הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
אין כמו שבתות בקיץ, אמר מי שאמר, והלך לנמנם תחת המזגן.
נו, לא לכולם יש מזגן, ולא כולם יכולים לנמנם שעות רבות כל כך.
מה נשאר?
ללמוד תורה, וגם גמ', וקצת ספרי חסידות, מוסר, ופרקי אבות, ועוד ספר תהילים.
אמרתי הכל, מלמלתי ברצף, הספקתי לא מעט.
ואחר כך, עדיין נשאר זמן.
כך היא טיבה של שבת קייצית.
ובכן, מצאתי רק פתרון אחד:
ספרים.
אין כמו ספרים טובים, כדי לענג את השבת.
לא, לא עיתונים, בבקשה.
מאז טראומת עיתוני החג אני לא מסוגל אפילו לראות את העטיפות של העיתונות המפוארת שלנו.
רק ספרים, ורצוי טובים.
פרשתי את כפותיי בתחינה לה' יתברך, ומשום מקום צנחו לזרועותיי הפשוטות שלושה ספרים.
שלושה, לא פחות.
ובזו אכבד לכתוב עליהם מילות ביקורת, בזה אחרי זה.
א: בואי הרוח, חיים סבתו.
ב: מגישה הרהור, גב' רינה יגר.
ג: צדיק סופית, שמחה פשיטיק.
נתחיל מהראשון, שכבר כתבתי עליו בעבר סוג של ביקורת כאן בפרוג.
תעשו לעצמכם טובה, ידידיי, ותשיגו לכם קצת סבתו לשבת.
נכון, הוא לא "משלנו", והכיפה הסרוגה לראשו לא בדיוק להיט במחוזותינו, אבל עדיין...
מדובר ביהודי בר אוריין, ת"ח עצום, יהודי משכמו ומעלה, ומעבר לכל - סופר בעל עט זהב, נדירה ומענגת כל כך.
הסגנון שלו ייחודי בכל קנה מידה, ומרגש, מרגש, נוגע בנפש, צובט, מזיז שם כל מיני חלקים. כן, מבטיח. ממש מזיז. תתארגנו עם הדבק, כי חלקים בנפש משנים מיקום.
היהודי היקר הזה - יודע לגעת במקומות שרק יהודי בר אוריין כמוהו יודע שהם קיימים בכלל.
הוא כתב כמה ספרים, כולם טובים.
ספרו הראשון שקראתי (וגם דמעתי, אבל אל תגלו לאף אחד) היה הלהיט הגדול שלו:
תיאום כוונות.
ספר מטלטל, עוצמתי, נוראי.
הספר אומנם מספר על חוויותיו של המחבר ממלחמת יום כיפור, אך הכל מזוויות תורנית מאוד, מוצף וטבול בפסוקים, בהשקפה יהודית, בחמימות של יראת שמיים נדירה.
ספרו 'בואי הרוח' מתאר את חוויותיו של המחבר בתור ילד עולה, שגדל בשיכון עולים 'בית מזמיל', בשילוב סיפורו של הרב פרקש, דמות ססגונית של עולה מהונגריה, סוג של דמות אב עבור הילד חיים סבתו.
בסוף הספר, יש פינאלה אמיתית, שבו מתאר המחבר כיצד הוא מעניק סידור לבנו של הרב פרקש הנזכר, וככל הכרנאה הפינאלה אמיתית לחלוטין.
בתוך כל הספרות הרדודה המציפה אותנו, טוב שיש סבתו.
ב:
אינלי מושג איך הספר הזה הגיע לידיי.
אולי צנח מהמאדים, אולי מנוגה, אולי מהקומה למעלה.
ראיתי את הכריכה, קראתי את הכריכה האחורית, ונבעתתי:
ספר דביק! נשי! מלא רגש מעצבן! בלתי קריא! ספר טעון במוסר צדקני מעצבן! ספר שנכתב ע"פ קורסים מטופשים לכתיבה יוצרת! ספר שמיועד לחצי מסויים של האוכלוסייה בלבד...
רגע לפני שהשלכתי את הספר בעווית של אחד שאלרגני לבוטנים ובטעות אכל ארגז של חטיפי בוטנים, החלטתי, כמה מרגש מצידי, לתת לספר צ'אנס.
