עכשו שומעים???

גדי ישראלי

משתמש מקצוען
מעולה! עטענצ'ן פליז!!


קחו לדוגמא אותי. ניק נחמד רצח, חביב ברמת קיצון ואנונימי להחריד.

עדין באופן גס למעט אי אלו עקיצות טבולות ברוטב חריף לאשר שרבר אחי (99% מהפעמים הוא הרגיז אותי לפני כן), וביקורת קטלנית לטוריו של דוכסוסטוס רעי (שמקורה בקנאת סופרים סמויה).

חובב גלידה אמריקאית גם בחורף ונהנה ממוזיקה מזרחית של זמרים חסידיים, אבל זה באמת לא קשור לענייננו. אז בואו נחזור לנושא...

הכתיבה שלי בפורום היקר והאהוב של פרוג הינה על בסיס זמן פנוי. ולא!!! לא שכחתי את "דירה מס' 9 – פרקי המשך וסיום", אבל הכל בימינו ענין של זמן. (וכסף). עד היום כשאני פוגש את בוקי ולייבל ברחוב, הם נעצרים ובוקי אומר בטון חד משמעי: "גדי, שלא תשכח אותנו, הא?". ולייבל מוסיף, "שלא נראה לך מאיפה ההרינג אוכל קוגל!".

אז ככה, עד הכירותני את פרוג, הכתיבה שלי התפזרה ברחבי הרשת בצורה קלושה. משמצאתני את הפורום שמחתי לפלטפורמה מכובדת ונעימה זו. הניק שלי אנונימי משיקולים אנונימיים בוטים בצורה מוחלטת. אני לא ראש ישיבה, ולא ראש כולל, ולא ראש השנה, ולא שום ראש בשום אופן צורה ומשקל שהוא. ועדיין אנונימי מהשיקולים האמורים לעיל. דווקא הבמה הזו, האנונימית ולא מחייבת בנתה לי את יכולת הכתיבה בצורה טובה ומוצלחת. היה טוב בחברה טובה.

בבין הזמנים, אני מגיח להצצה חטופה ורענון נהלים, ו...בום! טרח! בריונות! אלימות רשתית! הודעות אנונימיות!

את האמת. אני הרבה זמן בפרוג. מטבע הדברים גם התכתבתי עם אי אלו ניקים/יות פה ושם. לא נפגשתי עם שום דבר שחורג מגבולות הנורמה והמכובדות.

אבל – אם בנאדם בא ואומר לך שזה המצב, אין מקום לויכוח. אולי אנשים לא הסתבכו איתי בגלל שפחדו מבוקי, לך תדע...

מכל מקום, אני את החלטות ההנהלה מכבד ויהיו אשר תהיינה. הכתיבה שלי נכון לעכשו תיעצר פה, עד שנמצא אפיק אחר. מכל מקום, אם תינתן הזדמנות לבעלי ותק שהוכחו ככותבים מתאימים, אשמח להמשיך ולהימנות ביניהם.

אז זהו. תודה עד כה, והרבה הצלחה בהמשך הדרך.

היו שלום משפחת פרוג


מאיתי הצעיר

גדי ישראלי


נ.ב. מודה שהנאום עבר עידון ושיפוץ. נא לתת כבוד. בהתחלה היו לי טענות נגדיות להפריך את כל השיקולים של ההנהלה, ולהוכיח שהכל קונספירציה... אבל אז אכלתי (ליקקתי?) גלידה אמריקאית לצלילי מוזיקה מזרחית בהברה ליטאית יקית, וקיבלתי שכל.
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
גדיייי
טוב לדעת שאתה חי.

חזרת מהאוב?
איך היה שם? פגשת את עדיאל?
אני מבין שאתה בדרכך חזרה לשם. תמסור ד"ש לחבר'ה.
אנחנו שולחים אליכם תגבורת.
 

גדי ישראלי

משתמש מקצוען
בס"ד


טימותי מאק'גארת יצא מהואן הלבן לחניון הגדול והשומם. האספלט מתחתיו היה מבוקע וחרוש חריצים.

הוא הביט נכחו אל המבנה המיושן סחוף רוחות וצרוב שמש, שעל חזיתו התנוסס השלט המוזר:

פרוג – פורום סופרים כותבים עיתונאים ועורכים תורניים.

צבען של האותיות דהה, חלקן נטו כלפי מטה בזוית מסוכנת והאות רי"ש של המילה סופרים הייתה חסרה. סופים.

"בא, ג'רי", אמר קצרות וחצה את החניון לעבר פתח הבנין.

הוא שמע את הכושי הענק צועד בכבדות מאחוריו כשציוד ההסרטה מתקרקש לו קצובות. "תגיד בוס, איך הגעת לראיין את החור הזה?"

