במגזין 'קטיפה' שיצא שבוע שעבר הייתה כתבה מקיפה ויסודית שעסקה בנושא הטעון כאן באשכול.
הם העלו לראיין את השמות הגדולים בתחום.
להלן ציטוטים נבחרים:
הרב שרגא אפשטיין מנהל ארגון נתיבותיה בהכוונתו של הרב נחום דיאמנט שליט"א:
"התגמול אותו השדכנים מקבלים אחרי ששידוך נסגר עומד על סכום של אלף דולר, בדיוק כמו שהיה לפני 40 שנה, אף שבשאר התחומים הכל התייקר עשרת מונים. היום, יותר מתמיד, עבודת השדכנות דורשת מיומנויות רבות. מלבד היכולת בהתאמה, על השדכן להיות מעין מגשר - בנושא הכספי וגם לשמש כפסיכולוג, להעביר תשובות דיפלומטיות מפה לשם, בלי לפגוע באף אחד; עליו להיות בעל יכולת הקשבה, סבלנות וזמינות כמעט 24 שעות ביממה".
שדכן יכול להתאמץ מאוד ולבסוף לא לקבל שקל. אין פלא שלא הרבה מוכנים לקחת עבודה כזאת על עצמם. בשל כך הרב דיאמנט עומד על כך שחשוב מאוד לתגמל את השדכן בשידוך שלא נסגר - בסכום סמלי של 100 שקלים לכל פגישה בשידוך רגיל ו200-שקלים לשידוך מורכב, מכל צד. זה מעין הכרת הטוב והערכה לשדכן. בלי קשר לכך שהתשלום נותן חשק לשדכן להמשיך במלאכתו".
הרבנית חנה פישר, יו"ר "בית לשמי":
מעוכבי השידוך והוריהם - אינם רואים את מאמציו של שדכן בעבורם כפעולה הכרוכה בתשלום - אלא אם תגיע
לסוף הטוב והשידוך ייסגר. הם לא מסוגלים להבין על מהשדכן מוותר כשהוא מקדיש את זמנו להתעסק במלאכה
שסיכויי ההשתכרות בה הם לעיתים אחת לשנה או שנתיים, במקום להקדיש את אותו הזמן לעיסוק בשידוכים שנסגרים בד''כ אחת לחודש. כך נוצרת אווירה של חוסר אמון ואפילו כעס ותחושת ניצול בין ההורים לשדכנים כשהאחרונים מתבקשים לתגמלגם את המאמץ שלא הניב תוצאות מעשיות. ומדוע באמת יש פחות סגירות שידוך? האם השדכנים אינם משתדלים כמו בשידוכים האחרים? התשובה היא: משתדלים הרבה יותר! כל מי שנמצא בתחום יודע, כמה מאות שעות יורדות לטמיון - למרות ההשקעה והנכונות. ולכן אין סיכוי ששדכנים יתמידו לאורך זמן בשידוכי מעוכבים - כי הם לא יכולים להרשות לעצמם שלא להתפרנס אם לא יצליחו לשדך - הם יחפשו מקצוע אחר, ומי שיפסיד אלו המעוכבים. לכן, עם הקמת "בית לשמי" העוסק בעיקר בשידוכי מעוכבים ופרק ב', הורה לנו הרב דיאמנט שליט"א לעמוד על כך שכל שדכן יתוגמל על המאמץ - ולא רק על התוצאה. לכן 'בית לשמי' מתגמל את שדכניו בצורה סמלית (ביותר!) על כל שידוך שהתקדם לפגישה - גם אם לא נסגר. וזה חלק ממה שאנחנו עושים בדמי החבר המשולמים בעת הרישום. את ההנהגה הזאת ראוי לכל אחד לאמץ, ובעיקר בשידוכי מעוכבים ופרק ב', כדי שהשדכנים המקצועיים והמסורים, העוסקים בשידוכים אלו, ימשיכו בהם לאורך זמן".
השדכנית ציפי לוי:
כשהתחלתי את עבודתי כשדכנית, הרגשתי ממש חדורת שליחות ורצון אמיתי לסייע לכמה שיותר בחורים ובחורות למצוא את זיווגם ולבנות בתים בישראל.
הייתי מציעה כל רעיון שעלה בדעתי לכל הסגנונות ולכל הגילאים, ולא נרתעת מתשובות שליליות, מאכזבות ושלעיתים היו כואבות וממשיכה להציע בשיא המרץ. לא יודעת להצביע בדיוק מתי זה קרה, אבל לקח כמה שנים שפתאום משהו התחיל לחרוק. ההתרגשות הזו והעשייה הבלתי נלאית התחילו לצבור תאוצה מואטת יותר, עבדתי פחות שעות ביום, עניתי פחות לטלפונים וכמובן הצעתי פחות הצעות. כמובן שכל בית שאני זוכה להיות שליחה לבנייתו עדיין מרגש וממלא אותי סיפוק גדול, ואני ממשיכה להציע ולקדם שידוכים
ואני בהחלט מקדישה לכך כמה שעות כל ערב. לפעמים גם בשאר היום כשמתאפשר לי, אבל במינון מאוד שונה מפעם.
