בקשה עדויות ניסיות מהמלחמה

אמת מארץ תצמח

משתמש מקצוען
בין 2500 ל3000 מחבלים נכנסו בהפתעה והרגו 1200 איש.
1500 מחבלים נהרגו.
זה נס ממש משונה...
פחות מהרוג אחד למחבל שמתאמן לצורך כך שנה שלימה.
צריך לדעת להבדיל, השם 'מחבלים' כולל הן מחבלי הנוח'בא שהתאמנו, הן מחבלים עזתיים רגילים, והן 'עמך' שבאו לקיים דין תורה של 'והוא יהיה פרא אדם'.
הצבא שומר על הנתונים אצלו, אבל השמועות טוענות שחלק גדול או אפי' רוב מהקבוצה הראשונה חזרו לעזה.
רוב ההרוגים הם משני הקבוצות האחרות, כולל זקן על קביים.
 

א. שטיגליץ

משתמש מקצוען
צריך לדעת להבדיל, השם 'מחבלים' כולל הן מחבלי הנוח'בא שהתאמנו, הן מחבלים עזתיים רגילים, והן 'עמך' שבאו לקיים דין תורה של 'והוא יהיה פרא אדם'.
הצבא שומר על הנתונים אצלו, אבל השמועות טוענות שחלק גדול או אפי' רוב מהקבוצה הראשונה חזרו לעזה.
רוב ההרוגים הם משני הקבוצות האחרות, כולל זקן על קביים.
הנה הנשק שאיתו הגיעו המחבלים מתוך מכלול:
"אמצעי הלחימה הרבים שנתפסו אצל מחבלי החמאס היו בסדר כוח של חטיבה צבאית וכללו 1,500 רובי סער מדגם קלשניקוב, מאות רובי צלפים דרגונוב ומקלעים PK ועשרות טילי כתף סטרלה נגד מטוסים, עשרות אמצעים לראיית לילה, מאות מכשירי קשר, וטלפונים לוויניים. מטעני חבלה בגדלים שונים, בהם המיועדים לפגיעה בטנקים ולהשמדת רכבים ממוגנים. מטעני חבלה לפריצה מהירה של גדרות ודלתות[80]. מטעני השלכה תרמובאריים לשימוש בחללים סגורים על מנת לשרוף בחיים את יושביהם. רחפנים להטלת מטעני נפץ, ואלפי רימוני יד. רקטות RPG מסוגים שונים בהן רקטות תרמובאריות, 2,000 נפצים תקניים, אמצעי מלכוד, מאות סכיני קומנדו, ואף מוקשי נ"ט מוסבים לאמצעי נפץ ידניים. נתפסו גם תת-מקלעים מימי מלחמת העולם השנייה דוגמת סטן ולנצ'סטר.[80] נוסף על כך נמצא מספר גדול של תיקי חובש בכיר, המכילים מנות דם וציוד רפואי שהנפיק UNICEF[81].

רק להבין את הסדר גודל. כמה וכמה מהנשקים פה מיועדים לאדם אחד, והוא לא יכול לקחת נשק נוסף, עשו חישוב על כמות המחבלים
 

ברוכה תהיי

משתמש מקצוען
הנה הנשק שאיתו הגיעו המחבלים מתוך מכלול:
"אמצעי הלחימה הרבים שנתפסו אצל מחבלי החמאס היו בסדר כוח של חטיבה צבאית וכללו 1,500 רובי סער מדגם קלשניקוב, מאות רובי צלפים דרגונוב ומקלעים PK ועשרות טילי כתף סטרלה נגד מטוסים, עשרות אמצעים לראיית לילה, מאות מכשירי קשר, וטלפונים לוויניים. מטעני חבלה בגדלים שונים, בהם המיועדים לפגיעה בטנקים ולהשמדת רכבים ממוגנים. מטעני חבלה לפריצה מהירה של גדרות ודלתות[80]. מטעני השלכה תרמובאריים לשימוש בחללים סגורים על מנת לשרוף בחיים את יושביהם. רחפנים להטלת מטעני נפץ, ואלפי רימוני יד. רקטות RPG מסוגים שונים בהן רקטות תרמובאריות, 2,000 נפצים תקניים, אמצעי מלכוד, מאות סכיני קומנדו, ואף מוקשי נ"ט מוסבים לאמצעי נפץ ידניים. נתפסו גם תת-מקלעים מימי מלחמת העולם השנייה דוגמת סטן ולנצ'סטר.[80] נוסף על כך נמצא מספר גדול של תיקי חובש בכיר, המכילים מנות דם וציוד רפואי שהנפיק UNICEF[81].

