הנושאים החמים
הנושאים החמים
"אבא", אני קוראת לו בפעם אחרונה, אבל הוא התרחק כבר, ולא שומע. אני מסתכלת עליו, הולך עם המזוודות, נעלם מעיני. אבא, אני רוצה לצעוק שוב פעם, שיסתובב עוד פעם אחת וינופף לי, רק עוד חיוך אחד. אבל הוא כבר הלך.
"שנה שלמה". אני מסננת בקושי. שומרת חזק על עיניים יבשות.
"תרגעי, יש פלאפונים היום", אלי עומד לידי, מנסה להרגיע.
אני מתעלמת.
גם כן פלאפונים, נמאס לי להסביר לו איך זה לחיות בארץ עם אבא בארצות הברית, ובכלל, כאחד מתוך ארבע עשרה, הוא לא יבין לעולם איך זה להיות בת יחידה. ואין לי כוח לפרט לו הכל מהתחלה ואני רוצה את אבא שלי כאן ועכשיו. לידי.
"מתי הוא יבוא שוב פעם?" אני שואלת אותו בשקט, כשאנחנו חגורים והוא מתניע.
"שנה הבאה".
"מה שנה הבאה?" אני צועקת.
"אלישבע, די, באמת, כל שנה אותו סיפור?"
אני מהדקת שפתיים, ללא הצלחה.
"אלי, אני רוצה את אבא שלי", השליטה שלי בדמעות אבדה, והן זולגות חופשי. "לא מסוגלת לחכות שנה, אני אשתגע עד אז".
"את בוכה?" אני שומעת את אלי מתוך האוב. מרימה ראש מהכרית, עדיין חשוך בחוץ. ועד שהגעתי למיטה היום, באמת כדאי לי לנסות להירדם. חבל על היום מחר שילך לי.
"אלי, עוד כמה זמן זה יוצא שהוא מגיע?"
"אם עברו ארבעה חודשים מאז שעזב, אז נשאר שש וחצי חודשים".
הפשטות הגברית שלו מוציאה אותי מהדעת לפעמים. חשבון אני גם יודעת.
"אני מתגעגעת", הלחישה שלי צרודה. "נראה לך יש סיכוי שיגיע קודם?"
"את יודעת שלא, נכון?"
אני מהנהנת בעצב. שוכחת שהוא לא רואה בחושך. תינוקת מגודלת שכמוני, חמישה ילדים ובעל, וצריכה את אבא שלה כל כך. הדמעות שלי, אלוקים. לא עוצרות.
"עוד ארבעה חודשים", אני מנופפת לו מהספה בלוח שנה שלי, כשהוא נכנס הביתה בערב. הוא נאנח ומתיישב על הספה לידי.
"תגיד, זה נראה לך נורמלי, שאבא שלי לא מגיע לגור כאן?"
הוא שותק. אני ממשיכה.
"ויש לו רק בת אחת! אחת! והוא מוותר עלי ככה בקלות. מה אני אמורה לחשוב? נראה לך שאני לא חשובה לו? אין לי אף משפחה חוץ ממנו, אין לי אחים, אחיות, דודים ובני דודים. כלום".
"הוא מגיע ומפנה לך חודש וחצי בשנה". הוא מזכיר לי.
"פחח, ואז הולך, ואני יושבת כאן, וסופרת את הדקות, עם נשמה שיוצאת מגעגוע".
"ומי אמר לך שהוא לא?"
"אז שיגיע יותר!" אני צורחת. "אני הבת היחידה שלו".
המקפיא שלי מתמלא בעוגות, מתעלם בנונשלנטיות מכך שאבא שלי סוכרתי. אני מקשטת שוקולדים ועוגיות לכבודו, מספרת לו בכל תו וזילוף כמה אני אוהבת אותו. חמישה צבעים של שייק פירות אני מתכננת להכין, שיהיה טרי, וכמובן את הלחמניות כוסמין שלי שאבא שלי כל כך אוהב.
"אליייי", אני צועקת, מנסה לגבור על רעשי המיקסר. "מה עם הכיור שדולף בהול?"
"אני אגיע לזה, לא לדאוג", הוא קורא לי חזרה, ממקום שבתו.
"תנסה שלא לדחות את זה, טוב?"
אין תגובה מצידו.
"אלי??? תוכל לעשות את זה היום?"
"מה הלחץ? יש עוד שלושה שבועות?" הוא מגיע חסר סבלנות למטבח.
"כי צריך גם לתקן את התמונה שהוא קנה לנו שנה שעברה, היא לא יכולה לעמוד ככה שבורה כשהוא מגיע, והסיוד בחדר אורחים, מחכה, ובכלל, מה עם הידיות שביקש ממנו להחליף?"
"אשתדל", הוא נאנח ויוצא.
"אבא", הקול שלי רועד.
"אני אגיע, לא לדאוג, אבל אצטרך לעמוד מרחוק, ולא להתארח אצלכם בבית, קורונה..."
גיחוך נחנק.
"אלישבע".
העיניים שלי צורבות. אני ממצמצת.
"אלישבע?"
"אבא, אני הכנתי לך הכל... כל כך... הרבה, אבא", אני מייללת לתוך הפומית, "אתה באמת לא תגיע אלי?"
"אני אגיע מותק. אבל מרחוק".
"עם מסיכות", אני בוכה שוב פעם.
"אני אוהב אותך גם מרחוק, בת".
