הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
היום ביקרתי בית המרקחת, לקחתי לי מספר, ארבעים ותשע, והמתנתי.
אחת הנשים שהמתינה עם עגלה מחוץ לבית המרקחת העמוס נכנסה פנימה,
את לפני? היא שואלת, הראיתי לה את המספר ושאלתי אותה אם היא ממהרת, היא ענתה לי שלא.
תוך כדי הדו – שיח ביננו אני רואה שהילד בעגלה פעוט כבן שנה וחצי נראה מעט שונה, ואז נשמט מעט השמיכה שכיסתה אותו, ולנגד עיני מתגלית צינורית, שיוצאת מגרונו, אימא שלו כיסתה אותו שוב.
את הרי עם תו נכה, לא? למה את לא נכנסת מיד. למה את מחכה בתור, אני תוהה.
תראי, היא עונה לי, אם הילד היה אוטיסט והיה מכביד עלי את ההמתנה אז הייתי עוקפת את התור, אבל הילד רגוע, אז למה שאעבור לפני כולם, היא שואלת.
את צריכה הרבה כוחות, להמתין בתור גם לוקח כוחות, תשמרי אותם, כדי לטפל בו, אני אומרת לה.
מגיע תורי, ואותה האישה אומרת לי תודה רבה, היא העריכה את מילות החיזוק שנתתי לה.
לאחר שיצאתי עם מבוקשי בידי, חשבתי על כך, ישנם אנשים אצילי נפש שלא לוקחים לעצמם משהו אותו הם לא צריכים.
היה לאישה כל הפריווילגיה לא להמתין בתור אבל היא לא לקחה את האפשרות הזאת, פשוט כי הרגישה שהיא לא חייבת לעקוף מישהו, היא לא רצתה לנצל משהו שלא היה הכרח.
אמנם אישה זאת הייתה חרדית, אישה אצילית שאי אפשר שלא לפספס את עדינות הנפש בה ניחנה, אבל התנהגות זאת איננה שייכת דווקא למגזר מסוים, ואין להכליל.
ראיתי אנשים מכל המגזרים ובתוך כל מגזר ישנם האנשים עדיני הנפש בעלי תכונות אישיות של וותרנות וענווה וישנם את אלו האחרים שמנסים לנצל כל הזדמנות כדי לקחת.
כששמעתי את דבריה של המגישה גלית גוטמן נגד המגזר החרדי הבנתי משהו עמוק.
אני נתקלת הרבה באנשים שלוקחים, מנסים לנצל, לא מכירים טובה, אנשים שדוחפים ומנסים לקחת כל מה שאפשר, והכל במסווה של טוב לב, נכון שזה מתסכל נורא, אבל לעולם לא חשבתי לקרוא לאנשים בכינויי גנאי כגון: "מוצצי דם".
ההבנה שלי הייתה ועודנה שמדובר באנשים עם חסר מסוים, חסר בעדינות נפש, חסר בוותרנות, וחסר זה הוא בעיה שלהם.
בהחלט לא נעים להיתקל באנשים שמנסים לנצל, לקחת משהו שלא מגיע להם, ובפרט שאתה הוא זה שמשלם את המחיר של הנצלנות שלהם.
ולהיפך כשנתקלים באנשים נדיבי לב שכל רצונם הוא להיטיב לזולת, לתת מה שאפשר ולא לקחת לעצמם דבר, אפילו אם הוא מגיע להם בצדק וביושר, מבינים עוד יותר עד כמה היפך הנתינה הזאת היא מכוערת.
הכוח של התכונות הנאצלות שלנו מגיע מהנפש והביטוי שלו הוא בפה שלנו, גם אם אתה רואה משהו שאיננו מוצא חן בעינך, מילות של הכפשה הן מילות גנאי ששייכות לאומר אותן.
אם יש לי בחירה למה לשייך את עצמי אני בוחרת לראות את האנשים הנאצלים שנותנים, אם יש לי בחירה איך להגיב לאנשים הנצלנים, תהיה זו אמירה של רחמנות, אפילו אמירה תקיפה השוללת התנהגות כזאת אבל לא אמירה שכוללת בתוכה בוז.
כי הבחירה שלי נובעת מהתכונות אותן אני רוצה ליישם, ותכונה של בוז ומילות גנאי איננה חלק מתפיסת עולמי.
המילים מלמדות אותנו יותר מכל מי אתה ומה יש לך לומר.
שימו לב לומר את המילים הנכונות, לתת את המילים הראויות.
לעולם אל תיקחו, דרך המילים שלכם.