טים לא השיב. רק במוחו רצו המחשבות על בחור נחמד שחילק פעקלע בשדרה במנהטן והזדהה כנייסן, שלאחר שיחה קצרה וסכום כסף נכבד טים סגר איתו על ראיון קצר.

הפנים הוכח כמותאם ללוק החיצוני. קירות מתקלפים, תאורה מעומעמת, דפים צבעוניים מודבקים באילתור על הקירות ורבים מהם התגוללו על ריצוף הבלטות העתיק. איש נעים סבר עמד בסוף הלובי, שעון על חלון שמזמן לא ראה מטלית לחה. חורשת עצים בראשיתית שנשקפה מאחורי האיש, מיסגרה אותו לתמונה נוגה.

"היי", הטון של טים היה ענייני.

"שלום", האיש הניף ידו ללחיצה בחיוך קל, "קוראים לי גדי. גדי ישראלי".


טים היה ישוב על כסא מתנדנד. גדי התעקש להישאר שעון על החלון. ג'רי סיים להעמיד את הציוד.


"החלטת ההנהלה נובעת מכך שנוצר מצב שלילי עקב ריבוי האנונימיות בפורום. לא הגיע הזמן לשים לזה סוף?"

גדי שילב את ידיו. "יש לי שאלה קודמת. איך זה התחיל?"

מצחו של טים התקמט לרגע. "למה באמת הפורום שלכם התמלא בכל כך הרבה אנונימיים? קצת מוזר הייתי אומר..."

"ממש לא". ג'רי מיקד את העדשה בגדי. "התשובה פשוטה. בשאר הפורומים נמצאים אנשי מקצוע, וככאלה הם מחפשים פרסום. אצלנו, על פי רוב מדובר באוהבי כתיבה מושבעים שמפנים מזמנם ומרצם לכתיבה חובבנית".

"אוקיי", חיוכון חתולי ריצד בקצות שפתיו של טים, "ולמה באמת אין ביניכם הרבה סופרים מקצועיים?"

"התשובה לכך יותר פשוטה. כשצלמת מעלה תמונה או מאיירת איור, הן רק חושפות את היכולות והכישורים שלהן בלבד ולא את הסחורה עצמה. כשסופר מעלה סיפור, הוא פשוט מפקיר את היצירות שלו בפורום אינטרנטי. אין סיבה שסופר מוכר יפרסם סיפורים בפורום, כשהוא יכול להשקיע אותם באיזה עיתון או עלון וכדומה".

טים ירה את השאלה הבאה. "אז איך אתה מסביר את פורום סופרות במבנה הסמוך?"

גדי נאנח והעביר משקל מרגל לרגל. "רוצה לשמוע קטע? לפני כמה שנים כל הקמפוס היה בשיפוצים, והשערים של כולם היו פתוחים. נכנסתי לפורום הזה ו... מה אני אגיד לך, זה לא מה שאתה חושב".

"ומה עם הבריונות האנונימית? ההודעות הפוגעניות?"

גדי צחק צחוק מריר. "אין כאן בריונות אמיתית. בכל אופן, לא כהגדרתה בחוק. והודעות פוגעניות? נכון זה לא נעים, אבל בניחוש מופרע אני מאמין שרובנו עברו בר מצוה או בת מצוה. איך שלא יהיה, בנאדם בוגר מסוגל להתמודד עם זה".


הואן הלבן השתעל קלות והמנוע ענה לו בנהמה. חריקת צמיגים מתמשכת והבנין חזר לדומיה.


ניגשתי לפנות את הלוקר שלי. הוא היה דחוס ומחניק. הוצאתי משם מחברות, עטים, עפרונות, מרקרים, טיוטות מקושקשות.

המחק הירוק והניצחי של הגשש, שנלקח כתעלול-תגמול על זה שלאחר תקופה שהעטים שלי נעלמו בקביעות התברר שהגשש נהג "לשאול" אותם מבלי להודיע. הוא חיפש את המחק ואני שכחתי להחזיר לו אותו. למותר לציין שזה לא פתר את "שאילת" העטים שלי.

מסכת קידושין של אשר שרבר. הלוקר שלו היה מלא במסכתות שונות, אז הוא פשוט הכניס את הנוספות לתאים אחרים. עדיאל שמצא בתאו את מסכת גיטין, נעלב, עד שהבין שזה לא תרגיל ורמז של אף אחד, רק השתלטות כללית של אשר.

העדפתי להפסיק לפנות את התא שלי. הזכרונות כאבו לי. אז פשוט צררתי את המעט בשקית אטומה ומשופשפת של ירמולקא ופסעתי החוצה.

