הנושאים החמים
הנושאים החמים
ה'תשפה'
יום אחד מצאתי את אבא שוכב בקיא של עצמו, מגלגל עיניים למעלה, מחכה לסוף.
לאבא היה מנהג שכזה לאהוב. את העולם, את עצמו, את החיים.
ולבטוח.
הוא היה מה שמכנים בעולם "תמים" או "נאיבי".
אבא תמיד נלחם בשדים של העולם. הוא גירש להרבה לבבות את החושך, ונלחם שיהיו כאן קצת פחות דמעות.
על הדרך אבא הפסיד הכל.
את הכסף, האהבה, הניצוץ.
אבא מת. או הלב שלו. זה לא באמת משנה.
הוא לא מת מהמלחמה.
להיפך, המלחמה היתה מנוע הצמיחה שלו. מה שהרג לו את הלב היתה חוסר המלחמה.
של השדים שיושבים לכולם בלב ופשוט נחים להם.
של אותם מקבלי הכסף והאהבה שלו שלא נלחמו על הקבלה שלהם. או השמירה של חתיכות הלב של אבא שאצרו אצלם.
השדים אכלו הכל.
"אתה יודע?" אמר לי אבא השיכור למחצה, וריק המבט. "כשהייתי בן עשר, הלכתי עם חבר דחוי חברתית לאכול פיצה על חשבונו, כי הוא נלחם על הלב שלי, סיימתי את הפיצה וברחתי לו בריצה".
"אז מה אתה אומר אבא?" שאלתי אותו בלי קול, כי עוויות הבכי לא נתנו לי להילחם. כי לא נשאר.
"שד יכול להיות בן עשר" הוא השתנק "ויכול להיות..." הוא מעולם לא סיים את המשפט.
זה היה הקרב האחרון שאבא ניצח. לא להאשים מפורשות.
אלוקים הקריב את הלב של אבא.
לא נשארה בו לחלוחית של כלום. זה לא אמיץ מבחינתי, כמי שעומד שם ומסתכל על החלל הריק בעיניים הטובות שלו. לא אמיץ להתבוסס ככה בריקבון של השדים שאכלו לך את כל האתמול עד כדי כך שלא השאירו לך מחר.
זה יותר ייאוש ורוע. מזוכיזם משולב עם קארמה. ערבוב של לב מידי טוב עם חוסר מודעות לרוע האנושי, ותמימות.
כל כך הרבה תום וחיבה יש לו לאבא, עד היום לא ידעתי. עכשיו אני מבין. רק מהקור הנושב שם בים הכחול שלא סוער כבר בתוך עיניו, לראות את שפתיו השמוטות בייאוש, לא מסוגלות לדבר כבר.
לא מכיר את אבא. כאילו לא מספיקה לו אהבתי חוצת היבשות.
תמיד חשבתי שאני מספר אחד ולא משנה מה עובר עליו, הוא מוצא בי נחמה. כנראה שהשדים בי לקחו לו את חתיכות הלב שהשקיע גם בי.
אוף!
בא לי לשמוח. לא רוצה לראות את זה.
לא רוצה להבין שאולי משהו לא טוב.
פתאום הבחנתי שאבא לא פראייר. אבא משיב מלחמה.
אבא העיר את כל השדים, ולקח לי אותם למחול.
מחול מסחרר של מלחמות, היו שם בערך 1,500 לבבות שמתו עם העיניים שלו. לבבות שיכלו איכשהו כנראה עם המחול המטורף הזה להחזיר משהו.
תשמח אבא, תשמח בתורה. תשמח בבן שלך.
אלוקים לקח לי את אבא.
או שאולי אלוקים זה אבא?
אבא ששבע ממלחמות ורוצה השנה לשמוח עם המיליונים שנשארו מינוס 1,500 פרחים שנקטפו אליו ומחזירים לו את הגלים בים של העיניים.
אבא אהוב שלי.
רוצה לחבק ולהמליך אותך.
עם כל השדים שבי, אתה אהוב ליבי.
והשדים? נטפל בהם יחד.
רק תחזיר את הניצוץ, כי כבר אי אפשר יותר.