משיחות שערכתי עם שדכניות התברר לי שאני לא היחידה. באיזה שהוא שלב כולנו מגיעות לנקודת שחיקה, אם אפשר לקרוא לזה כך.
חוסר התלהבות ואפילו עצלות מסוימת. מרגע הבשלת הרעיון ועד לביצועו יכול לקחת כמה ימים, שבועות ואפילו חודשים.
ניסינו לחקור את הנושא, למה בעצם זה קורה לנו, היכן טמון המפתח שיחזיר לנו את החשק והכוח להמשיך בעבודת קודש זו,
ובמילים אלו בעצם נעוצה התשובה - עבודת קודש! אכן כך! זו בעצם עבודה שאף אחד אינו יודע מתי ואם נקבל את השכר הכספי. אפשר לומר ששדכנית היא בעצם "עצמאית" - כל אחת שמנהלת עסק עצמאי יודעת שהיא תלויה לגמרי בהקב"ה, וכשהעסק מצליח היא קוצרת פרות וכשלא היא אפילו חווה הפסדים... אך ההבדל בין שדכנית לכל עבודה עצמאית אחרת, שזו עבודת חסד נטו!
כל טלפון שאני מרימה, כל מאמץ, כל השקעה -הכל לטובת השני ואין לי מכך טובת הנאה כלל. ברוך השם, אנחנו יהודים ומטבע ברייתנו להיות רחמנים גומלי חסדים ואשרי מי שזוכה להתעסק כל ימיו בחסדים למען כלל ישראל, אך צריך לזכור שלכל שדכן ושדכנית יש בית משלו, משפחה משלו, ילדים שהוא צריך לכלכל, לחתן, וקודם כל ולפני הכל עליו לעשות חסד עם בני ביתו ועם הקרובים לו. ואם אני מגיעה למצב שאני מתעסקת כל היום בחסדים למען אחרים ולא תמיד ואפשר לומר שברוב הפעמים אני מקבלת על כך תמורה ואני הרי צריכה את הכסף כדי לפרנס את משפחתי, כדי לאפשר לבעלי לשבת וללמוד, מטבע הדברים שאשקיע פחות בתחום הזה ואחפש דרכים אחרות להתפרנס. כשיוצא שידוך אני מנסה להרגיע את עצמי שהכסף הזה הוא בשביל כל השידוכים שעבדתי ולא יצאו...אבל אם יוצא שידוך פעם בחודשיים, שלושה ואפילו יותר, הרי שהשכר ממש לא מצדיק את העבודה הקשה, וזה לפעמים קשה מאוד!
ההתייחסות לבעל עסק שמקבל תגמול כספי על שירותיו תהיה מכבדת יותר מעמיתו שנותן שרות בחינם לכל דורש, וההפסד יהיה גם של הלקוחות, כי כשהעסק לא מספיק מכובד ומוערך, אין לבעל העסק מוטיבציה ורצון להמשיך להעניק שרות בשמחה וביעילות. זו כנראה הסיבה לכך שבשלב מסוים רוב השדכנים חווים חוסר מוטיבציה להציע שידוכים. אני חייבת לציין שיש רבים שיודעים להעריך, לכבד ולהודות על כל טלפון!
לפני תקופה התאגדנו, קבוצה לא מבוטלת של שדכניות, והחלטנו לעשות שינוי ולהתחיל לגבות 100 שקלים על כל הצעה שהגיעה לכלל פגישה/ מספר פגישות, במידה שהשידוך ירד.
כך נרוויח גם התייחסות יותר מכבדת להצעה. אנשים ישקלו כל הצעה ביתר רצינות ולא ישלחו לפגישה סתם, כי הרי זה יעלה להם כסף. וגם לא נצא נפסדים. אנחנו לוקחים בחשבון שהמהפך לא יתרחש ביום אחד, שינויים מחלחלים לאט, אבל ברגע שיש מודעות, רצון והבנה זה יקרה בס"ד. חשוב לציין שכשידוך יורד השדכנים מאוכזבים לא פחות מהמדוברים. מובן שההורים שקיוו לראות כבר את בנם או בתם שוברים צלחת סופגים מפח נפש גדול, בפרט שעליהם להתחיל שוב מהתחלה מסע הצעות, ברורים ופגישות. אבל תזכרו שגם השדכן קיווה מאוד שלאחר עבודתו הרבה יזכה לקצור הצלחה ששכר נאה בצידה, בפרט שלעיתים מדובר בשדכנים שזה משכורתם היחידה!