סיפור בהמשכים פרספקטיבה

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
1.

"לא בא לי!!!!"

"מה עושים איתו?!" אהובי כמעט בוכה, היא לא מאמינה שהן הגיעו למצב הזה.

אלישי בן הארבע עומד על השולחן הסלוני שלהם, מעיף חלקי לגו, פליימוביל, קרעי פיצה וכדורים מולידים לכל עבר, צורח את חייו.
אשירה מסוככת על אזניה עם ידיים מוכתמות בגואש "אמרתי לך!" היא זועמת. "אמרתי לך שזה היה רעיון גרוע!!"

"נו מה עכשיו?!" אהובי נואשת, ודמעות אמיתיות נוצצות לה בעיניים. "תראי מה הולך פה! אל תרביצי בי מוסר בדיוק הרגע, אשירה, בבקש- לאאא!"

בום, טראח, מה קרה, נשברה הקערה.

וגם העציץ, והכיסא מהגמ"ח, והיד של מושי הבן של השכנים.

בערב אמא יושבת על הכורסה בפרצוף מכווץ. כוס קפה מתקרר ועיתון מקומט בין ידיה. היא בוהה באשירה ואהובי שעובדות על הפוגרום בשתיקה - לפחות היא חושבת שהן שותקות, ולטובתן מוטב שכך.

"איזה בושות עשינו לעצמינו ולאמא." מסננת אשירה, כשהיא מקרצפת את הרצפה משעווה צבעונית. "אני לעולם לא אקשיב יותר לרעיונות ההזויים שלך."

"מותר לך, מותר לך, מותר לך." אהובי ממינת חלקי לגו לפי צבעים, ופוזלת לעבר אימה מבלי להטות את הראש.

"את לא בעלי." אשירה מפסיקה לרגע לקרצף ומסתכלת עליה במבט רושף.

"ואת תמשיכי להקשיב לי, כי עשרים ושתיים שנה את עושה את זה, וכי אנחנו חייבות את הכסף."

"לא, לא, לא. זה מתחיל להיות מוגזם. נגמר לי, נמאס לי, נשבר לי!! נשברות לי כל הצפורניים מהשעווה הזאת! תזכירי לי של מי היה הרעיון המטופש לעשות יצירה משעוות לילדים בני ארבע?"

אהובי עושה לה פרצוף ומגלגלת עיניים, ומיד מתכופפת כשהספוג עף מעליה בקשת רחבה הישר לכוס הקפה של אמא, והקפה ניתז לכל עבר.

"אופס!" אשירה מניחה באינסטינקט יד על פיה, ואז מתחילה להשתעל מהחומר החריף.

אהובי מציצה אל הכוס הריקה "בדקנו ולצערינו התוכן בכוס זה לא טוב." אומרת ברצינות, עם מבט קונדסי. אשירה משתנקת ורצה למטבח.

"להכין לך כוס קפה חדשה, אימוש?" היא שואלת, ונוטלת את הכוס מידיה של האם.

"לא, תודה." אומרת אמא בעייפות. "לכי תרגיעי את אחותך, השיעול שלה נשמע מוזר." היא מתרוממת ופוסעת אל חדרה בכבדות.

אהובי נחפזת למטבח, ומוצאת שם את אשירה מנגבת עיניים דומעות, מצחקקת בלי שליטה.

"קחי מים רותחים" היא ממליצה, אוספת את שערה הארוך והחלק לקוקס מרושל.

"מה, ל'שיעול'?" אשירה נבוכה, מוציאה כוס קרטון מהמגירה, מצייתת לאחותה הקטנה, בזמן שזו מתחילה לשטוף כלים.

"את לא רוצה שנסדר באותו החדר? יהיה יותר כיף."

אהובי מנצלת את ההזדמנות להתנקם ומעקמת את הברז לכיוון אשירה שצורחת בבהלה.

"אני רוצה ללכת לישון." היא נשמעת פתאום מותשת, מיואשת קצת אפילו. "לבד נגמור מהר יותר."

אשירה מרגישה את הלב שלה מתכווץ. היא לא חוזרת לסלון, נשענת על השיש, מתבוננת באחותה ומחכה שתסתכל לה בעיניים.
"הי, אל תתבאסי על מה שהיה היום. אז לא קיטנה, לא נורא. נמצא משהו. יש לך תמיד רעיונות מבריקים. מבטיחה שנצא בסוף לחופש הזה. מגיע לנו."

