צודקת שחשוב לדעת את ההירכיה של דין ולפנים משורת הדין. במקרה הזה מדובר במצווה מדאורייתא שנקראת חסד. אמנם, אף אחד לא יכול לכפות אחרים על חסד, אבל לא מדובר כאן סתם על 'לפנים משורת הדין'.
חסד הוא מצווה כללית שכוללת הרבה מאוד דברים, כגון צדקה, הלוואה, ביקור חולים, הלוויית המת, שמחת חתן וכלה, ועוד. גמילות חסדים היא אחת משלושת יסודות העולם, חלק מ'ואהבת לרעך...' וחלק מ'והלכת בדרכיו". אי אפשר להפריז בחשיבותה.
אמנם זו מצווה כללית, שאין לה שיעור ברוב הדברים.
כלומר, גם אם נפנה מקום באוטובוס לבחורה חסונה ורעננה שמרגישה מצוין - זה חסד. נכון שהוא הרבה פחות נצרך ממקרים אחרים - אבל עדיין זה חסד.
מצד שני, חסד הוא גם לארח למשך שנה בבתינו הצפוף משפחה שמתקשה לשלם שכירות או לתפקד. וכן, היו אנשים גדולים בחסד, שארחו אנשים זרים למשך שנים!
אז מי קובע את השיעור? את החיוב? כמה מתי ואיך?
ניסו לומר כאן כל מיני כללים. מתי כן, מתי לא. מי כן ומי לא.
אבל אחרי הכל - זו מצווה שאין לה שיעור וחיוב קבוע, והיא נמצאת בכל מקום ובמיליון צורות. כל אחד ואחת לפי רמתה ולפי תנאיה הספציפיים ולפי תנאי הסביבה הספציפיים - אמורה להחליט איפה, כמה ומתי.
(ואני לא מדברת על מקרים קיצוניים, כן?)
יש מי שנדבה לבה לקום לכל נשואה באשר היא? - יפה מאוד. בכנות. אך לא קשור להחלטות של אחרים. ודאי לא לדרישה מאחרים.
יש מי שנדבה לבה לתת את דירתה לאורחים כל פעם שהיא יוצאת? - יפה ומוערך מאוד. לא קשור לקביעת כללים בעניין.
מישהו אישר לשכנו ברצון לבנות בצורה שתיקח לו את רוב האוויר והאור? - כל הכבוד. לא מחייב את אף אחד אחר. לא מתיר להסתכל על האחר כ'צר עין'.
אם נשכיל לפתח את
הרצון והרגישות הכלליים לעשיית חסד - ולא את
הדרישה והכללים והתדהמה ממי שלא התחסד בצורה ובמקום שנראים לי - רק אז נצליח.