הנושאים החמים
הנושאים החמים
אשמח לביקורת.
רק לדעת אם זה יפה אם מובן. אם אהבתם. אם לא.
צל
הוא הלך לישיבה במהירות, נכנס לבית המדרש לתפילת שחרית. נעמד במקומו הקבוע מאחור.
הסתכל סביבו, על כל הבחורים. מרוכזים יותר או פחות, מתנדנדים יותר או פחות.
הסתכל על עצמו. מרוכז בסידור. מתנדנד בקצב של נדנוד למשפט.
קדימה- אחורה. קדימה- אחורה.
התנדנד בדיוק כמוהו, לאורך כל תפילת העמידה. קדימה- אחורה. נדנוד למשפט.
בסיום התפילה יצא במהירות בתוך זרם הבחורים החוצה, לכיוון חדר השיעורים.
בדיוק כשעבר בדלת שטיינמץ דרך עליו. תמיד בדלת דורכים עליו.
שניה אחר כך דרכו עליו גם שיף וגולדברג. המשיכו הלאה בלי לשים לב.
הוא לא אמר להם כלום. גם לשטיינמץ לא.
לא כאב לו בכלל.
בסדר א' הוא ישב עם רוטשילד, החברותא. לא יצא להפסקה אפילו פעם אחת, התנדנד מעל דף גמרא בקצב של ארבעים נל"ד (נדנודים לדקה).
בחדר אוכל, הוא ישב מעל צלחת מלאה עב"מים, לא התעמק בהם, מעולם לא עניין אותו אוכל.
"תשמע חידה" אמר גולדברג לפישמן בחיוך עליז ובפה מלא עיסה בצבע חום שמישהו חסר לב וטעם העניק לה את השם 'קציצה';
"הוא בגודל של פיל, הוא נראה כמו פיל, אבל הוא לא שוקל כמוהו. מה זה?"
פישמן הפסיק רגע ללעוס. חשב. "נו" הוא אמר. "מה?"
"הצל של הפיל!" ענה לו גולדברג בטון מנצח.
"זאת תשובה טיפשית מאד" התעקש פישמן להישאר חכם, והוסיף גיחוך ליתר ביטחון. "צל זה כלום. זה שום דבר."
"פישמן צודק." פסק עצמו בטון בטוח- ובפה ריק- יש לציין, מנומס להפליא. "צל זה לא משהו אמתי. אתה אפילו לא יכול להגיד שהוא לא שוקל. הוא כלום."
"אתה לא יכול להסכים שפיל הוא יצור, והצל שלו לא. הוא בדיוק בצורה שלו" גולדברג המשיך להתפלסף במנגינת אמר אביי.
"זה לא משנה" טען פישמן. "זה שהוא בצורה מסוימת, ולפעמים גם בדיוק בגודל, לא הופך אותו למשהו אמתי. הוא עדיין שום דבר".
הוא לא המשיך להקשיב לפלפול שלהם. לא בגלל שהם המשיכו להתנצח בפה מלא, בלי שנראה שזה מפריע לאי מי, טוב נו, גם בגלל זה, אבל בעיקר בגלל שהוא עבר לבחון את עצמו.
נראה טוב, מה יש לומר, בדיוק כמוהו. רק בצבעוני ו... נו... מגושם יותר.
לא הבין למה עצמו טוען שהוא כלום. שום דבר. הוא הלך הבוקר לישיבה? אמת. התנדנד כל התפילה? אמת. אחר כך התנדנד כל הסדר על הגמרא? אמת.
אז במה הוא לא אמתי? בזה שהוא חד גווני ושטוח? אז מה. זה מעניק לו יופי של יתרונות.
כאילו כדי לאשר את מחשבותיו, הוא קפץ עם עצמו בבת אחת תוך זעקת 'אייייי!' מרשימה.
"תסתכל לאן אתה הולך!" עצמו צעק לשטיין, שדחף לפניו את עגלת השירות בפנים מדושנות עונג, "מעכת לי את הבוהן!"
"תרגיע תרגיע" שטיין ניסה למזער נזקים "בא תראה מה קרה".
אין מה לומר. לו זה בחיים לא היה קורה.
כמעט כל יום עוברת מעליו העגלה, מעולם הוא לא הרים את קולו על אף אחד בגלל זה. לא הרגיש. לא כאב.
יש יתרונות בלהיות הצל של עצמו. אולי יום אחד הוא יגיד לו את זה, יסביר לו שלהיות צל זה לא כלום ושום דבר.
בשש, כשהם יצאו להתאווררות בחצר הישיבה, הוא כבר היה משוכנע בזה.
אם יש הבדל ביניהם, זה שהוא שקט ולא מזיק. שני יתרונות ברורים לחיים.
ושעצמו מזיע בשביל שתיהם. עצמו ממש מתאמץ כשהוא מתנדנד על הסטנדר. הוא לעומתו, רק נהנה מזה , קדימה- אחורה.
חוץ מזה? חוץ מזה הוא בדיוק כמוהו.
ניצב בכל התפילות במקומו בדיוק בזמן. מתנדנד על הגמרא במצטבר עשר שעות ביום. יוצא לחצר כשכולם יוצאים. חוזר הביתה כשכולם חוזרים.
זז בדיוק מפליא של עצמו. לא מפספס אף נפנוף אגודל או סידור פאות.
מושלם.
הוא תכנן להגיד לעצמו את זה. ממש סידר לו את המילים בפה. שידע. הוא מצוין. הוא אפילו יותר טוב ממנו. חסר צבע ורגש.
אבל בדיוק אז השלים כדור הארץ מאה שמונים מעלות, נתן למי שעליו לראות את השמש כאילו שוקעת בים.
והוא נעלם.
תְּלוי שמש.
ואפילו שהוא הגיע בדיוק בזמן לתפילה, ואפילו שהוא התנדנד כל היום מעל הגמרא, ואפילו שהוא לא יצא מחדר האוכל לפני הזימון,
כשהשמש שקעה, לא נשאר ממנו כלום.
וגם אם השמש הייתה זורחת
עשרים וארבע שבע,
וגם אילו הכדור שעליו אנחנו חיים לא היה מסתובב סביב עצמו,
מביא עם כל סיבוב לילה,
הוא עדיין היה נשאר
צל.
בגודל הנכון,
בצורה המדויקת.
חסר ממשות.
לא אמיתי.
רק לדעת אם זה יפה אם מובן. אם אהבתם. אם לא.
צל
הוא הלך לישיבה במהירות, נכנס לבית המדרש לתפילת שחרית. נעמד במקומו הקבוע מאחור.
הסתכל סביבו, על כל הבחורים. מרוכזים יותר או פחות, מתנדנדים יותר או פחות.
הסתכל על עצמו. מרוכז בסידור. מתנדנד בקצב של נדנוד למשפט.
קדימה- אחורה. קדימה- אחורה.
התנדנד בדיוק כמוהו, לאורך כל תפילת העמידה. קדימה- אחורה. נדנוד למשפט.
בסיום התפילה יצא במהירות בתוך זרם הבחורים החוצה, לכיוון חדר השיעורים.
בדיוק כשעבר בדלת שטיינמץ דרך עליו. תמיד בדלת דורכים עליו.
שניה אחר כך דרכו עליו גם שיף וגולדברג. המשיכו הלאה בלי לשים לב.
הוא לא אמר להם כלום. גם לשטיינמץ לא.
לא כאב לו בכלל.
בסדר א' הוא ישב עם רוטשילד, החברותא. לא יצא להפסקה אפילו פעם אחת, התנדנד מעל דף גמרא בקצב של ארבעים נל"ד (נדנודים לדקה).
בחדר אוכל, הוא ישב מעל צלחת מלאה עב"מים, לא התעמק בהם, מעולם לא עניין אותו אוכל.
"תשמע חידה" אמר גולדברג לפישמן בחיוך עליז ובפה מלא עיסה בצבע חום שמישהו חסר לב וטעם העניק לה את השם 'קציצה';
"הוא בגודל של פיל, הוא נראה כמו פיל, אבל הוא לא שוקל כמוהו. מה זה?"
פישמן הפסיק רגע ללעוס. חשב. "נו" הוא אמר. "מה?"
"הצל של הפיל!" ענה לו גולדברג בטון מנצח.
"זאת תשובה טיפשית מאד" התעקש פישמן להישאר חכם, והוסיף גיחוך ליתר ביטחון. "צל זה כלום. זה שום דבר."
"פישמן צודק." פסק עצמו בטון בטוח- ובפה ריק- יש לציין, מנומס להפליא. "צל זה לא משהו אמתי. אתה אפילו לא יכול להגיד שהוא לא שוקל. הוא כלום."
"אתה לא יכול להסכים שפיל הוא יצור, והצל שלו לא. הוא בדיוק בצורה שלו" גולדברג המשיך להתפלסף במנגינת אמר אביי.
"זה לא משנה" טען פישמן. "זה שהוא בצורה מסוימת, ולפעמים גם בדיוק בגודל, לא הופך אותו למשהו אמתי. הוא עדיין שום דבר".
הוא לא המשיך להקשיב לפלפול שלהם. לא בגלל שהם המשיכו להתנצח בפה מלא, בלי שנראה שזה מפריע לאי מי, טוב נו, גם בגלל זה, אבל בעיקר בגלל שהוא עבר לבחון את עצמו.
נראה טוב, מה יש לומר, בדיוק כמוהו. רק בצבעוני ו... נו... מגושם יותר.
לא הבין למה עצמו טוען שהוא כלום. שום דבר. הוא הלך הבוקר לישיבה? אמת. התנדנד כל התפילה? אמת. אחר כך התנדנד כל הסדר על הגמרא? אמת.
אז במה הוא לא אמתי? בזה שהוא חד גווני ושטוח? אז מה. זה מעניק לו יופי של יתרונות.
כאילו כדי לאשר את מחשבותיו, הוא קפץ עם עצמו בבת אחת תוך זעקת 'אייייי!' מרשימה.
"תסתכל לאן אתה הולך!" עצמו צעק לשטיין, שדחף לפניו את עגלת השירות בפנים מדושנות עונג, "מעכת לי את הבוהן!"
"תרגיע תרגיע" שטיין ניסה למזער נזקים "בא תראה מה קרה".
אין מה לומר. לו זה בחיים לא היה קורה.
כמעט כל יום עוברת מעליו העגלה, מעולם הוא לא הרים את קולו על אף אחד בגלל זה. לא הרגיש. לא כאב.
יש יתרונות בלהיות הצל של עצמו. אולי יום אחד הוא יגיד לו את זה, יסביר לו שלהיות צל זה לא כלום ושום דבר.
בשש, כשהם יצאו להתאווררות בחצר הישיבה, הוא כבר היה משוכנע בזה.
אם יש הבדל ביניהם, זה שהוא שקט ולא מזיק. שני יתרונות ברורים לחיים.
ושעצמו מזיע בשביל שתיהם. עצמו ממש מתאמץ כשהוא מתנדנד על הסטנדר. הוא לעומתו, רק נהנה מזה , קדימה- אחורה.
חוץ מזה? חוץ מזה הוא בדיוק כמוהו.
ניצב בכל התפילות במקומו בדיוק בזמן. מתנדנד על הגמרא במצטבר עשר שעות ביום. יוצא לחצר כשכולם יוצאים. חוזר הביתה כשכולם חוזרים.
זז בדיוק מפליא של עצמו. לא מפספס אף נפנוף אגודל או סידור פאות.
מושלם.
הוא תכנן להגיד לעצמו את זה. ממש סידר לו את המילים בפה. שידע. הוא מצוין. הוא אפילו יותר טוב ממנו. חסר צבע ורגש.
אבל בדיוק אז השלים כדור הארץ מאה שמונים מעלות, נתן למי שעליו לראות את השמש כאילו שוקעת בים.
והוא נעלם.
תְּלוי שמש.
ואפילו שהוא הגיע בדיוק בזמן לתפילה, ואפילו שהוא התנדנד כל היום מעל הגמרא, ואפילו שהוא לא יצא מחדר האוכל לפני הזימון,
כשהשמש שקעה, לא נשאר ממנו כלום.
וגם אם השמש הייתה זורחת
עשרים וארבע שבע,
וגם אילו הכדור שעליו אנחנו חיים לא היה מסתובב סביב עצמו,
מביא עם כל סיבוב לילה,
הוא עדיין היה נשאר
צל.
בגודל הנכון,
בצורה המדויקת.
חסר ממשות.
לא אמיתי.
