על החובה לנהוג בזהירות
הרב אביגדור נבנצל, שיחות לספר במדבר, עמ' שה, שיד-שטז:
שני אנשים הורידו חביות זהות מראש אותו גג, ונקטו באותה רמת זהירות. חביתו של האחד נפלה והרגה מישהו, ואילו לשני "היה מזל" כמו שאומרים, והחבית לא נפלה. או נפלה, אבל שניה אחת אחרי שעברו במקום. נמצא, שלמרות אי הזהירות השווה של שניהם, האחד יבלה שנים בגלות, והשני ישב בביתו ובכבודו הראשון. ... אבל מצד האמת השני צריך לחוש בדיוק כאותו הנמק בגלות, שהרי פשיעתם היתה שווה. כמה פעמים סיכנו את עצמנו, או את אחרים בחוסר זהירות?
...מובן איפא שאין כל הגיון במשפט: "אתמול נהגתי מהר וכמעט התנגשתי – אבל ברוך ה' לא קרה כלום". בעצם קרה דבר נורא!. התרשלת בשמירת נפשות ודי בזה. השאר, התוצאות- הן כבר ענין אחר. העבירה של חוסר הזהירות תלויה מעתה ועומדת עד שתכפר עליה. ... הכבישים הם היום זירת אי הזהירות והרשלנות. איש אינו מתכוון להזיק, ובכל זאת מגיעים לבתי הקברות מדי שנה לא עלינו מאות מתעסקים בנהיגה וכאלה שנהרגו מפגיעתם הרעה. אדם מתרגל לחמוק מקיום חוקי המדינה, וחושב שגם חוקי התעבורה תלויים בהשקפתו על המדינה וחוקיה- וזוהי טעות מרה. גם מי שהשקפתו הדתית אינה מכירה במדינה חייב להקפיד על כל פרט של חוקי הנהיגה יותר מאשר סעיף בשולחן ערוך. שהרי חמירא סכנתא מאיסורא [חמורה סכנה מאיסור]. חובת הזהירות בדרכים תקפה עוד קודם שהוקמה 'הכנסת', משום שהתורה אוסרת לסכן חיי אדם מישראל, הן את אחרים והן את עצמו. אדם הנוהג בחוסר זהירות, במהירות אסורה, מי שעוקף אחרים במקום שאסור בעקיפה עליו לדעת שבאותו רגע יש לו דין חמור שלך רודף, ולכאורה גם מי שאינו מסכן חי אחרים הרי הוא מסכן חיי עצמו, ויש לו דין רודף של עצמו.