הנושאים החמים
הנושאים החמים
אני אשמח ממש לביקורת והערות - זה סיפור שכתוב כולו בגוף ראשון.
"הדרה", המורה שפיגלמן מעירה לי בפעם השלישית השיעור, דווקא יש שמש טובה בחוץ. "תיגשי אלי בסוף השיעור".
אבא היה מעיר לה שבציווי אומרים גשי.
כתל אביבי בעל תעודת בגרות שמתהדרת בציון מאה בלשון, שפה תקינה היה אחד הערכים הבולטים בבית שלנו לצד שבת וכשרות.
ופתאום עכשיו אני מגלה כל מיני דברים שלא ממש שמתי לב אליהם.
איך מצד אחד הייתי הבת הכי טובה בכיתה, כזו שהאמהות של חברותיי דירבנו אותם להיות בקשר איתי.
ומהצד השני, הייתה בו גם תרבות כמעט נגדית.
שני עולמות שקרועים ביניהם, ויצרו פסיפס מרהיב של חיים זה לצד זה.
וזה נגד זה.
פתאום עכשיו הצלחתי להבין את אבא. להיכנס לראש שלו.
הוא היה קרוע בין הרצוי למצוי.
בין רצון לשמור על המשפחה הקטנה שטיפח בעשר אצבעותיו. לתת ליורשת העצר שלו את התנאים המושלמים עבורה, לרצון לחיות את החיים שלו כמה שהיה רוצה שהם יראו.
בין החיים שהיו לו בחוץ, למי שהיה מבפנים.
הערצתי אותו.
על היכולת לרשום את התווים למנגינת חייו כמו שהיה רוצה לשמוע אותה.
-------
"תביני הדרה", המנהלת שילבה את אצבעות ידיה, "וועדת הניהול של הסמינר קיבלה מספר פניות מהורים שדרשו לסלק אותך מהסמינר, לפני שתשפיעי לרעה על בנותיהם".
זה היה מידי פוגע כדי להיעלב סתם ככה, כשאני יושבת מול המנהלת הכבודה של הסמינר שמתכוונת לכל מילה שהיא מוציאה מהפה, ובאמת ובתמים חושבת שאם אבא שלי עזב לתל אביב, אז אני פורקת עול מהסוג הגרוע ביותר שקיים עלי אדמות.
"הוועדה התכנסה אתמול לישיבה תקופתית, ודנה בין היתר בפניות הללו.ההחלטה הייתה להשאיר אותך בין כתלי המוסד שלנו".
אין לי כוח לנשום לרווחה שיש לי 'בית' שלישי.
"אבל זה בתנאי שתעמדי בכללים מסויימים".
מזל שלא נשמתי לרווחה.
"הסמינר שלנו יחזיק אותך כל עוד לא תשמרי על קשר הדוק עם אביך החילוני ולא תיפגשי עימו במקומות שאינם לרוח החינוך שלנו. את נערה טובה, הדרה, חבל יהיה אם נאלץ לוותר עליך. תאמצי את התנאים הללו. הם ישמרו עליך בתוך הדרך".
המנהלת באמת האמינה במה שיצא לה מהפה.היה לה ברור שאני צריכה לנתק קשר עם האבא החילוני והמתחזה שלי.
שחס וחלילה לא אפול גם אני.
אבל הוא אבא שלי, ומה עם "כבד את אביך?".
זה רק כשהוא נראה כמוך?
------
"למה בכלל קיבלו אותה לכאן?", הסגנית מצאה את המילים שנאבדו לה כשהייתי בתוך החדר, "איך מכניסים לכאן משפחה כזו, מי יודע מה יש להורים מתחת לתדמית החוזרים בתשובה?", היא צקצקה באכזבה, קבלה על הוועדה הרוחנית שהורידה את הרמה של הסמינר, "נשאר בסוף בלי רישום בגלל הסיפור הזה".
היא המשיכה לשפוך עלי אש וגופרית, לא יודעת שאני עדיין מעבר לדלת, שומעת הכל.
מזדעזעת.
רצתי הביתה. לתוך הזרועות המנחמות של אמא.
היא הבינה כמעט הכל. הציעה נחמה.
"את חייבת בכיבוד הורים, הדרי. הסמינר לא יכול למנוע ממך את זה", העיניים שלה מתחמקות ממני. אומרות לי מה דעתה שלה בנושא.
התעלמתי, הלכתי לאבא.
בחרנו יחד ריהוט לחדר בצבע סגול לילך.
עיצבתי לי את חדר חלומותיי.
שתיתי בצמא בלתי פוסק את האהבה שהעניק לי אבא, שמוכן לקטוף לי את הירח, אם זה מה שיפצה אותי על הפאזל שפירק לחלקים.
אני חושבת שהיה בו משהו שרצה לראות אותי ממשיכה בדרך שעזב. נקודה עמוקה שהתחברה לכל היופי הזה. רצתה להמשיך בו למרות שהתווים שהיא רשמה על המנגינה צרמו אוזניים מוזיקליות.
הוא עודד אותי להמשיך להצטיין בלימודים בסמינר. ישב איתי על עבודות ביהדות וחיפש מדרשים שמדברים על אמונה, ודביקות בהקב"ה.
"הדרה", המורה שפיגלמן מעירה לי בפעם השלישית השיעור, דווקא יש שמש טובה בחוץ. "תיגשי אלי בסוף השיעור".
אבא היה מעיר לה שבציווי אומרים גשי.
כתל אביבי בעל תעודת בגרות שמתהדרת בציון מאה בלשון, שפה תקינה היה אחד הערכים הבולטים בבית שלנו לצד שבת וכשרות.
ופתאום עכשיו אני מגלה כל מיני דברים שלא ממש שמתי לב אליהם.
איך מצד אחד הייתי הבת הכי טובה בכיתה, כזו שהאמהות של חברותיי דירבנו אותם להיות בקשר איתי.
ומהצד השני, הייתה בו גם תרבות כמעט נגדית.
שני עולמות שקרועים ביניהם, ויצרו פסיפס מרהיב של חיים זה לצד זה.
וזה נגד זה.
פתאום עכשיו הצלחתי להבין את אבא. להיכנס לראש שלו.
הוא היה קרוע בין הרצוי למצוי.
בין רצון לשמור על המשפחה הקטנה שטיפח בעשר אצבעותיו. לתת ליורשת העצר שלו את התנאים המושלמים עבורה, לרצון לחיות את החיים שלו כמה שהיה רוצה שהם יראו.
בין החיים שהיו לו בחוץ, למי שהיה מבפנים.
הערצתי אותו.
על היכולת לרשום את התווים למנגינת חייו כמו שהיה רוצה לשמוע אותה.
-------
"תביני הדרה", המנהלת שילבה את אצבעות ידיה, "וועדת הניהול של הסמינר קיבלה מספר פניות מהורים שדרשו לסלק אותך מהסמינר, לפני שתשפיעי לרעה על בנותיהם".
זה היה מידי פוגע כדי להיעלב סתם ככה, כשאני יושבת מול המנהלת הכבודה של הסמינר שמתכוונת לכל מילה שהיא מוציאה מהפה, ובאמת ובתמים חושבת שאם אבא שלי עזב לתל אביב, אז אני פורקת עול מהסוג הגרוע ביותר שקיים עלי אדמות.
"הוועדה התכנסה אתמול לישיבה תקופתית, ודנה בין היתר בפניות הללו.ההחלטה הייתה להשאיר אותך בין כתלי המוסד שלנו".
אין לי כוח לנשום לרווחה שיש לי 'בית' שלישי.
"אבל זה בתנאי שתעמדי בכללים מסויימים".
מזל שלא נשמתי לרווחה.
"הסמינר שלנו יחזיק אותך כל עוד לא תשמרי על קשר הדוק עם אביך החילוני ולא תיפגשי עימו במקומות שאינם לרוח החינוך שלנו. את נערה טובה, הדרה, חבל יהיה אם נאלץ לוותר עליך. תאמצי את התנאים הללו. הם ישמרו עליך בתוך הדרך".
המנהלת באמת האמינה במה שיצא לה מהפה.היה לה ברור שאני צריכה לנתק קשר עם האבא החילוני והמתחזה שלי.
שחס וחלילה לא אפול גם אני.
אבל הוא אבא שלי, ומה עם "כבד את אביך?".
זה רק כשהוא נראה כמוך?
------
"למה בכלל קיבלו אותה לכאן?", הסגנית מצאה את המילים שנאבדו לה כשהייתי בתוך החדר, "איך מכניסים לכאן משפחה כזו, מי יודע מה יש להורים מתחת לתדמית החוזרים בתשובה?", היא צקצקה באכזבה, קבלה על הוועדה הרוחנית שהורידה את הרמה של הסמינר, "נשאר בסוף בלי רישום בגלל הסיפור הזה".
היא המשיכה לשפוך עלי אש וגופרית, לא יודעת שאני עדיין מעבר לדלת, שומעת הכל.
מזדעזעת.
רצתי הביתה. לתוך הזרועות המנחמות של אמא.
היא הבינה כמעט הכל. הציעה נחמה.
"את חייבת בכיבוד הורים, הדרי. הסמינר לא יכול למנוע ממך את זה", העיניים שלה מתחמקות ממני. אומרות לי מה דעתה שלה בנושא.
התעלמתי, הלכתי לאבא.
בחרנו יחד ריהוט לחדר בצבע סגול לילך.
עיצבתי לי את חדר חלומותיי.
שתיתי בצמא בלתי פוסק את האהבה שהעניק לי אבא, שמוכן לקטוף לי את הירח, אם זה מה שיפצה אותי על הפאזל שפירק לחלקים.
אני חושבת שהיה בו משהו שרצה לראות אותי ממשיכה בדרך שעזב. נקודה עמוקה שהתחברה לכל היופי הזה. רצתה להמשיך בו למרות שהתווים שהיא רשמה על המנגינה צרמו אוזניים מוזיקליות.
הוא עודד אותי להמשיך להצטיין בלימודים בסמינר. ישב איתי על עבודות ביהדות וחיפש מדרשים שמדברים על אמונה, ודביקות בהקב"ה.
נערך לאחרונה ב:
)
