יש לי ספר בישול, שנת הוצאה 1959!
כותבת אותו מישהי מאמריקה שיש לה מסורת עשירה של בישול.
היא משתמשת באותו מתכון של בצק "לוקשן" רק בלי לייבש אותו לאחר מכן.
1/2 כפית מלח
2 ביצים
2 כוסות קמח (לא גדושות)
(זה בצק קצת קשה כי תלוי אם הביצים מספיק גדולות,
לכן במידת הצורך להוסיף כף או שתיים מים.
יש לה הקדמה משעשעת לכל פרק.
מעתיקה לכם חלק בתרגום חופשי.
המלחמה שלי עם הלוקשן
כיום אנשים כבר אינם מכינים לוקשן, וזאת להפתעתי.
כשאספר לכם איך להכין לוקשן (אטריות) אז אתם לא תתפלאו על כך.
ממה שלי יכלה להכין לוקשן דק כמו חוט, יום אחד שאלתי אותה:
"ממה איך מכינים לוקשן?"
"למה את רוצה להכין לוקשן"
"ולמה שלא ארצה"
בגלל, אמרה ממה "הדרך שתכיני לוקשן עדיף שתקני כבר בחנות".
"אז מה כל כך קשה בהכנת לוקשן?"
"מי אמר שזה קשה? את שמה קצת קמח, קצת ביצה ויש לך לוקשן".
"כמה"?
"כמה שאת רוצה, את רוצה הרבה שימי הרבה, את לא רוצה כל כך הרבה, אל תשימי כל כך הרבה".
מזה אני לא לומדת איך מכינים לוקשן אני מנסה שוב.
"ממה את תכיני את הלוקשן אני אתבונן אבל צריך למדוד כל דבר".
הכל טוב בנתיים, לא. בזמן שהיא מודדת את הקמח הטלפון מצלצל, כשאני חוזרת מהטלפון היא אומרת לי,
"שמתי שתי כוסות וחצי קמח, אבל אני כבר רואה שזה יותר מידי".
אני מרוקנת את הקמח מהקערה.
"מה את עושה עם הקמח", צועקת ממה.
"זה יותר מידי אמרת אז אני מחזירה שנמדוד שוב".
"אבל הוצאתי כבר קצת עם היד, עכשיו זה בסדר"
אז מה אומר לכם, אני מקבלת את המדידות, אנחנו מכינים את הבצק, וקשה זה באמת לא.
אבל לא הסתיים עדיין השיעור.
הבעיה היא כשמותחים את הבצק.
ממה יכלה ליצור עיגול בצק כל כך גדול שתלה עד מעבר לשולחן המטבח. אז איך היא עשתה זאת.
מערוכים היו רק עבור אלו שבישלו מתוך ספרים.
עם 2 וחצי (feet) של מקל מטאטא ממה רידדה את הבצק, הופכת את זה אחרי כל מתיחה כדי לשמור על העיגול.
(כשהתחלתי את המלחמה שלי עם הלוקשן לפני שיצאתי מנצחת, מצאתי קל יותר להפוך את הטבח מאשר להפוך את הבצק הדק. מצאתי את דרכי באיטיות מסביב לשולחן. זה שימש שתי מטרות : בזמן שהבצק הפך רזה יותר גם אני הרזתי)
יש כאן המשך...
והסוף: האמינו לי זאת לא מלחמה שווה, כל צד יכול לנצח. המטרה היא שהמלחמה הקרה תסתיים עם חברות נעימה, אבל שהלוקשן ידע מי הבוס. (love and knushes)
(מקווה שאהבתן - את האווירה, השפה, האותנטיות, והניחוח - השקעתי בשבילכן הרבה זמן להעתיק)