טוב, לא בדיוק צ'אנס.
יותר בכיוון של צ'אנסון.
כן, צ'אנסון.
קטנטנן, זעיר, פיצקל'ה, קטן קטן.
פתחתי בזהירות את הכריכה, דילגתי על ההקדמה, התחלתי לקרוא.
בום.
טראח.
נשאבתי פנימה!
תהיתי:
למה?
מדובר בספר נשי במובהק, והוא אמור להיות בלתי קריא לחלוטין למי שמברך בכל בוקר שלא עשני אשה...
המשכתי לקרוא, ניסיתי להבין למה.
המשכתי לקורא, המשכתי.
לבסוף, אני חשוב שעליתי על משהו.
בספרות הנשית הרגילה, יש כמויות מוגזמות לחלוטין של רגש.
רגש לא טבעי, רגש סינטטי, רגש אוטופי. לא אמיתי, לא אמין, מיותר.
וכמו חומר דוחה כרישים, הרגש הדביק הזה מניס כל קורא גברי, כמובן.
אך בספר זה, המצב שונה.
סיפורי החיים הכתובים שם, כתובים בצורה שונה, וללא רגש מזוייף.
לא יודע למה, הוא מרגיש אותנטי, וקריא לחלוטין.
מה זה קריא, אפילו נחמד וטוב.
בספר יש סיפורי חיים, בעיקר התמודדויות, ואכישהו העסק לא דביק מידי גם לקורא הגברי.
בעיניי, זה מעיד בהחלט על טיבו של הספר, ועל האמת הפשוטה שלו.
שורה תחתונה: ספר מומלץ בחום לחצי אוכלוסיה, ואולי גם לחצי השני.
ג:
את שמחהל'ה פשיטיק הכרתי דרך הפורום.
לא, לא היה לי מושג קודם מי הבחור, בתור אחד שאין לו שכנים חסידי גור, וממילא אין לו ממי לפלח עיתון המודיע...
ידעתי שהבחור כתב ספר, אפילו ראיתי אותו בחנויות הספרים, ובזו הסתיימה ההכרות שלנו.
וכעת, נדלג קדימה בזמנים.
לפני זמן קצר, זכיתי לערוך מגבית מטורללת בפורום.
באמצע מהמגבית, צץ מר שמחה פשיטיק, ותרם בלי למצמץ כמה ספרים למגבית. כן, פשוט כך.
נו, כזה יהודי בעל חסד מצדיק יחס!
פניתי אליו, נתתי לו הרבה יחס.
מה אומר ומה אדבר?
גיליתי יהודי של טעם. יהודי שעסוק בחסד, בלימוד, ובעוד עניינים נשגבים כאלו ואחרים.
וכן, יהודי שיודע לכתוב, בכשרון בלתי אפשרי בכלל.
כשרון מדהים, שמעמיד בצל רבים וותיקים ממנו.
ברגע שהבנתי שיש פה פוטנציאל, שיניתי פאזה לגמרי, והחלקתי לו מחמאות חלקלקות. המון, המון מחמאות, לא כנות בעליל.
הוא קנה את זה!
מה זה קנה? האמין לכל מילה.
שורה תחתונה:
התכנית האסטרטגית הצליחה מעל המשוער, וקיבלתי את ספרו בחינם, כולל הקדשה אישית!..
אין, אין כמו לקבל דברים בחינם, תאמינו לי.
תנסו, זה כיף בלתי רגיל.
שמרתי את הספר לשבת, לא לפני שנופפתי עימו אל מול מכריי והכרזתי בגאווה כי מיטב הסופרים החרדיים מכירים אותי ומעניקים לי את ספריהם בהקדשה אישית...
פחח, הם האמינו לי, התמימים, שיהיו בריאים.
ובכן, בתחילה, התאכזבתי נואשות, ושקעתי עמוק בביצת הייאוש:
אבוי. הספר לא קריא.
נורא, מתוחכם, מעמיק.
בלתי אפשרי!
כל כולו משחקי לשון חכמים, מליצות, רבדים על רבדים.
ואני - איש עצל, חדל אישים. עצלן כרוני, בטלן מוכר.