רק להבין את הסדר גודל. כמה וכמה מהנשקים פה מיועדים לאדם אחד, והוא לא יכול לקחת נשק נוסף, עשו חישוב על כמות המחבלים
למה צריך מנות דם, ועוד כאלה שלא נשמרו בקירור?
הם טיפלו במחבלים שנפצעו?
 

my car

משתמש פעיל
קראתי בעלון השגחה פרטית על הנס באופקים:
רואים במצלמות את המחבלים מתקרבים לבית הכנסת ומקשיבים לנעשה בתוכו,
שקט נשמע מבית הכנסת, המחבלים אומרים: כנראה אין פה אף אחד, ועושים אחורה פנה,
מה שהתברר: בדיוק כולם התפללו שמונה עשרה ולכן היה שקט....

האם יש למישהו את הסרטון הזה?
 

א. שטיגליץ

משתמש מקצוען
סיפר הרב של הישוב כפר מיימון בת"ת של הבן שלי:
עשרות מחבלים התקרבו בשדות של כפר מיימון לעבר הישוב, כשהם היו במרחק כמה מאות מטרים מהישוב עבר מסוק עם צנחנים בדרך למקום אחר.
המחבלים ירו טיל על המסוק, בחסדי ה' הוא נפגע, אבל לא באופן קשה והמסוק הצליח לנחות .
הצנחנים נאלצו לצאת מהמסוק הפגוע בשדות של כפר מיימון והסתערו על המחבלים.
וכך ניצל כפר מיימון מהגורל שעבר על הישובים השכנים.
 

אמת מארץ תצמח

משתמש מקצוען
סיפר הרב של הישוב כפר מיימון בת"ת של הבן שלי:
עשרות מחבלים התקרבו בשדות של כפר מיימון לעבר הישוב, כשהם היו במרחק כמה מאות מטרים מהישוב עבר מסוק עם צנחנים בדרך למקום אחר.
המחבלים ירו טיל על המסוק, בחסדי ה' הוא נפגע, אבל לא באופן קשה והמסוק הצליח לנחות .
הצנחנים נאלצו לצאת מהמסוק הפגוע בשדות של כפר מיימון והסתערו על המחבלים.
וכך ניצל כפר מיימון מהגורל שעבר על הישובים השכנים.
אאל"ט:
המסוק נפגע רציני, ואחרי הנחיתה הוא נשרף עד היסוד.
אבל הטייס הצליח בסיעתא דשמיא להנחית את המסוק, ולהוריד את כל היחידה לפני שהוא עלה באש לגמרי.
 

א.G.

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
אאל"ט:
המסוק נפגע רציני, ואחרי הנחיתה הוא נשרף עד היסוד.
אבל הטייס הצליח בסיעתא דשמיא להנחית את המסוק, ולהוריד את כל היחידה לפני שהוא עלה באש לגמרי.
למייסע הם היו 2 מסוקי יסעור כמדומה , אחד נפגע מטיל, הצליח ב"ה לנחות בשלום ולחלץ אבל אח''כ נשרף,כמו שנכתב . המסוק השני נחת בסמוך והטייסים של הפגוע נמלטו אל המסוק השני (כמדומה לי שאחד נפצע מירי במהלך ההמלטות למסוק החילוץ אבל חזר לשירות תוך ימים ספורים) בעוד צוות החי''ר המשיך אל הקיבוץ
 

מתגעגע

משתמש מקצוען
עריכה תורנית

סיפור מטלטל ומרגש, שלא סופר בתקשורת: נרצחת באה בחלום למתנדב זק"א 3 פעמים, וגילתה לו על ארבע גופות שנמצאות במסתור בבארי​