"בלי חרטות לעול---מים!" אהובי מזנקת על כיסא המטבח ומניפה יד אל המנורה המשתלשת "נגעתי בשחור! בלבן!"

"תרדי הרגע מהכיסא!" אשירה מנופפת בבהלה "השתגעת לגמרי את! ילד היום שבר ככה יד! אחותי המחורפנת!"

"אחותך המחורפנת השיגה כעת הבטחה מאחותה הזקנה! טרללה לה!" אהובי קופצת מהכיסא לרצפה, מחליקה, ונאנקת בכאב כשאשירה מסייעת לה לקום.

"זקנה את בעצמך" אשירה חובטת בה קלות.

בשלוש בלילה אבא נכנס בשקט,

מגלה בית מצוחצח,

כיסא שבור,

עיתון מקומט ומיותם, על הכורסה,

וכוס קפה קר עם פתק קטן ורוד - "לאבא, לילה טוב, באהבה"
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה רבה לשתיכן!

הן לא ילדות קטנות במקרה...?
אהמ... תלוי בגיל המתבונן, ליתר דיוק אשירה בת 24, ואהובי בת 22.
כן... הן קצת "מלאות שמחת חיים"...:sneaky:

איזה כיף שבחודש האחרון יש כאן מלא אשכולות מעניינים!!
תודה: ) גם אני חשבתי על זה, כנראה בגלל החופש...
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
2.

"אני מאד מקווה שאנחנו עומדות לכסות את זה!" אשירה מסננת ונדחפת בין עיניה של אהובי לשוקולד שהיא בוחנת בעיון.

"די כבר," אהובי הודפת אותה ומחזירה את החפיסה למדף, שולפת אחרת ומעיינת ברכיבים.

אשירה מתופפת על עגלת הקניות בעצבנות, ומגניבה מבטים לחוצים לכל עבר.

"אהובייי!!!! אשירההה!!"

אוי לא, רק זה חסר לנו. אשירה מתאבנת, ומרגישה את צווארה חורק כשהוא נע על צירו לכיוונה של -

"רחלצ'וקית, מה קורה?!" אהובי עטה על בדודתן הנערצת בחיבוק שמביך את אשירה עד כלות נמשיה הבוערים.

רחל מחליקה כיף לידה המיוזעת של אשירה, ומסדרת את הפאה שנמרטה הודות לאהובי וזרועותיה המשתלחות.

"מה שמעתי?" היא מניחה אגרופים על מותניים. "השתגעתן לגמרי? קיטנה?!?! מי עושה קיטנה אחרי גיל בת מצווה?!"

אהובי מחקה אותה, ואגרופיה מתכווצים על חפיסת שוקולד מעוכה. היא מזדקפת, מתכננת בראשה נאום חוצב להבות,

"א-" היא פותחת את פיה בעיניים רושפות, ולקוחות תמימים ומבוקרנים מסתכלים על הקרב בתדהמה.

אבל אשירה החרדה לשלום שמן הטוב, שגם ככה לא משהו בשבוע האחרון, דורכת על רגלה של אהובי, ונעמדת כחציצה בין הניצות.

"ביי רחל!" היא מחייכת אליה מעומק הלב הזועף, חיוך לא נלבב במיוחד, "את כבר התחתנת, ועדיין אין לך ילדים בגיל שיתפדחו מאמא שלהם. לנו לעומת זאת, " מסבה בחדות את מבטה החריף לאהובי, "יש הרבה מאד מה להפסיד אם תפרוץ כאן מלחמת העולם השלישית." היא חותכת ומסתובבת אל עבר המדפים.

רחל, סמוקה והמומה, מתנשמת ומתנשפת ומחפשת מילים כדי להשיב את כבודה האבוד, אהובי שולחת לה מבט גוער, ומנצלת את רגע החסד שאשירה עסוקה כדי לסמן לה 'נו נו נו' ועם השפתיים 'אני עוד אתחשבן איתך אצל סבתא!!'. רחל מגלגלת עיניים מעיפה את קצוות הפאה ומסתלקת.

"מה עוד את צריכה?" אשירה עייפה. מדי הרבה היא עייפה לאחרונה, מהרהרת אהובי. החיים שועטים מסביבה, והיא פשוט עומדת במקום. וכמה אפשר לעמוד בגו זקוף כשהמים שוצפים מאחור?

"אולי נוותר על הקונדיטוריה?" אהובי מרגישה את הייאוש מזדחל לה ללב כמו תולעת מציקה. "אין לנו שום ניסיון עם עוגות שהן לא עוגת שיש, עוגת חלווה והעוגה שדודה גרידל מכריחה אותנו להכין." היא מתאפקת לא להתישב על הרצפה, יודעת כמה זה ירגיז את אחותה הגדולה.