איך אתאמץ ואתעמת עם הספר??
שבת יצאה, וטעם האכזבה ליווה אותי קשות.
בצר לי, פניתי לידיד לעזרה.
התקשרתי, אמרתי לו בדמעות:
שמחה פשיטיק.
רחמנות על יהודי אומלל.
הצילו.
רחמנוע'ס.
אני לא מצליח לקרוא את ספרך. כל כולו מליצות מתחכמות, כל הדמויות וההתרחשויות כתובות בצורה חדשנית, מרהיבה, מסולסלת, מעורבת, מנוערת, מצוללת, מגוננת, מתנגנת, מעשירה, מאשירה, מלאת שירה...
אמרתי לו:
רבי שמחה (המסכן פשוט שתק בהלם!):
אתה כותב בחסד עליון, ואתה מבריק בצורה נדירה עד מטורפת, אבל קצת קצת יותר מידי.
הכתיבה שלך מחודדת מידי.
ניצלתי את השתיקה הדמומה וההמומה מעבר לקו, ורעמתי לתוך השפוף:
בכל שורה יש לפחות שתי מילים חדשות.
כן, מילים חדשות, לא קיימות.
הטיות מרנינות של מילים, משחקי מילים יוצאי דופן.
הברקות לשוניות מטלטלות, והומור קטלני שמסתתר היטב היטב מתחת למכבסת המילים.
וכאן, פרצתי בבכי נוראי.
שמחה, אחי אהובי. יקירי, מושא קנאתי.
אני חושב שהעסק, פשוט, לא קריא.
שמחה ידידי, אי אפשר לקרוא ספר שכל כולו משחקי לשון מרוכזים כל כך. פשוט לא.
תבי -
הוא קטע סוף סוף את המלל האינסופי המיילל והמייבב מצידי.
נתן!
שמעת פעם על רבי נתן מברסלב??
למה הייאוש??
כבר מוותרים?
רבי נחמן היה כמעט מתבייש במה שעשית כאן...
הוא הוסיף ועודד את רוחי עוד שעה ארוכה, ובסופה, שלחני למשימה מסויימת.
הוא כתב לי את הסיפורים המדוייקים שלטעמו יחליקו בקלות.
ניגבתי את הדמעות, והלכתי בלי טיפת אמונה אל הספר. פתחתי בסיפור המומלץ ("מנפצי החלומות")
פתחתי אותו באיטיות נבובה, והגעתי אל הסיפור המומלץ, אחד מתוך כמה.
קראתי בתדהמה.
קראתי שוב, בתדהמה עמוקה.
קראתי שוב, ותדהמתי התעמקה לה בעמקי עומקה של הנפש, עד אשר מילאה בחדווה את כל יישותי, וכמדומה שכל ישותי נעשתה לה כתדהמה אחת גדולה ולהוטה.
הסיפור - היה - מדהים!
מכל כך הרבה סיבות!
ובכן, נפרט קצת.
1 - העושר הלשוני. עושר רוטשילדי. עולם שלם של הבעה.
2- המסרים הישירים. מסרים של הבנה, הכלה, אמפטיה, סבלנות, התגברות, עבודת המידות, נתינה, הענקה, פרגון, עין טובה - הכל בפנים, חבר'ה.
3- ההבנה בנפש. כן, הבחורצ'יק שלנו יכול להחליף ובהצלחה כל מיני ג'ורג'ים קזאחיים. הוא טוב יותר מהם, וללא השוואה כלל.
בכל הדמויות גיליתי עמוקים על גבי עומקים, והתנהגות יהודית ייחודית כל כך, מלאת רוך, עדינות, ועבודה פנימית.
ויש עוד הרבה.
ולכן, אני מסיים עם מסקנה אחת קשיחה:
הספר שווה את המאמץ, חד וחלק.
אז תעשו לעצמכם טובה, ידידי, ותקראו קצת פשיטיק.
ואם מכריכם יגידו לכם בתמיהה:
מיום מיומיים?
מאיפה העדינות הזו פתאום?
תהנהנו, תסבירו בענוות חן:
היום הספקתי הרבה פשיטיק.
שורה תחתונה:
צדיק, סופית.