כידוע, מתנדבי ארגון זק"א שעושים לילות כימים בפעילות איתור, חילוץ והצלה, רואים מדי יום דברים שאנשים רגילים לא יכולים לשאת. את הסיפור המטלטל הזה סיפר אחד המתנדבים הקדושים לרב רביד נגר, שסיפר אותו בשיעורו. לדבריו, אותו מתנדב עסק מאז המלחמה באיתור גופות בקיבוץ בארי וביישובי העוטף, ובעודו מתעסק בגופתה של אחת הנשים שנרצחה הי"ד, היא 'נחרטה' לו בראש - כנראה לא בכדי. עוד באותו לילה הוא ראה את האישה הזו שטיפל בגופתה - בחלומו, ושם אמרה לו הנרצחת: "אני מתחננת לפניך, תחזור לשם. יש שם עוד 4 גופות". הוא קם בבוקר אחוז בהלה. הוא לא יודע אם להאמין. הוא אומר בטח יותר מדי נבהלתי, ויותר מדי ראיתי מראות והתחלתי לדמיין דמיונות. אני בטח מתחיל לדמיין שהנשמות מתחילות לדבר איתי". המתנדב החליט להתעלם מהחלום, אלא שלמחרת בלילה, היא שוב באה אליו בחלום ושוב התחננה אליו: "בבקשה. אני רוצה שתלך ותמצא את הגופות האלה. אני אראה לך איפה הן נמצאות", מבטיחה הנרצחת. וכך, בתוך החלום, עוברת הנרצחת אל החצר, אל העלים שמסביב, אל הבית...אל המיקום המדויק שבו לטענתה נמצאות הגופות שהיא רוצה שהוא יחלץ". הוא מתעורר מהחלום, ועדיין מסרב להאמין שהחלום אמיתי.​

אין לו מושג לאיפה הוא נוסע. הוא הולך לפי מה שהנפטרת הראתה לו בחלום

הוא ממשיך להגיד לעצמו 'כנראה ראיתי יותר מדי מראות', וממשיך להתעלם. ואז זה קרה - היא הגיעה אליו בחלום בפעם השלישית. "הפעם היא כבר ממש מבקשת שלא ירפה, ולא יתעלם ממנה", מספר הרב רביד. "היא מבקשת ממנו שיבוא לקחת את הגופות האלה שנמצאות עמוק בתוך מסתור באדמה, לקבורה יהודית. הפעם הוא כבר מבין שהחלום אמת, ושהוא חייב לפעול. הוא הולך לקצין בשטח ואומר לו 'תקשיב, יש לי הרגשה שיש שם עוד 3 גופות'. הקצין שואל איפה, והוא אומר לו 'בוא, אני אקח אותך'. הם עולים לג'יפ, ואין לו מושג לאיפה הוא לוקח אותו. הוא מקווה שהוא יצליח לשחזר את מה שהוא ראה בחלום. הוא נוסע איתו ומדריך אותו לנסוע לכיוון בארי. זה היה עדיין בהתחלה, והיה עדיין אזור מסוכן. הקצין נוסע לבארי, והמתנדב מסתכל ימינה ושמאלה ופתאום אומר לו: 'הנה, זה הבית'. הוא מזהה את אותו בית שהנרצחת הראתה לו בחלום. הם מתחילים להסתובב בחצר, והמתנדב מתחיל לחשוב איפה המקום הזה יכול להיות. הקצין שואל איפה, והמתנדב עדיין לא יודע. הוא מחפש". המתנדב התבייש לספר לקצין על החלום שלו, שחזר שלוש פעמים - ומתוך המצב הזה הוא צריך להיראות 'נורמלי', ולהעמיד פנים שהוא יודע בדיוק מה הוא מחפש. "הוא מתחיל לחפש, לחפש, לחפש מסביב לבית ובחצר, ואז הוא רואה את ערימת העלים שהראתה לו הנפטרת. הוא רואה אותם ברצפה בדיוק כמו שראה אותו בחלומו. היא אמרה לו שיפנה את העלים עם הרגל ויראה את המסתור באדמה. וכך היה. הוא מסיר את העלים ורואה את המסתור עצמו - דלת שאפשר להרים אותה. הוא מרים את הדלת והם רואים ומוצאים שם ארבע גופות. אחר כך מסתבר שהמחבלים היו איתם שם כמה שעות... אומר לו החבר שלו 'תאמין לי, אם אתה לא היית מראה לנו את זה, בחיים לא היינו יודעים שיש כאן מסתור. הכל כאן מלא עלים, ואחרי כל ההפצצות והשריפות... מי היה מוצא אותם? מי יודע בעוד כמה זמן היו מוצאים אותם. בזכות אותה נפטרת הם באו לקבורה יהודית", מסכם הרב בהתרגשות.​
 

