1.
"לא בא לי!!!!"
"מה עושים איתו?!" אהובי כמעט בוכה, היא לא מאמינה שהן הגיעו למצב הזה.
אלישי בן הארבע עומד על השולחן הסלוני שלהם, מעיף חלקי לגו, פליימוביל, קרעי פיצה וכדורים מולידים לכל עבר, צורח את חייו.
אשירה מסוככת על אזניה עם ידיים מוכתמות בגואש "אמרתי לך!" היא זועמת. "אמרתי לך שזה היה רעיון גרוע!!"
"נו מה עכשיו?!" אהובי נואשת, ודמעות אמיתיות נוצצות לה בעיניים. "תראי מה הולך פה! אל תרביצי בי מוסר בדיוק הרגע, אשירה, בבקש- לאאא!"
בום, טראח, מה קרה, נשברה הקערה.
וגם העציץ, והכיסא מהגמ"ח, והיד של מושי הבן של השכנים.
בערב אמא יושבת על הכורסה בפרצוף מכווץ. כוס קפה מתקרר ועיתון מקומט בין ידיה. היא בוהה באשירה ואהובי שעובדות על הפוגרום בשתיקה - לפחות היא חושבת שהן שותקות, ולטובתן מוטב שכך.
"איזה בושות עשינו לעצמינו ולאמא." מסננת אשירה, כשהיא מקרצפת את הרצפה משעווה צבעונית. "אני לעולם לא אקשיב יותר לרעיונות ההזויים שלך."
"מותר לך, מותר לך, מותר לך." אהובי ממינת חלקי לגו לפי צבעים, ופוזלת לעבר אימה מבלי להטות את הראש.
"את לא בעלי." אשירה מפסיקה לרגע לקרצף ומסתכלת עליה במבט רושף.
"ואת תמשיכי להקשיב לי, כי עשרים ושתיים שנה את עושה את זה, וכי אנחנו חייבות את הכסף."
"לא, לא, לא. זה מתחיל להיות מוגזם. נגמר לי, נמאס לי, נשבר לי!! נשברות לי כל הצפורניים מהשעווה הזאת! תזכירי לי של מי היה הרעיון המטופש לעשות יצירה משעוות לילדים בני ארבע?"
אהובי עושה לה פרצוף ומגלגלת עיניים, ומיד מתכופפת כשהספוג עף מעליה בקשת רחבה הישר לכוס הקפה של אמא, והקפה ניתז לכל עבר.
"אופס!" אשירה מניחה באינסטינקט יד על פיה, ואז מתחילה להשתעל מהחומר החריף.
אהובי מציצה אל הכוס הריקה "בדקנו ולצערינו התוכן בכוס זה לא טוב." אומרת ברצינות, עם מבט קונדסי. אשירה משתנקת ורצה למטבח.
"להכין לך כוס קפה חדשה, אימוש?" היא שואלת, ונוטלת את הכוס מידיה של האם.
"לא, תודה." אומרת אמא בעייפות. "לכי תרגיעי את אחותך, השיעול שלה נשמע מוזר." היא מתרוממת ופוסעת אל חדרה בכבדות.
אהובי נחפזת למטבח, ומוצאת שם את אשירה מנגבת עיניים דומעות, מצחקקת בלי שליטה.
"קחי מים רותחים" היא ממליצה, אוספת את שערה הארוך והחלק לקוקס מרושל.
"מה, ל'שיעול'?" אשירה נבוכה, מוציאה כוס קרטון מהמגירה, מצייתת לאחותה הקטנה, בזמן שזו מתחילה לשטוף כלים.
"את לא רוצה שנסדר באותו החדר? יהיה יותר כיף."
אהובי מנצלת את ההזדמנות להתנקם ומעקמת את הברז לכיוון אשירה שצורחת בבהלה.
"אני רוצה ללכת לישון." היא נשמעת פתאום מותשת, מיואשת קצת אפילו. "לבד נגמור מהר יותר."
אשירה מרגישה את הלב שלה מתכווץ. היא לא חוזרת לסלון, נשענת על השיש, מתבוננת באחותה ומחכה שתסתכל לה בעיניים.
"הי, אל תתבאסי על מה שהיה היום. אז לא קיטנה, לא נורא. נמצא משהו. יש לך תמיד רעיונות מבריקים. מבטיחה שנצא בסוף לחופש הזה. מגיע לנו."
"בלי חרטות לעול---מים!" אהובי מזנקת על כיסא המטבח ומניפה יד אל המנורה המשתלשת "נגעתי בשחור! בלבן!"
"תרדי הרגע מהכיסא!" אשירה מנופפת בבהלה "השתגעת לגמרי את! ילד היום שבר ככה יד! אחותי המחורפנת!"
"אחותך המחורפנת השיגה כעת הבטחה מאחותה הזקנה! טרללה לה!" אהובי קופצת מהכיסא לרצפה, מחליקה, ונאנקת בכאב כשאשירה מסייעת לה לקום.
"זקנה את בעצמך" אשירה חובטת בה קלות.
בשלוש בלילה אבא נכנס בשקט,
מגלה בית מצוחצח,
כיסא שבור,
עיתון מקומט ומיותם, על הכורסה,
וכוס קפה קר עם פתק קטן ורוד - "לאבא, לילה טוב, באהבה"
"לא בא לי!!!!"
"מה עושים איתו?!" אהובי כמעט בוכה, היא לא מאמינה שהן הגיעו למצב הזה.
אלישי בן הארבע עומד על השולחן הסלוני שלהם, מעיף חלקי לגו, פליימוביל, קרעי פיצה וכדורים מולידים לכל עבר, צורח את חייו.
אשירה מסוככת על אזניה עם ידיים מוכתמות בגואש "אמרתי לך!" היא זועמת. "אמרתי לך שזה היה רעיון גרוע!!"
"נו מה עכשיו?!" אהובי נואשת, ודמעות אמיתיות נוצצות לה בעיניים. "תראי מה הולך פה! אל תרביצי בי מוסר בדיוק הרגע, אשירה, בבקש- לאאא!"
בום, טראח, מה קרה, נשברה הקערה.
וגם העציץ, והכיסא מהגמ"ח, והיד של מושי הבן של השכנים.
בערב אמא יושבת על הכורסה בפרצוף מכווץ. כוס קפה מתקרר ועיתון מקומט בין ידיה. היא בוהה באשירה ואהובי שעובדות על הפוגרום בשתיקה - לפחות היא חושבת שהן שותקות, ולטובתן מוטב שכך.
"איזה בושות עשינו לעצמינו ולאמא." מסננת אשירה, כשהיא מקרצפת את הרצפה משעווה צבעונית. "אני לעולם לא אקשיב יותר לרעיונות ההזויים שלך."
"מותר לך, מותר לך, מותר לך." אהובי ממינת חלקי לגו לפי צבעים, ופוזלת לעבר אימה מבלי להטות את הראש.
"את לא בעלי." אשירה מפסיקה לרגע לקרצף ומסתכלת עליה במבט רושף.
"ואת תמשיכי להקשיב לי, כי עשרים ושתיים שנה את עושה את זה, וכי אנחנו חייבות את הכסף."
"לא, לא, לא. זה מתחיל להיות מוגזם. נגמר לי, נמאס לי, נשבר לי!! נשברות לי כל הצפורניים מהשעווה הזאת! תזכירי לי של מי היה הרעיון המטופש לעשות יצירה משעוות לילדים בני ארבע?"
אהובי עושה לה פרצוף ומגלגלת עיניים, ומיד מתכופפת כשהספוג עף מעליה בקשת רחבה הישר לכוס הקפה של אמא, והקפה ניתז לכל עבר.
"אופס!" אשירה מניחה באינסטינקט יד על פיה, ואז מתחילה להשתעל מהחומר החריף.
אהובי מציצה אל הכוס הריקה "בדקנו ולצערינו התוכן בכוס זה לא טוב." אומרת ברצינות, עם מבט קונדסי. אשירה משתנקת ורצה למטבח.
"להכין לך כוס קפה חדשה, אימוש?" היא שואלת, ונוטלת את הכוס מידיה של האם.
"לא, תודה." אומרת אמא בעייפות. "לכי תרגיעי את אחותך, השיעול שלה נשמע מוזר." היא מתרוממת ופוסעת אל חדרה בכבדות.
אהובי נחפזת למטבח, ומוצאת שם את אשירה מנגבת עיניים דומעות, מצחקקת בלי שליטה.
"קחי מים רותחים" היא ממליצה, אוספת את שערה הארוך והחלק לקוקס מרושל.
"מה, ל'שיעול'?" אשירה נבוכה, מוציאה כוס קרטון מהמגירה, מצייתת לאחותה הקטנה, בזמן שזו מתחילה לשטוף כלים.
"את לא רוצה שנסדר באותו החדר? יהיה יותר כיף."
אהובי מנצלת את ההזדמנות להתנקם ומעקמת את הברז לכיוון אשירה שצורחת בבהלה.
"אני רוצה ללכת לישון." היא נשמעת פתאום מותשת, מיואשת קצת אפילו. "לבד נגמור מהר יותר."
אשירה מרגישה את הלב שלה מתכווץ. היא לא חוזרת לסלון, נשענת על השיש, מתבוננת באחותה ומחכה שתסתכל לה בעיניים.
"הי, אל תתבאסי על מה שהיה היום. אז לא קיטנה, לא נורא. נמצא משהו. יש לך תמיד רעיונות מבריקים. מבטיחה שנצא בסוף לחופש הזה. מגיע לנו."
"בלי חרטות לעול---מים!" אהובי מזנקת על כיסא המטבח ומניפה יד אל המנורה המשתלשת "נגעתי בשחור! בלבן!"
"תרדי הרגע מהכיסא!" אשירה מנופפת בבהלה "השתגעת לגמרי את! ילד היום שבר ככה יד! אחותי המחורפנת!"
"אחותך המחורפנת השיגה כעת הבטחה מאחותה הזקנה! טרללה לה!" אהובי קופצת מהכיסא לרצפה, מחליקה, ונאנקת בכאב כשאשירה מסייעת לה לקום.
"זקנה את בעצמך" אשירה חובטת בה קלות.
בשלוש בלילה אבא נכנס בשקט,
מגלה בית מצוחצח,
כיסא שבור,
עיתון מקומט ומיותם, על הכורסה,
וכוס קפה קר עם פתק קטן ורוד - "לאבא, לילה טוב, באהבה"