********
ועכשיו ברחתי לבונקר
נו, לא לכולם יש מזגן, ולא כולם יכולים לנמנם שעות רבות כל כך.
מה נשאר?
ללמוד תורה, וגם גמ', וקצת ספרי חסידות, מוסר, ופרקי אבות, ועוד ספר תהילים.
אמרתי הכל, מלמלתי ברצף, הספקתי לא מעט.
ואחר כך, עדיין נשאר זמן.
כך היא טיבה של שבת קייצית.
ובכן, מצאתי רק פתרון אחד:
ספרים.
אין כמו ספרים טובים, כדי לענג את השבת.
לא, לא עיתונים, בבקשה.
מאז טראומת עיתוני החג אני לא מסוגל אפילו לראות את העטיפות של העיתונות המפוארת שלנו.
רק ספרים, ורצוי טובים.
פרשתי את כפותיי בתחינה לה' יתברך, ומשום מקום צנחו לזרועותיי הפשוטות שלושה ספרים.
שלושה, לא פחות.
ובזו אכבד לכתוב עליהם מילות ביקורת, בזה אחרי זה.
א: בואי הרוח, חיים סבתו.
ב: מגישה הרהור, גב' רינה יגר.
ג: צדיק סופית, שמחה פשיטיק.
נתחיל מהראשון, שכבר כתבתי עליו בעבר סוג של ביקורת כאן בפרוג.
תעשו לעצמכם טובה, ידידיי, ותשיגו לכם קצת סבתו לשבת.
נכון, הוא לא "משלנו", והכיפה הסרוגה לראשו לא בדיוק להיט במחוזותינו, אבל עדיין...
מדובר ביהודי בר אוריין, ת"ח עצום, יהודי משכמו ומעלה, ומעבר לכל - סופר בעל עט זהב, נדירה ומענגת כל כך.
הסגנון שלו ייחודי בכל קנה מידה, ומרגש, מרגש, נוגע בנפש, צובט, מזיז שם כל מיני חלקים. כן, מבטיח. ממש מזיז. תתארגנו עם הדבק, כי חלקים בנפש משנים מיקום.
היהודי היקר הזה - יודע לגעת במקומות שרק יהודי בר אוריין כמוהו יודע שהם קיימים בכלל.
הוא כתב כמה ספרים, כולם טובים.
ספרו הראשון שקראתי (וגם דמעתי, אבל אל תגלו לאף אחד) היה הלהיט הגדול שלו:
תיאום כוונות.
ספר מטלטל, עוצמתי, נוראי.
הספר אומנם מספר על חוויותיו של המחבר ממלחמת יום כיפור, אך הכל מזוויות תורנית מאוד, מוצף וטבול בפסוקים, בהשקפה יהודית, בחמימות של יראת שמיים נדירה.
ספרו 'בואי הרוח' מתאר את חוויותיו של המחבר בתור ילד עולה, שגדל בשיכון עולים 'בית מזמיל', בשילוב סיפורו של הרב פרקש, דמות ססגונית של עולה מהונגריה, סוג של דמות אב עבור הילד חיים סבתו.
בסוף הספר, יש פינאלה אמיתית, שבו מתאר המחבר כיצד הוא מעניק סידור לבנו של הרב פרקש הנזכר, וככל הכרנאה הפינאלה אמיתית לחלוטין.
בתוך כל הספרות הרדודה המציפה אותנו, טוב שיש סבתו.
ב:
אינלי מושג איך הספר הזה הגיע לידיי.
אולי צנח מהמאדים, אולי מנוגה, אולי מהקומה למעלה.
ראיתי את הכריכה, קראתי את הכריכה האחורית, ונבעתתי:
ספר דביק! נשי! מלא רגש מעצבן! בלתי קריא! ספר טעון במוסר צדקני מעצבן! ספר שנכתב ע"פ קורסים מטופשים לכתיבה יוצרת! ספר שמיועד לחצי מסויים של האוכלוסייה בלבד...
רגע לפני שהשלכתי את הספר בעווית של אחד שאלרגני לבוטנים ובטעות אכל ארגז של חטיפי בוטנים, החלטתי, כמה מרגש מצידי, לתת לספר צ'אנס.