"מרחוק, תמיד מרחוק", הקול שלי כמעט ואיננו. "אבל-אני-חיכיתי-לך-שנה-שלמה".
#מחשבות_של_נשים_על_בית_כנסת_בלי_נשים_בימים_הנוראים.
"שנה שלמה". אני מסננת בקושי. שומרת חזק על עיניים יבשות.
"תרגעי, יש פלאפונים היום", אלי עומד לידי, מנסה להרגיע.
אני מתעלמת.
גם כן פלאפונים, נמאס לי להסביר לו איך זה לחיות בארץ עם אבא בארצות הברית, ובכלל, כאחד מתוך ארבע עשרה, הוא לא יבין לעולם איך זה להיות בת יחידה. ואין לי כוח לפרט לו הכל מהתחלה ואני רוצה את אבא שלי כאן ועכשיו. לידי.
"מתי הוא יבוא שוב פעם?" אני שואלת אותו בשקט, כשאנחנו חגורים והוא מתניע.
"שנה הבאה".
"מה שנה הבאה?" אני צועקת.
"אלישבע, די, באמת, כל שנה אותו סיפור?"
אני מהדקת שפתיים, ללא הצלחה.
"אלי, אני רוצה את אבא שלי", השליטה שלי בדמעות אבדה, והן זולגות חופשי. "לא מסוגלת לחכות שנה, אני אשתגע עד אז".
"את בוכה?" אני שומעת את אלי מתוך האוב. מרימה ראש מהכרית, עדיין חשוך בחוץ. ועד שהגעתי למיטה היום, באמת כדאי לי לנסות להירדם. חבל על היום מחר שילך לי.
"אלי, עוד כמה זמן זה יוצא שהוא מגיע?"
"אם עברו ארבעה חודשים מאז שעזב, אז נשאר שש וחצי חודשים".
הפשטות הגברית שלו מוציאה אותי מהדעת לפעמים. חשבון אני גם יודעת.
"אני מתגעגעת", הלחישה שלי צרודה. "נראה לך יש סיכוי שיגיע קודם?"
"את יודעת שלא, נכון?"
אני מהנהנת בעצב. שוכחת שהוא לא רואה בחושך. תינוקת מגודלת שכמוני, חמישה ילדים ובעל, וצריכה את אבא שלה כל כך. הדמעות שלי, אלוקים. לא עוצרות.
"עוד ארבעה חודשים", אני מנופפת לו מהספה בלוח שנה שלי, כשהוא נכנס הביתה בערב. הוא נאנח ומתיישב על הספה לידי.
"תגיד, זה נראה לך נורמלי, שאבא שלי לא מגיע לגור כאן?"
הוא שותק. אני ממשיכה.
"ויש לו רק בת אחת! אחת! והוא מוותר עלי ככה בקלות. מה אני אמורה לחשוב? נראה לך שאני לא חשובה לו? אין לי אף משפחה חוץ ממנו, אין לי אחים, אחיות, דודים ובני דודים. כלום".
"הוא מגיע ומפנה לך חודש וחצי בשנה". הוא מזכיר לי.
"פחח, ואז הולך, ואני יושבת כאן, וסופרת את הדקות, עם נשמה שיוצאת מגעגוע".
"ומי אמר לך שהוא לא?"
"אז שיגיע יותר!" אני צורחת. "אני הבת היחידה שלו".
המקפיא שלי מתמלא בעוגות, מתעלם בנונשלנטיות מכך שאבא שלי סוכרתי. אני מקשטת שוקולדים ועוגיות לכבודו, מספרת לו בכל תו וזילוף כמה אני אוהבת אותו. חמישה צבעים של שייק פירות אני מתכננת להכין, שיהיה טרי, וכמובן את הלחמניות כוסמין שלי שאבא שלי כל כך אוהב.
"אליייי", אני צועקת, מנסה לגבור על רעשי המיקסר. "מה עם הכיור שדולף בהול?"
"אני אגיע לזה, לא לדאוג", הוא קורא לי חזרה, ממקום שבתו.
"תנסה שלא לדחות את זה, טוב?"
אין תגובה מצידו.
"אלי??? תוכל לעשות את זה היום?"
"מה הלחץ? יש עוד שלושה שבועות?" הוא מגיע חסר סבלנות למטבח.
"כי צריך גם לתקן את התמונה שהוא קנה לנו שנה שעברה, היא לא יכולה לעמוד ככה שבורה כשהוא מגיע, והסיוד בחדר אורחים, מחכה, ובכלל, מה עם הידיות שביקש ממנו להחליף?"
"אשתדל", הוא נאנח ויוצא.
"אבא", הקול שלי רועד.
"אני אגיע, לא לדאוג, אבל אצטרך לעמוד מרחוק, ולא להתארח אצלכם בבית, קורונה..."
גיחוך נחנק.
"אלישבע".
העיניים שלי צורבות. אני ממצמצת.
"אלישבע?"
"אבא, אני הכנתי לך הכל... כל כך... הרבה, אבא", אני מייללת לתוך הפומית, "אתה באמת לא תגיע אלי?"
"אני אגיע מותק. אבל מרחוק".
"עם מסיכות", אני בוכה שוב פעם.
"אני אוהב אותך גם מרחוק, בת".
"מרחוק, תמיד מרחוק", הקול שלי כמעט ואיננו. "אבל-אני-חיכיתי-לך-שנה-שלמה".
#מחשבות_של_נשים_על_בית_כנסת_בלי_נשים_בימים_הנוראים.