אשירה מבעבעת, "נו, אמרתי לך מזמן!!" היא עוצרת עוד כמה מילים חריפות, ובהחלטה משותפת הן נוטשות את העגלה המלאה, ויוצאות לגינה צדדית.

שם, מתחת לשמיים שחורים - כחולים, הן שותקות, מהרהרות.

"יש לי!" אהובי קופצת מערסל הנדנדה בהתלהבות, גורמת לערסל להתנדנד בפראות, ולאשירה לפלוט צווחת בהלה וליפול, על הפרצוף.

אהובי מעיפה שערות סתורות ומתישבת על הדשא הסינטטי, על יד אחותה.

"בואי נתקשר לדוד! נו, לישיבע-בוחרס תמיד יש רעיונות! ובטוח יש לו חברים מאכערים שיודעים איך להרוויח כסף."

"מה דוד עכשיו?" אשירה חוטפת את הפלאפון מאהובי. "הוא יבקש עמלות! והוא כבר מזמן לא ישיבע בוחר! והוא גם יגלה לאמא, ואז כל התוכניות היפות שלנו - לפח!"

"אני מתקשרת" אהובי החלטית, ומכייסת את הפלאפון של אשירה, מחייגת ו"הלו" בחורי רועם בגינה השקטה. אשירה ממהרת להשתלט על מכשירה ולהנמיך את הטון.

"מה קורה אח יקר?"

"ואהוב! אני מבקש"

"אל תגנוב לי את השם"

אשירה מגלגלת עיניים. מאיזה חומר קרוצים האחים שלה, מאיזה.

"אנחנו צריכות כסף." אהובי נואמת לאור הכחול, ואשירה מהנהנת לעברה. "כל החברות שלנו עובדות, נשואות, מסודרות. רק לנו אין. אנחנו חייבות לצאת לאיזה נופש להתאפס קצת על החיים."

"אני - מה? דנדן תעזוב את הפאה של אמא! דנדן לא! לא המחשב!" קולות נפץ נשמעו, ואהובי ואשירה הסתכלו אחת על השניה וצחקקו.

"תחרות!" צעק דוד.

"אתה מדבר אלינו?" בררה אשירה. ואהובי עשתה לה פרצוף של - ברור שלא!.

"כן!"

"מה אתה מתכוון?" אשירה ממוללת שערה מתולתלת. "שנקים תחרות שכונתית? לא נראה לך שיש לנו מספיק בושות?"

"לא, מה פתאום!" קולות המולה בקעו בצהלות מהטלפון "תתחרו שתיכן, אל תנסו לעבוד ביחד. כל הקטע של ביחד הולך הכי טוב וכל זה? זה יותר לבני זוג. אחים תמיד רבים, תחרות עושה הכי טוב, אחרי שתרוויחו משהו אולי גם תתרמו לנו קצת לקנות מחשב חדש. שמישהו" הוא אמר את המילה האחרונה בטון חמור "שבר ברגעים אלו. לילה טוב, ודש להורים." טו טו טו. ניתק.

"זזנו?" אשירה מתרוממת ומנערת את בגדיה.

"זזנו." מאשרת אהובי והן חוזרות הביתה, משאירות פלאפונים עזובים על דשא סינטטי לח מטל.
 

אוראל סולטן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סיפור יפה ביותר, אהבתי במיוחד את אהובי הקופצנית והשובבה.

מחכים להמשך.
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

3.
דלת נטרקת, אשירה מזדקפת במיטתה, נוטשת את הספר, ומטה אוזן אל הסלון.

"לא, לא ולא! זה פשוט לא זה!" אהובי, סוערת מתמיד.

"אהובי יקירה, אני חושבת שלא כדאי לך לדחות על הסף."

"אבל אמא, אני יודעת מה שאני אומרת, הוא לא בשבילי!" אהובי מתפוצצת שם, בסלון, ואשירה מדמיינת את שערה מסתחרר סביבה ואת רגליה רוקעות על הרצפה. "ישבנו שעה וחצי ובהינו על הנעליים אחד של השני! ובחצי שעה שאחרי זה, הוא חיפש מונית, ובסוף ביקש ממני מזומן!!"

דיבורים שקטים נשמעים, ואשירה לא מצליחה לזהות את המילים שנאמרות. רק את קולה של אהובי נכנע, מאשר.