טוב, לא בדיוק צ'אנס.
יותר בכיוון של צ'אנסון.
כן, צ'אנסון.
קטנטנן, זעיר, פיצקל'ה, קטן קטן.
פתחתי בזהירות את הכריכה, דילגתי על ההקדמה, התחלתי לקרוא.
בום.
טראח.
נשאבתי פנימה!
תהיתי:
למה?
מדובר בספר נשי במובהק, והוא אמור להיות בלתי קריא לחלוטין למי שמברך בכל בוקר שלא עשני אשה...
המשכתי לקרוא, ניסיתי להבין למה.
המשכתי לקורא, המשכתי.
לבסוף, אני חשוב שעליתי על משהו.
בספרות הנשית הרגילה, יש כמויות מוגזמות לחלוטין של רגש.
רגש לא טבעי, רגש סינטטי, רגש אוטופי. לא אמיתי, לא אמין, מיותר.
וכמו חומר דוחה כרישים, הרגש הדביק הזה מניס כל קורא גברי, כמובן.
אך בספר זה, המצב שונה.
סיפורי החיים הכתובים שם, כתובים בצורה שונה, וללא רגש מזוייף.
לא יודע למה, הוא מרגיש אותנטי, וקריא לחלוטין.
מה זה קריא, אפילו נחמד וטוב.
בספר יש סיפורי חיים, בעיקר התמודדויות, ואכישהו העסק לא דביק מידי גם לקורא הגברי.
בעיניי, זה מעיד בהחלט על טיבו של הספר, ועל האמת הפשוטה שלו.
שורה תחתונה: ספר מומלץ בחום לחצי אוכלוסיה, ואולי גם לחצי השני.
ג:
את שמחהל'ה פשיטיק הכרתי דרך הפורום.
לא, לא היה לי מושג קודם מי הבחור, בתור אחד שאין לו שכנים חסידי גור, וממילא אין לו ממי לפלח עיתון המודיע...
ידעתי שהבחור כתב ספר, אפילו ראיתי אותו בחנויות הספרים, ובזו הסתיימה ההכרות שלנו.
וכעת, נדלג קדימה בזמנים.
לפני זמן קצר, זכיתי לערוך מגבית מטורללת בפורום.
באמצע מהמגבית, צץ מר שמחה פשיטיק, ותרם בלי למצמץ כמה ספרים למגבית. כן, פשוט כך.
נו, כזה יהודי בעל חסד מצדיק יחס!
פניתי אליו, נתתי לו הרבה יחס.
מה אומר ומה אדבר?
גיליתי יהודי של טעם. יהודי שעסוק בחסד, בלימוד, ובעוד עניינים נשגבים כאלו ואחרים.
וכן, יהודי שיודע לכתוב, בכשרון בלתי אפשרי בכלל.
כשרון מדהים, שמעמיד בצל רבים וותיקים ממנו.
ברגע שהבנתי שיש פה פוטנציאל, שיניתי פאזה לגמרי, והחלקתי לו מחמאות חלקלקות. המון, המון מחמאות, לא כנות בעליל.
הוא קנה את זה!
מה זה קנה? האמין לכל מילה.
שורה תחתונה:
התכנית האסטרטגית הצליחה מעל המשוער, וקיבלתי את ספרו בחינם, כולל הקדשה אישית!..
אין, אין כמו לקבל דברים בחינם, תאמינו לי.
תנסו, זה כיף בלתי רגיל.
שמרתי את הספר לשבת, לא לפני שנופפתי עימו אל מול מכריי והכרזתי בגאווה כי מיטב הסופרים החרדיים מכירים אותי ומעניקים לי את ספריהם בהקדשה אישית...
פחח, הם האמינו לי, התמימים, שיהיו בריאים.
ובכן, בתחילה, התאכזבתי נואשות, ושקעתי עמוק בביצת הייאוש:
אבוי. הספר לא קריא.
נורא, מתוחכם, מעמיק.
בלתי אפשרי!
כל כולו משחקי לשון חכמים, מליצות, רבדים על רבדים.
ואני - איש עצל, חדל אישים. עצלן כרוני, בטלן מוכר.
איך אתאמץ ואתעמת עם הספר??
שבת יצאה, וטעם האכזבה ליווה אותי קשות.
בצר לי, פניתי לידיד לעזרה.
התקשרתי, אמרתי לו בדמעות:
שמחה פשיטיק.
רחמנות על יהודי אומלל.
הצילו.
רחמנוע'ס.
אני לא מצליח לקרוא את ספרך. כל כולו מליצות מתחכמות, כל הדמויות וההתרחשויות כתובות בצורה חדשנית, מרהיבה, מסולסלת, מעורבת, מנוערת, מצוללת, מגוננת, מתנגנת, מעשירה, מאשירה, מלאת שירה...
אמרתי לו:
רבי שמחה (המסכן פשוט שתק בהלם!):
אתה כותב בחסד עליון, ואתה מבריק בצורה נדירה עד מטורפת, אבל קצת קצת יותר מידי.
הכתיבה שלך מחודדת מידי.
ניצלתי את השתיקה הדמומה וההמומה מעבר לקו, ורעמתי לתוך השפוף:
בכל שורה יש לפחות שתי מילים חדשות.
כן, מילים חדשות, לא קיימות.
הטיות מרנינות של מילים, משחקי מילים יוצאי דופן.
הברקות לשוניות מטלטלות, והומור קטלני שמסתתר היטב היטב מתחת למכבסת המילים.
וכאן, פרצתי בבכי נוראי.
שמחה, אחי אהובי. יקירי, מושא קנאתי.
אני חושב שהעסק, פשוט, לא קריא.
שמחה ידידי, אי אפשר לקרוא ספר שכל כולו משחקי לשון מרוכזים כל כך. פשוט לא.
תבי -
הוא קטע סוף סוף את המלל האינסופי המיילל והמייבב מצידי.
נתן!
שמעת פעם על רבי נתן מברסלב??
למה הייאוש??
כבר מוותרים?
רבי נחמן היה כמעט מתבייש במה שעשית כאן...
הוא הוסיף ועודד את רוחי עוד שעה ארוכה, ובסופה, שלחני למשימה מסויימת.
הוא כתב לי את הסיפורים המדוייקים שלטעמו יחליקו בקלות.
ניגבתי את הדמעות, והלכתי בלי טיפת אמונה אל הספר. פתחתי בסיפור המומלץ ("מנפצי החלומות")
פתחתי אותו באיטיות נבובה, והגעתי אל הסיפור המומלץ, אחד מתוך כמה.
קראתי בתדהמה.
קראתי שוב, בתדהמה עמוקה.
קראתי שוב, ותדהמתי התעמקה לה בעמקי עומקה של הנפש, עד אשר מילאה בחדווה את כל יישותי, וכמדומה שכל ישותי נעשתה לה כתדהמה אחת גדולה ולהוטה.
הסיפור - היה - מדהים!
מכל כך הרבה סיבות!
ובכן, נפרט קצת.
1 - העושר הלשוני. עושר רוטשילדי. עולם שלם של הבעה.
2- המסרים הישירים. מסרים של הבנה, הכלה, אמפטיה, סבלנות, התגברות, עבודת המידות, נתינה, הענקה, פרגון, עין טובה - הכל בפנים, חבר'ה.
3- ההבנה בנפש. כן, הבחורצ'יק שלנו יכול להחליף ובהצלחה כל מיני ג'ורג'ים קזאחיים. הוא טוב יותר מהם, וללא השוואה כלל.
בכל הדמויות גיליתי עמוקים על גבי עומקים, והתנהגות יהודית ייחודית כל כך, מלאת רוך, עדינות, ועבודה פנימית.
ויש עוד הרבה.
ולכן, אני מסיים עם מסקנה אחת קשיחה:
הספר שווה את המאמץ, חד וחלק.
אז תעשו לעצמכם טובה, ידידי, ותקראו קצת פשיטיק.
ואם מכריכם יגידו לכם בתמיהה:
מיום מיומיים?
מאיפה העדינות הזו פתאום?
תהנהנו, תסבירו בענוות חן:
היום הספקתי הרבה פשיטיק.
שורה תחתונה:
צדיק, סופית.
********
ועכשיו ברחתי לבונקר
נערך לאחרונה ב:
