם, מתאבק וממשיך, שואף להרגיש כבר רצוי.
אבל עוד שנה, עוד אחת ועוד שתיים, אט אט הוא נשחק, מתרפה. פוזל הוא לחוץ, מבפנים לבינתיים. עם רגל על גבול הקצה.
להמשיך בישיבה? הוא שאל את עצמו, תוהה אם יש טעם בכלל, אבל הבושה, היא עצרה בעדו, תקעה לו מקל בגלגל.
הם עדיין חושבים, הוא סיפר לעצמו, שאני עולה ומטפס כמו כולם. מה יחשבו, אם פתאום איחשף, אגלה את עצמי ככה סתם.
וכך הוא נודד, רצוא ושוב, בין טוב לרע, עלייה למורד, פוחד מהיום שיעמוד זה מולו, מותיר אותו ככה לבד.
והנה היום, הבוקר הזה, הותר לו הספק המגביל, הקשה.
אתה יכול ללכת, חופשי לגמרי, שום סוד עלום לא יתגלה.
כי כולם כבר יודעים שאתה לא משלנו, אתה סתם מתאמץ לחינם. בכלל לא ברור מה אתה עושה פה איתנו, מקומך, הוא לא פה אלא שם.
אז מה השאלה, איך לא נפגע הוא, איך חש הקלה שכזאת, אם מעכשיו, חופשי הוא ללכת, וכל מה שירצה, לעשות.
מזוודה ארוזה, על ריצפה היא מוטלת, בארון הושארו התפילין, על ידם שקית יפה ודוממת, עדות לחכמה של טיפשים.
ועל המיטה הדקה שוכב הוא עדיין, עוד כמה שעות ייעלם, לחפש עבודה, וחברה חדשה, טלפון גדול וכמובן, גם מגן.
בראשו עוברות, השנים הקשות, מאבקים שסיפקו לו עיסוק. ופתאום יחד איתם, צפים ניצחונות, קטנים, אך מלאים הם סיפוק.
אולי צ'אנס נוסף, הוא שואל את עצמו, מתחת שמיכה ישנה, אולי עוד אפשר, יש מה לנסות, אולי לא אבדה התקווה.
אבל אז פתאום, מתוך התקווה, צפה עולה התמונה. בית מדרש מלא, תיק תפילין רקום, ובתוכו תפוחי אדמה.
ופתאום זה כואב, כי הוא בעצם רצה, לא באמת הוא רוצה לעזוב. ופתאום מגלה, שתפוח כזה, יכול באמת הוא לכאוב.
ומהלב השבור, שהיה כה סגור, מאחורי חומת אבנים וברזל, דמעה חצופה, מלוחה וקטנה, מעיזה עליו להתגלגל.
ובוכה הוא רצון, שאיפה, ותקווה, שעלו בעשן מקולל. ויודע שגם אם ירצה הוא לשוב, יותר הוא כבר לא מסוגל.
חוזר הוא לפרצוף, הרגיל הקשוח, שלא ראה, לא שמע, לא ידע. יוצא בסערה מבניין, סתמי וישן, מחזיק בידו מזוודה.
ובארון מיותם, יושבים ככה סתם, שני תפוחי אדמה. שני בתים של תפילין מונחים לצידם, בוכים בקול שאיש לא ישמע.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