ישראל וועבר

משתמש רשום
שמעתי סיפור (נראה לי שהיה מפורסם בעיתון בקיהלה)
על קבוצה של חיילים ששהו בעזה והמפקד שרצה לאכול(גם לו מותר)התחיל לעשן קופסה של טונה וזה התחיל להידלק לעוד כיונים אז החיילים צעקו שיזרוק את זה מהר לפני שזה ידליק את כל המקום והמפקד אכן זרק את זה על אחד מהמקומות איפה שהצבא גילח את המקום וכשקופסת הטונה הבוערת נפלה התחילו לשמוע הרבה פיצוצי משנה ואחרי כמה דקות יצאו משם מחבלים עם דגל לבן
התברר שהיה שם פיר של מנהרה שהצבא לא ראה והמחבלים שבתוך המנהרה ראו את החיילים ותכננו לפגוע בהם וכזרק את הטונה זה נפל על אחד מהתחמושת ואם חשבו שזיהו אותם והסגירו את עצמם.
 

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
מקבץ סיפורים שלא התפרסם באשכול. מי שיספור ימצא בכל סיפור לא נס אחד ולא שניים..
לדוגמא אחת שברחה ברכב עם חבריה מהמסיבה השחורה (לא השבת השחורה אלא המסיבה..) והמחבלים הקיפו אותם מכל כיוון, ובניסיון להימלט לכיוון הנגדי שמעו יריות מחבלים, וכשחזרו שוב לכיוון הראשון נתקלו במחבל הרוג (שדקה לפני כן ירה לכיוונם) שחוסל בטעות על ידי ירי חבריו מהצד הנגדי...!!!

"התחילו לרסס; צרחתי 'אמא'לה' ומאז לא ראיתי כלום": הנס של הצעירה מאשדוד שניצלה מהטבח

"משהו שמר עלי. וזה לא צה״ל ולא המדינה"; המונולוג המרטיט של הניצולה מאשדוד


סיפורו ההירואי של מפקד משטרת אשדוד לשעבר, שהצליח להציל את בתו מהתופת

"עדיין לא מעכל": שבועיים וחצי אחרי הטבח המחריד הצעיר מאשדוד שובר שתיקה

"צורחים ויורים": העדות המטלטלת של הצעירה מאשדוד (וידאו)
 

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
אם אפשר להעתיק מכל אחד את הטקסט לחסומים
תודה

"התחילו לרסס; צרחתי 'אמא'לה' ומאז לא ראיתי כלום": הנס של הצעירה מאשדוד שניצלה מהטבח

.