היום ביקרתי בית המרקחת, לקחתי לי מספר, ארבעים ותשע, והמתנתי.
אחת הנשים שהמתינה עם עגלה מחוץ לבית המרקחת העמוס נכנסה פנימה,
את לפני? היא שואלת, הראיתי לה את המספר ושאלתי אותה אם היא ממהרת, היא ענתה לי שלא.
תוך כדי הדו – שיח ביננו אני רואה שהילד בעגלה פעוט כבן שנה וחצי נראה מעט שונה, ואז נשמט מעט השמיכה שכיסתה אותו, ולנגד עיני מתגלית צינורית, שיוצאת מגרונו, אימא שלו כיסתה אותו שוב.
את הרי עם תו נכה, לא? למה את לא נכנסת מיד. למה את מחכה בתור, אני תוהה.
תראי, היא עונה לי, אם הילד היה אוטיסט והיה מכביד עלי את ההמתנה אז הייתי עוקפת את התור, אבל הילד רגוע, אז למה שאעבור לפני כולם, היא שואלת.
את צריכה הרבה כוחות, להמתין בתור גם לוקח כוחות, תשמרי אותם, כדי לטפל בו, אני אומרת לה.
מגיע תורי, ואותה האישה אומרת לי תודה רבה, היא העריכה את מילות החיזוק שנתתי לה.
לאחר שיצאתי עם מבוקשי בידי, חשבתי על כך, ישנם אנשים אצילי נפש שלא לוקחים לעצמם משהו אותו הם לא צריכים.
היה לאישה כל הפריווילגיה לא להמתין בתור אבל היא לא לקחה את האפשרות הזאת, פשוט כי הרגישה שהיא לא חייבת לעקוף מישהו, היא לא רצתה לנצל משהו שלא היה הכרח.
אמנם אישה זאת הייתה חרדית, אישה אצילית שאי אפשר שלא לפספס את עדינות הנפש בה ניחנה, אבל התנהגות זאת איננה שייכת דווקא למגזר מסוים, ואין להכליל.
ראיתי אנשים מכל המגזרים ובתוך כל מגזר ישנם האנשים עדיני הנפש בעלי תכונות אישיות של וותרנות וענווה וישנם את אלו האחרים שמנסים לנצל כל הזדמנות כדי לקחת.
כששמעתי את דבריה של המגישה גלית גוטמן נגד המגזר החרדי הבנתי משהו עמוק.
אני נתקלת הרבה באנשים שלוקחים, מנסים לנצל, לא מכירים טובה, אנשים שדוחפים ומנסים לקחת כל מה שאפשר, והכל במסווה של טוב לב, נכון שזה מתסכל נורא, אבל לעולם לא חשבתי לקרוא לאנשים בכינויי גנאי כגון: "מוצצי דם".
ההבנה שלי הייתה ועודנה שמדובר באנשים עם חסר מסוים, חסר בעדינות נפש, חסר בוותרנות, וחסר זה הוא בעיה שלהם.
בהחלט לא נעים להיתקל באנשים שמנסים לנצל, לקחת משהו שלא מגיע להם, ובפרט שאתה הוא זה שמשלם את המחיר של הנצלנות שלהם.
ולהיפך כשנתקלים באנשים נדיבי לב שכל רצונם הוא להיטיב לזולת, לתת מה שאפשר ולא לקחת לעצמם דבר, אפילו אם הוא מגיע להם בצדק וביושר, מבינים עוד יותר עד כמה היפך הנתינה הזאת היא מכוערת.
הכוח של התכונות הנאצלות שלנו מגיע מהנפש והביטוי שלו הוא בפה שלנו, גם אם אתה רואה משהו שאיננו מוצא חן בעינך, מילות של הכפשה הן מילות גנאי ששייכות לאומר אותן.
אם יש לי בחירה למה לשייך את עצמי אני בוחרת לראות את האנשים הנאצלים שנותנים, אם יש לי בחירה איך להגיב לאנשים הנצלנים, תהיה זו אמירה של רחמנות, אפילו אמירה תקיפה השוללת התנהגות כזאת אבל לא אמירה שכוללת בתוכה בוז.
כי הבחירה שלי נובעת מהתכונות אותן אני רוצה ליישם, ותכונה של בוז ומילות גנאי איננה חלק מתפיסת עולמי.
המילים מלמדות אותנו יותר מכל מי אתה ומה יש לך לומר.
שימו לב לומר את המילים הנכונות, לתת את המילים הראויות.
לעולם אל תיקחו, דרך המילים שלכם.