עמדתי במרכז החניון כשפניי מול השער הירוק והחורק. לא הבטתי לאחור, רציתי רק להמשיך הלאה ולא יכולתי. בזוית עיני ראיתי את גינת שיחי ההרדוף ואת עצי האקליפטוס שנישאו מעליהם. שמעתי יבבות של מישהי ומלמול רך של אחרת. התעלמתי בכח.

מישהו בקומה השניה של הבנין פינה את חפציו בזעם דרך החלון. ספרים התעופפו באכזריות והתגלגלו את הכביש. משהו פגע לי בראש והתפצפץ על הריצפה. עט פיילוט שחור.

מישהו הניח לידי את מזוודתו. הבטתי בו. איש בעל מראה פשוט, לבוש בפשטות וכשחייך היה לו את החיוך הכי פשוט ונעים שהכרתי.

"מה שלומך, א פשוטער ייד?"

"יהיה טוב", אמר בדיוק כשהשער הירוק חרק בצורמנות ורכב הסעות גדול ומטרטר נכנס פנימה.

נהג גברתן קפץ מההסעה משאיר את הדלת פתוחה ומנוע דלוק. "יאללה, אתם נגלה אחרונה לאוב".

"חכה רגע", אמרתי. "צריך לעשות סיבוב בבנין לראות שלא נשאר מישהו או משהו".

"שכח מזה. יש לכם דקה עד שאני גומר להתפנות וסיימתי את היומית שלי". הוא נכנס למבנה אגב הצתת סיגריה.

בחור צעיר עם קיטבג על הגב הצטרף אלינו. בטח המפנה הזועם ממקודם.

"הולכים לפרק את הכל, היית מאמין דבר כזה? הורסים את כל המבנה, החניון, גינת האקליפטוסים הזאת..." בדברו הוא נענע את העץ בגסות והלה השיר מספר עלים כמו דמעות. משהו בי התקומם. כמה השראה קיבלנו, יושבים לילות שלמים בגינה ומנסחים פוסט לאתגר או פרק המשך.

"כל החורשה הגדולה מאחורה, את ה-כ-ל מפרקים והולכים להרים חתיכת מגדל על כל השטח. משהו חדש דנדש. לא תהיה יותר כתיבה בעטים או עפרונות, כל סופר יקבל מחשב שמקושר ישירות לארכיון הראשי. החניון יהיה בקומת קרקע דו-מפלסית---"

הדלת נבעטה והנהג יצא ממנה בארשת פנים זועפת. "שעה! שעה אני מחפש את השירותים פה. איזה אדיוט שם אותם באיזה בקתה בחוץ? אתם עדיין בימי הביניים?"

אני ואפשוטער ייד החלפנו גיחוך. מאין לו לדעת שפעם היו שירותים בבנין, אבל אז התרבו הניקים ומתוך אילתור החליפו אותם לחדרים, ואת השירותים העבירו לאיזה מבנה בחוץ. היה לנו טוב ככה. אף אחד לא התלונן.

"יאללה כנסו".

הצעיר בעט בגלגל. "זה? זה יקח אותנו לאוב?"

"זה רכב אמפיבי", עניתי לי. "עוד נכונה לנו נסיעה ארוכה. חציית נהרות וטיסה ברקיעים. תגיד את תפילת הדרך בנוסח הארוך".

הבטתי האחורי המושב שלפני, היה חרוט שם: 'עדיאל היה כאן'. 'משויטט היה כאן'. 'נתן גלנט עדיין כאן'. היה לי מוזר לראות את השמות האלו חקוקים כאילו מדובר באיזה אלמוני נעלם.

האוטו התחיל ליסוע בתזמון עם אברך שנורה מהבנין. זקנו ופיאותיו היו רטובים, תרמיל רכוס למחצה התנודד על כתף אחת ונעלי הקרוקס לרגליו גרמו לריצתו להיראות ברווזית במקצת.

"עצור!", זעקתי בגרון ניחר. הנהג עצר תוך כדי פתיחת דלת. האברך הועף פנימה.

חייכתי אל חסידישער. "היית חייב טבילה אחרונה?"

הוא התיישב באנחה. "איפה עוד נמצא בור מי גשמים אורגינל כזה?"


בלימה פתאומית גרמה לראשי להיטרק על המושב שלפני. מצמצתי והסתכלתי בחלון. משהו לא היה נראה לי תקין. שפשפתי את העיניים והסתכלתי שוב. המראה לא השתנה.

הסתכלתי לאחור. הבחור הצעיר חייך אלי בהבנה.

הייתי חייב לוודאות. "כאן זה צומת קוקה קולה-קוקה קולה או שזה יקום מקביל?"

"זה בדיוק מה שאתה חושב, גדי".