שנה טובה!
יום אחד מצאתי את אבא שוכב בקיא של עצמו, מגלגל עיניים למעלה, מחכה לסוף.
לאבא היה מנהג שכזה לאהוב. את העולם, את עצמו, את החיים.
ולבטוח.
הוא היה מה שמכנים בעולם "תמים" או "נאיבי".
אבא תמיד נלחם בשדים של העולם. הוא גירש להרבה לבבות את החושך, ונלחם שיהיו כאן קצת פחות דמעות.
על הדרך אבא הפסיד הכל.
את הכסף, האהבה, הניצוץ.
אבא מת. או הלב שלו. זה לא באמת משנה.
הוא לא מת מהמלחמה.
להיפך, המלחמה היתה מנוע הצמיחה שלו. מה שהרג לו את הלב היתה חוסר המלחמה.
של השדים שיושבים לכולם בלב ופשוט נחים להם.
של אותם מקבלי הכסף והאהבה שלו שלא נלחמו על הקבלה שלהם. או השמירה של חתיכות הלב של אבא שאצרו אצלם.
השדים אכלו הכל.
"אתה יודע?" אמר לי אבא השיכור למחצה, וריק המבט. "כשהייתי בן עשר, הלכתי עם חבר דחוי חברתית לאכול פיצה על חשבונו, כי הוא נלחם על הלב שלי, סיימתי את הפיצה וברחתי לו בריצה".
"אז מה אתה אומר אבא?" שאלתי אותו בלי קול, כי עוויות הבכי לא נתנו לי להילחם. כי לא נשאר.
"שד יכול להיות בן עשר" הוא השתנק "ויכול להיות..." הוא מעולם לא סיים את המשפט.
זה היה הקרב האחרון שאבא ניצח. לא להאשים מפורשות.
אלוקים הקריב את הלב של אבא.
לא נשארה בו לחלוחית של כלום. זה לא אמיץ מבחינתי, כמי שעומד שם ומסתכל על החלל הריק בעיניים הטובות שלו. לא אמיץ להתבוסס ככה בריקבון של השדים שאכלו לך את כל האתמול עד כדי כך שלא השאירו לך מחר.
זה יותר ייאוש ורוע. מזוכיזם משולב עם קארמה. ערבוב של לב מידי טוב עם חוסר מודעות לרוע האנושי, ותמימות.
כל כך הרבה תום וחיבה יש לו לאבא, עד היום לא ידעתי. עכשיו אני מבין. רק מהקור הנושב שם בים הכחול שלא סוער כבר בתוך עיניו, לראות את שפתיו השמוטות בייאוש, לא מסוגלות לדבר כבר.
לא מכיר את אבא. כאילו לא מספיקה לו אהבתי חוצת היבשות.
תמיד חשבתי שאני מספר אחד ולא משנה מה עובר עליו, הוא מוצא בי נחמה. כנראה שהשדים בי לקחו לו את חתיכות הלב שהשקיע גם בי.
אוף!
בא לי לשמוח. לא רוצה לראות את זה.
לא רוצה להבין שאולי משהו לא טוב.
פתאום הבחנתי שאבא לא פראייר. אבא משיב מלחמה.
אבא העיר את כל השדים, ולקח לי אותם למחול.
מחול מסחרר של מלחמות, היו שם בערך 1,500 לבבות שמתו עם העיניים שלו. לבבות שיכלו איכשהו כנראה עם המחול המטורף הזה להחזיר משהו.
תשמח אבא, תשמח בתורה. תשמח בבן שלך.
אלוקים לקח לי את אבא.
או שאולי אלוקים זה אבא?
אבא ששבע ממלחמות ורוצה השנה לשמוח עם המיליונים שנשארו מינוס 1,500 פרחים שנקטפו אליו ומחזירים לו את הגלים בים של העיניים.
אבא אהוב שלי.
רוצה לחבק ולהמליך אותך.
עם כל השדים שבי, אתה אהוב ליבי.
והשדים? נטפל בהם יחד.
רק תחזיר את הניצוץ, כי כבר אי אפשר יותר.
שנה טובה!