היא חוזרת אל הספר במהירות, כשזוג עקבים נזרקות עליה בחמת זעם.

"הי, מה אני אשמה?!" היא מנסה להתגונן מאחורי הספר, מציצה, ומתחבאת בזמן לפני ששרשרת, קליפס, זוג עגילים ותיק צד אלגנטי מתעופפים מסביבה.

אהובי מתישבת לידה, ושולפת מגבון איפור. "נמאס לי. איך התחמקת מזה, תסבירי לי?!"

אשירה מושכת בכתפה, מעקמת אף. "את לא רוצה להיות אני, תאמיני לי."

"איו, ברור שלא!" אהובי מעקמת לה אף בחזרה. אשירה דוחפת ומגלגלת אותה מהמיטה, עד מהרה מתפתח קרב כריות סוער.

הדלת נפתחת, וראש בלונדיני מציץ "הי, אחיות. מה - מה עובר עליכן??"

"הבאת את דנידון?" אהובי מניפה את הכרית באיום.

"לא, אח! כן כן! היי - המשקפיים - עוד כרית אחת ואני עף מפה!"

הם מתיישבים ברחבי החדר הפזור כריות נוי, דוד, ממקומו שעל הכיסא המסתובב מביט בהן בעיניים אחראית השמורות לאחים בכורים ומעצבנים.

"מה?" אהובי מתרגזת.

"נו, גם לי הוא עשה את השיחה הזאת מתישהו," אשירה מגלגלת עיניים. "ברוכה הבאה למועדון."

"אהובי," דוד מתעלם מהגלגול המרשים. "את צריכה להגיד כן. תמשיכי עוד קצת, תנסי. את כל הזמן מורידה אחרי פגישה ראשונה!"

אהובי מאדימה "את החבר שלך הורדתי אחרי שתי פגישות!" היא נתפסת לפרט השולי.

גבותיו של דודו מתרוממות בציניות. "את לא רצינית." קובע.

"אני לא רוצה, לא - רוצה. מה לא ברור? למה להכריח בן אדם להיפגש עם מישהו שלא נעים לו איתו?!" אהובי מתוסכלת, ורק אשירה, המכירה את אחותה יותר מכל אחד אחר, שומעת את הסדקים שמתחילים לשבור את קולה.

"אני רק אומר - " צלצול עליז קוטע את דבריו, ואהובי עונה בהפגנתיות.

הפגנתיות אימפולסיבית אפילו.

ואימפולסיביות לא תמיד משתלמת.

פניה של אהובי מתקשחות, והיא נושמת לאט ובזעם עצור בשפתיים חשוקות.

"אני אחשוב על זה." היא אומרת, וצווחות דקיקות בוקעות מן הפלאפון אל תוך אזנה 'אני טורחת, מציעה לך הצעות, יושבת לאנשים על השכל, ובסוף את כולם את זורקת בלי להסתכל! מה נראה לך, עד מתי יהיה לי ככה כוח וסבלנות אלייך?!'

אצבעה של אהובי מטיילת למקש האדום, היא עוצרת אותה, מנסה להתגבר על הדחף לנתק לשדכנית בפרצוף, ומרגישה דמעה קרה שצורבת את העין, וגולשת אל הסנטר.

"בסדר. אני מסכימה להמשיך." היא כמעט לוחשת, "תודה, לילה טוב." היא מסתכלת על המכשיר בעיניים בוערות ואז מטיחה אותו בפניו ההמומות של דוד.

"זה כדי שלא תשמח שהיא התקשרה!" היא זועפת, מושכת כרית נוי ופותחת את המיטה. "נו, לך כבר. צא מפה!"

אשירה ודוד מביטים בה בחשש.

"קישטה. נו, זוז! אני ממשיכה להיפגש, מרוצה? מרוצים כולכם?!" היא נוהמת, מחכה שדוד יסתלק, וקורסת על המצעים הפרחוניים.
 
נערך לאחרונה ב:

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
4.
אשירה רובצת על השטיח, חובקת את ברכיה.

"את יודעת שלא היית חייבת להגיד חיובי." אשירה מציינת.

"ממש. עם המכבש הזה."

"כן." אשירה בוחנת את ציפורניה בעיון. "זאת בסוף צריכה להיות בחירה שלך."

"אומרת הבחורה שכל היום בוחרים בשבילה."

כרית נזרקת.

"אם רק היה לנו כסף, היו מציעים לי בחורים יותר נורמליים." אהובי מעמעמת לתוך הכרית. "אם רק המשפחה שלנו היתה יותר מוכרת. אם רק היה לנו מספיק כסף ללמוד מקצוע שווה. אם רק אנחנו היינו יותר מוצלחות, יותר כשרוניות, עם עבודות טובות שמכניסות. הלוואי הלוואי הלוואי שהיינו בורחות מהמציאות הזאת, למקום אחר."

"את יודעת," לואטת אשירה. "לאבא היתה פעם הצעת עבודה. ממש ממש טובה."

"באמת?!" אהובי מעיפה מעליה את שמיכת הפיקה. אשירה מהנהנת.

"עבודה בתחום שהוא לא מוכן לדבר עליו, זה היה עוד כשגרנו בארצות הברית." אשירה לוחשת. "אין לי מושג מה בדיוק קרה שם, אבל תכלס, אנחנו פה, משפחה בלי שקל, בלי שם."

אהובי משפילה לרגע מבט, ואז עוצמת את עיניה בחזקה וממלמלת בדביקות.

"מה את עושה?" אשירה מסתכלת עליה בתימהון. "מתפללת?!"

אהובי פוקחת עין אדומה, "הלוואי, הלוואי הלוואי שאבא היה בוחר אחרת, הלוואי!!!!" היא לוחשת לחישה צרודה.

אשירה נרתעת, אהובי איבדה את זה לגמרי! היא בוחנת את אחותה בחרדה, ותוהה האם לקרוא לעזרה.

"נו, תגידי גם! אולי זה יעזור!"

אשירה בולעת את רוקה ועיניה מרצדות במצוקה, "אהובי, זה... אולי אני אלך להביא לך כוס מים, תרגעי קצת..."

"עכשיו!" אהובי יוקדת במבט רושף, ואשירה, כמו תמיד, נכנעת.

הן יושבות, על השטיח, זו מול זו, וממלמלות... "הלוואי... הלוואי שהכל היה אחרת. הלוואי שאבא היה בוחר אחרת... הלוואי!!", ואשירה מרגישה מטופשת למדי.

"אשירה!" צווחתה של אהובי מנערת אותה משרעפיה, והיא בוהה בהלם - אלם בנקודה השחורה שמרצדת ביניהן.

הן מביטות זו בעיני זו, לוודא ששתיהן רואות את העיגול השחור שגדל מעט, וחפצים מתחילים להימשך אליו כמו אל מגנט רב עוצמה.

נמשכים, ונעלמים.

שערותיה הכהות של אשירה מתפרעות סביב ראשה והיא חשה את גופה נמשך בעוצמה ל- מה זה בדיוק?!היא מנסה להאחז בשטיח, אך גם הוא נשאב אל העיגול השחור והכהה, אפל משהו.

"אשירה!" אהובי לופתת את ידה, לרגע אחד הן רואות את החדר שלהן, ובמשנהו מחשיך הכל.
 
נערך לאחרונה ב:

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אשמח לביקורת (כמובן),
ולחוות דעת על אורך הפרק (פיצלתי אותו לשניים)

ועוד משהו - טוב, בואו נעשה אותו ספוילר:
אני יודעת, אני יודעת.
מה שנשאב לחור שחור הולך לאבדון, מתכווץ ומפוצץ לתוך עצמו או משהו כזה.
אז - קבלו ידיעות מרעישות, תגלית שהתגלתה ממש לאחרונה (על ידי)(אהובי ואשירה סיפרו לי על זה)
סוג חדש של דברים - שחורים - אפלים בעלי כוח משיכה,
ממש ממש דומים לחור שחור,
אבל ---- תנו קצת לדמיין.
ומה בדיוק הם עושים?
נגלה בפרק הבא! :)
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
(אפשר עוד פרק עכשיו?... פשוט אני מצפה כבר להמשך.).
כולנו נחכה בסבלנות לשבוע הבא...

הן יחזרו לראות מה היה קורה אם אבא שלהן היה בוחר אחרת? :unsure:
שבוע הבא נבין יותר...
(אבל זה לא מסע בזמן, אם זאת השאלה:))


ביקורת צולבת?
מישהו??
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צח

א מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיי שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ:ב הוֹדִיעַ יי יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ:ג זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ:ד הָרִיעוּ לַיי כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ:ה זַמְּרוּ לַיי בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה:ו בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יי:ז יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:ח נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ:ט לִפְנֵי יי כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים:
נקרא  3  פעמים

אתגר AI

ותשובה ותפילה וצדקה • אתגר 111

לוח מודעות

למעלה