הבטתי שוב מבעד לזגוגית. היינו על גשר קוקה קולה. אברכית נהגה עגלת בוגבו בעייפות מה.

הסתובבתי שוב לאחור. "אז בעצם... לחזור לאוב זה אומר... שאנחנו..."

"חוזרים לחיים", הוא השלים אותי.

לשוני ליקקה את שפתיי החרבות. ההכרה התעכלה לה באיטיות.

הסתובבתי לאחור בפעם האחרונה. "אז כאילו, זה קוקה קולה-קוקה קולה?"

הצעיר חייך חיוך רחב ולראשונה הבחנתי בגומת חן נערית שנבקעה בלחיו השמאלית. "בדיוק אחי. כאן זה קוקה קולה-קוקה קולה".
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
מעולה! עטענצ'ן פליז!!


קחו לדוגמא אותי. ניק נחמד רצח, חביב ברמת קיצון ואנונימי להחריד.

עדין באופן גס למעט אי אלו עקיצות טבולות ברוטב חריף לאשר שרבר אחי (99% מהפעמים הוא הרגיז אותי לפני כן), וביקורת קטלנית לטוריו של דוכסוסטוס רעי (שמקורה בקנאת סופרים סמויה).

חובב גלידה אמריקאית גם בחורף ונהנה ממוזיקה מזרחית של זמרים חסידיים, אבל זה באמת לא קשור לענייננו. אז בואו נחזור לנושא...

הכתיבה שלי בפורום היקר והאהוב של פרוג הינה על בסיס זמן פנוי. ולא!!! לא שכחתי את "דירה מס' 9 – פרקי המשך וסיום", אבל הכל בימינו ענין של זמן. (וכסף). עד היום כשאני פוגש את בוקי ולייבל ברחוב, הם נעצרים ובוקי אומר בטון חד משמעי: "גדי, שלא תשכח אותנו, הא?". ולייבל מוסיף, "שלא נראה לך מאיפה ההרינג אוכל קוגל!".

אז ככה, עד הכירותני את פרוג, הכתיבה שלי התפזרה ברחבי הרשת בצורה קלושה. משמצאתני את הפורום שמחתי לפלטפורמה מכובדת ונעימה זו. הניק שלי אנונימי משיקולים אנונימיים בוטים בצורה מוחלטת. אני לא ראש ישיבה, ולא ראש כולל, ולא ראש השנה, ולא שום ראש בשום אופן צורה ומשקל שהוא. ועדיין אנונימי מהשיקולים האמורים לעיל. דווקא הבמה הזו, האנונימית ולא מחייבת בנתה לי את יכולת הכתיבה בצורה טובה ומוצלחת. היה טוב בחברה טובה.

בבין הזמנים, אני מגיח להצצה חטופה ורענון נהלים, ו...בום! טרח! בריונות! אלימות רשתית! הודעות אנונימיות!

את האמת. אני הרבה זמן בפרוג. מטבע הדברים גם התכתבתי עם אי אלו ניקים/יות פה ושם. לא נפגשתי עם שום דבר שחורג מגבולות הנורמה והמכובדות.

אבל – אם בנאדם בא ואומר לך שזה המצב, אין מקום לויכוח. אולי אנשים לא הסתבכו איתי בגלל שפחדו מבוקי, לך תדע...

מכל מקום, אני את החלטות ההנהלה מכבד ויהיו אשר תהיינה. הכתיבה שלי נכון לעכשו תיעצר פה, עד שנמצא אפיק אחר. מכל מקום, אם תינתן הזדמנות לבעלי ותק שהוכחו ככותבים מתאימים, אשמח להמשיך ולהימנות ביניהם.

אז זהו. תודה עד כה, והרבה הצלחה בהמשך הדרך.

היו שלום משפחת פרוג


מאיתי הצעיר

גדי ישראלי


נ.ב. מודה שהנאום עבר עידון ושיפוץ. נא לתת כבוד. בהתחלה היו לי טענות נגדיות להפריך את כל השיקולים של ההנהלה, ולהוכיח שהכל קונספירציה... אבל אז אכלתי (ליקקתי?) גלידה אמריקאית לצלילי מוזיקה מזרחית בהברה ליטאית יקית, וקיבלתי שכל.
לא קראתי זה לא מעניין אותי, פתחתי את פרוג וראיתי שם מוכר שמדגדג לגעגוע. הוי ידידי חסרת לי מאוד.
תמיד אני שוקל האם כדאי לפרוש כדי שיזכרו בי.


עריכה: קראתי, זה כן מעניין אותי, אל תעשה פוזות חבר תגלה להרשקוביץ באוזן איך קוראים לך ותבוא לעשות לנו כבוד. בלי שטויות ווקשה.
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה