נכון. זה לא מודל כלכלי.
איווט ליברמן מסכים איתך - והוא רוצה שנעבור למודל כלכלי.
וגם אני הסכמתי בראשית דברי - שהמודל אינו כלכלי ומעולם לא היה כזה.
יש לנו פשוט עוד איזה סט של ערכים חוץ מכלכלה.
ציינתי שבאופן יחסי מבחינה כלכלית מצבינו טוב יותר מהמצב הכלכלי של האברכים בדורות ראשונים אז התחילה השיטה.
הילדים שלי באופן ספיציפי גם המתבגרים - לא יודעים כמה כסף יש לי בחשבון הבנק.
מה גובה המשכורת שלי.
מתי אני במצב מיוחד (עד שרואים - וגם אז זה לא נושא שיחה אלא תובנה).
ועוד .
אם אבא ואמא שלהם בפועל ימשיכו לחיות באותו בית - הם לא ממש חייבים לדעת שיש כזה הליך בכלל.
בטח שהם לא אמורים לשנות את דעתם על "החיים המשותפים בבית יהודי".
הי, אף אחד לא מציע לזוג להתגרש באמת ולפרק את הבית בשביל סבסוד במעון.
גם ההצעה (הלא ריאלית ולא מעשית) - היתה לפתוח בהליכים למען שינוי המעמד הרשמי.
כאמור היו דורות שבהם כל היהודים נישאו באופן בלתי רשמי עקב איסור נישואין.
זה שינה משהו בנוגע לחיים המשותפים בבית היהודי שלהם??
אם זוג יביא עכשיו רב ויתחתן כדת משה וישראל ויגדל משפחה לתפארת - בלי להרשם לנישואין ברבנות וישארו חד הוריים - איזו השלכה לדעתך תהיה על זה על "החיים המשותפים בבית היהודי"?? או על ילדיהם??
לא שהלכתי לעשות כאלו צעדים.
אבל הזעזוע שלכם מהליך בירוקרטי/פורמלי כלשהו שלא נוגע בכהוא זה לחיים האמיתיים - חרגה מפרופורציה.
אפשר להזדעזע באותה רמה מ"מה הילדים ילמדו על התורה שלנו? על החיים בבית יהודי?? על הצעד??" - ממי שפותח עסק פטור למיזם לימודים בתחילת השנה - ומדווח בסיומה על אפס רווח....
חמודה,
נפלת על האדם הלא נכון.
מסכימה איתך על חוסר הכלכליות בחיי תורה, ויחד עם זה על היופי והעונג שיש בהם ואין בשום חיים אחרים.
מסכימה גם בכך שיש תמימות מדהימה ומרגשת בהרבה בתים כאלו, וילדים שאולי לעולם לא ידעו או ישאלו.
חיה בדיוק את החיים שאת מתארת, נושמת באותה סביבה.
עם אותם תיאורים מסבתא שחילקה לשבת את הכנפיים לחמישה פיות, כי לא היה יותר.
ויחד עם זאת, מכירה בכך שלי ולרוב הילדים בגילי (בתקופתנו) היה הרבה יותר ממה שיש לרוב הילדים בדורנו.
נכון, ירדנו לחצר והעברנו את הזמן בקלאס ולא שיחקנו בצהרון ובמעון במשחקים מהשורה הראשונה. אבל היתה לנו אמא כשחזרנו הביתה ב-1.
היו בגדי ירושות בחתונות של בני דודים, אבל היה רוגע, ופניות, ושלוות נפש.
למדנו בסמינר במסלולים שלא בדיוק ענו על כל הציפיות, ובמחנה יותר שרנו מצפינו. אבל לא חיינו בסטרס מטורף.
עד כאן, הבדיעבד הזה הוא כנראה מה שנדרש מהדור הצדיק והלוחם שלנו.
ועדיין זה בדיעבד. ועדיין זה מדגדג בלב וצובט כשאין היום כמעט אופציה לקחת את הילדים סתם ביום של חול לטיול בחברת אדמה וזבובים ואבטיח חתוך.
סתם כי עמוס, והם עייפים, ויש המון עבודה.
אבל להזכירך גם במצרים היה את השלב של "קשה גזרתך יותר משל פרעה".
יכול להיות שאני טועה. הדעה שלי קטנה מאד, ובכל מקרה בסוגיה ציבורית כזאת תכריע דעתם של גדו"י.
יחד עם זאת צובט לי בלב שהגענו למקום הזה, שאנחנו חושבים על הצעד הזה. זה לא רק שקר, זה לא סתם "עבודה בעיניים". זה לקחת את אחד מיסודות היהדות, וכאילו, רק כאילו, לשחק בו.
ושוב יכול להיות שאני טועה.
וגם הצביטה הזאת תצטרף לעוד הרבה צביטות בלב. אז מה.