עדן שטיבלמן מאשדוד היתה בנובה בבוקר שמחת תורה המדמם. כשהחל הירי המאסיבי והבינה שעשרות מחבלים פשטו על המקום, היא רצה לתפוס מחסה יחד עם אחותה וגיסה בקרון הכרטיסים.
בפוסט מטלטל שפרסמה בפייסבוק היא מספרת על השתלשלות האירועים ומבקשת: "זה הזמן שלנו להיות חזקים ומאוחדים".
להלן סיפורה בשינויים קלים:
"אני אתחיל ואגיד שליבי עם כל האנשים שאיבדו את יקיריהם בטבח הנורא הזה. הנשמה שלי שורפת וכואבת עבור כל המלאכים חפי הפשע שנפלו קורבן לשנאה כזאת שבסרטי אימה הכי מפחידים לא היה סיפור כזה. ת.נ.צ.ב.ה
באירוע של הנובה עבדתי בכניסות בעמדה של הצמידים עד 6 בבוקר, אפילו חיכיתי לשותפה שלי מאיה שתסיים גם היא את המשמרת ככה שהתעכבנו עוד איזה חצי שעה עד שהגענו לקאנטה. ישבנו שם אולי חמש דקות ופתאום התחלנו לשמוע בומים חזקים, מסתכלות על השמיים לא מבינות מה קורה ושתי דקות אחרי זה כיבו את המוזיקה בקריאות של "צבע אדום".
בתור אחת שגדלה באשדוד וספגה המון מלחמות ואזעקות הייתי מאוד אדישה לסיטואציה, ואפילו צחקתי קצת על זה שרואים מי חווה אזעקות לפני ומי לא (לא משנה כמה מלחמות וכמה אזעקות יצא לי לראות בחיים, אסור לעולם להיות אדישים לסיטואציה ותמיד לרוץ למקום מוגן ככל האפשר, דבר שיכול להציל חיים!).
כל החברים התחילו לאסוף את הכל הדברים ולצאת במהירות לכיוון הרכבים, בהתחלה התכוונתי לחזור עם החברים שלי לכיוון גן יבנה בשביל להמשיך לשבת כולנו ביחד, אבל אחותי ריטה וגיסי גיא היו גם הם ובמחשבה שנייה החלטתי לחזור יחד איתם בחזרה לאשדוד, אז חזרתי מהחנייה לשטח האירוע.
כמוני, גם הם התארגנו באדישות והחליטו לחכות בשטח המסיבה עד שהפקק הלא נורמלי שיש בחוץ ישתחרר וניסע כאשר השטח יהיה יותר פנוי לנסיעה.
בזמן שהנחנו את הדברים באוטו הגיע אליי מלאך בשם דודי שהתריע לנו שיש יריות בחוץ וירו על רכבים וכדאי לנו להישאר בשטח של המסיבה עד שהמצב יירגע.
ישבנו שם כולנו עד שצעקו לנו ללכת לכיוון חפ"ק המשטרה בשביל להיות מוגנים. כשהגענו לחפ"ק היה שם כאוס, בנות צורחות ובוכות על הרצפה, שוטרים שרצים ממקום למקום, שני אנשי מד"א שרצים עם בחורה שספגה ירי מדממת כולה על אלונקה וצועקים לנו להתרחק.
באותו רגע אמרתי לאחותי בואי נלך מפה, אני לא יכולה להישאר במקום שעושה לי חרדות, בואי למקום אחר...התחלנו להתקדם לכיוון הבוטקה של הכרטיסים, בוטקה עשוי גבס שבצידיו חלונות מרובעים ופתוחים עם סורגים.
התיישבנו שם בהתחלה על כיסאות ולאט לאט התחלנו לשמוע את היריות מתקרבות ומיד ירדנו מתחת לשולחנות שהיו מחוברים לקיר. למזלנו היה מנעול בדלת שהציל אותנו פעמיים!
נעלנו את עצמנו ולאחר כמה דקות מישהו ניסה לפתוח את הדלת, רואה שנעול ומיד הולך לחלון ואני רואה ישראלי בשם גל. מיד פתחנו לו את הדלת ונעלנו שוב, לאחר כמה דקות נוספות עוד ניסיון לפתיחה של הדלת ועוד שני ישראלים בשם תומר ומיכאל שהצטרפו אלינו למחבוא.
היו המון רעשים של יריות ופיגוזים ובמקביל שקט מדיבורים של אנשים. לאחר זמן מה שישבנו בשקט פתאום התחלנו לשמוע דיבורים בחוץ, אנחנו מנסים להקשיב ומישהו אומר "זה עברית הכל טוב". פתאום הקולות התחזקו ושמענו ערבית. כולם הסתכלו אחד על השני ואמרנו "הם פה".
היינו בשקט בשקט בזמן שאנחנו שומעים את המחבלים מטר מאיתנו מסתובבים סביב הבוטקה, יורים ומפגיזים בקולות של "יהוד, הינה יהוד, שאעיד שאעיד". ופתאום כדור פוגע באחד הסורגים של החלונות. נבהלנו. לא הספקנו להגיב וכמה שניות אחרי זה התחילו לרסס את כל הבוטקה שישבנו בו.
כולנו על הרצפה מתקפלים ומתפתלים בזמן שיורים עלינו בתוך מקום סגור בלי יכול לברוח משם. אני רק זוכרת שצרחתי "אמא'לה" ומאז לא ראיתי יותר כלום חוץ מאבק בעיניים וצליל חזק באוזן. לאחר שהפסיקו לירות עלינו אף אחד לא זז, כולנו נשארנו מכווצים ומקופלים לא הוצאנו מילה מהפה.
רק לאחר כמה דקות ראיתי שגל חטף כדור בברך ורסיס בראש וכולו דימם ברגל, בזמן שאני עוצרת לו את הדימום מהראש. רק שעה לאחר מכן הרמתי את הראש מההלם וראיתי את גיא, גיסי, עם כדור בבטן. ואין לנו יכולת להגיב, לעזור, לקום או לבכות כי אנחנו שומעים את המחבלים מסתובבים סביבנו.
בזמן שהיינו שם המחבלים ניסו פעמיים לפתוח לנו את הדלת בחוזקה ובברוטאליות, ראו שסגור והלכו! הלכו משם! תודה לנס תודה, גם לא עשו עלינו וידוא הריגה, וגם ראו שנעול והלכו.
ישבנו בתוך הבוטקה כמעט שש שעות, והיו שלבים של שקט, בלי יריות ובלי קולות של מחבלים ונרדמנו. זה לאחר שלוש וחצי שעות שלמזלנו אף אחד עדיין לא מצא אותנו.
פתאום אני מתעוררת מצעקה של אחותי: "כוחות הביטחון?" פותחת את העיניים ורואה ערבי מחבל מול העיניים שלי עומד ומסתכל עלינו מהחלון. כולנו התקפלנו למטה ופתאום הוא צועק לנו money, money...כסף! עכשיו!".
כולנו מיד זרקנו לעברו את הטלפונים והארנקים שלנו, הוא לקח את הכל, חייך והלך. מאותו רגע, קריאות של שמע ישראל. זהו הלך עלינו. החיים שלנו תלויים באותו ערבי. הוא הולך להגיד להם שאנחנו פה, הולכים להרוג אותנו. ישבנו בסיוטים וקיבלנו את המוות שלנו (עם נקודות אור של אמונה שאנחנו נינצל מזה).
שעתיים שאנחנו בלי קשר עם העולם החיצון, שעתיים שכל ירייה אנחנו חושבים שהיא מכוונת אלינו, רק לא עוד שוב ריסוס כמו מקודם, בבקשה לא.
ואז שתי המילים שעשו לי צמרמורת בכל הגוף – "ידיים למעלה". תודה לקל! עברית! ופתאום עוד עברית ועוד עברית וקרב יריות ואז: "50 מטר, 20 מטר, 10 מטר..." מרימים את הראש ורואים את הצבא שלנו, קמים עם הידיים למעלה "אנחנו ישראלים, ישראלים", ובוכים את חיינו.
תודה רבה לכל הניסים וההשגחה עלינו. כמה זה היה קרוב כל פעם כל פעם כל פעם. הסתכלתי על אחותי בזמן שהיינו שם וכל מה שחשבתי, אלוקים, אמא שלי הולכת לאבד שתי בנות עכשיו, בבקשה תשמור עלינו.
שני הגיבורים שלי – גיסי, שעם כדור בבטן עלה על אחותי ושמר עליה בגופו וגל שהתנהג בצורה הרואית וחשב רק על דרכי הישרדות. בשלב מסוים לקח את כל הדם שהוא איבד ומרח על עצמו בשביל להיראות מת. כמה שאני גאה בכם, כמה שאני שמחה שכולנו יצאנו בחיים.
הגוף והראש שלי לא מעכלים עדיין...בזמן שהייתי שם אמרתי לעצמי "איך לא ברחנו הכי מהר שיכולנו, איך היינו כל כך אדישים?"...בלי לדעת מה קורה בחוץ והאימה שהייתה בחוץ.
כואבת לי הנשמה על כל אלה שלא הצליחו להינצל מהחורבן הזה, מהעוול הנורא הזה שעשו לנו. הלב, הנשמה שלי נשרפת, כמה כואב לי כמה.
אני מבקשת מכל עם ישראל, זה הזמן שלנו להיות חזקים, מאוחדים, להיות חזקים עבור אנשים שיותר קשה להם, להרים את הראש, לחייך. אף אחד לא ינצח אותנו! אף אחד! אף אחד לא ישבור את הרוח שלנו, את האהבה שלנו. את אהבת החינם שלנו. את שמחת החיים שלנו.
מודה על הזכות להיות פה ולרשום לכם את זה.


 

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
מקבץ סיפורים שלא התפרסם באשכול. מי שיספור ימצא בכל סיפור לא נס אחד ולא שניים..
לדוגמא אחת שברחה ברכב עם חבריה מהמסיבה השחורה (לא השבת השחורה אלא המסיבה..) והמחבלים הקיפו אותם מכל כיוון, ובניסיון להימלט לכיוון הנגדי שמעו יריות מחבלים, וכשחזרו שוב לכיוון הראשון נתקלו במחבל הרוג (שדקה לפני כן ירה לכיוונם) שחוסל בטעות על ידי ירי חבריו מהצד הנגדי...!!!

"משהו שמר עלי. וזה לא צה״ל ולא המדינה"; המונולוג המרטיט של הניצולה מאשדוד


במשך שעות היא רצה בשדות שבעוטף בתקווה לישועה שאיחרה לבוא. היא ניסתה קודם לנוס על נפשה, אבל המחבלים הרצחניים היו בכל פינה. רעות טולדנו, ילידת אשדוד, מספרת על הזוועות באותו יום ארור באירוע ליד רעים ומשתפת בתיעוד מאותם רגעים

depositphotos גבול רצועת עזה



"זה הסיפור שלי.
אז אני וקורל הגענו למסיבה אחרי 20 דקות צבע אדום. לא התרגשתי בתור אשדודית טוב כמה אזעקות ואנחנו ניסע.

נחכה פה אין מה לנסוע עובר חמש, עשר, עשרים דקות אני וקורל מחליטות שלא נשארים פה צריך לנסוע לעוף מפה מהר. שמאלה לשדרות או ימינה למושבים. נסענו שמאלה קורל מתחילה לצרוח עלי יש שם מחבלים על הכביש עם רובים. פרסה נוסעים צמד שני עוד מחבלים.
אני עדיין לא מאמינה. מחבלים? מחבל אולי. בטח נוטרל יש פה בסיס. יש צבא. יש מי ששומר עלי הכל בסדר. אנחנו חוזרות למקום של המסיבה וקורל ואני נפרדות כל אחת הולכת לכיוון אחר. אני מתחילה לשמוע יריות אבא שלי מבקש ממני ללכת ליד חיילים/משטרה אבל אבא אין פה כלום.
אני תקועה באמצע הכביש, ימין ושמאל מחבלים רק לרוץ לפרדס. מתחילה לרוץ לכיוון במחשבה של למה אני רצה אין מה להתרחק מהאוטו בטח כבר הכל בסדר משתלטים על המצב סמכתי על המדינה על הצבא שארבע שעות שאני שם כבר מישהו בא לעזור לנו.

אף אחד לא בא. והיה רגע שפשוט התחלתי לראות את הכדורים נעים לכיוון שלי עוברים לידי ואנשים נופלים התחלתי לרוץ כמו משוגעת והבנתי שזה הסוף.​

אני רצה ואני מרגישה שהלב הרגלים הגוף שלי כבר לא מסוגל יותר אני רצה כבר שעתיים שלוש ארבע לא יודעת כמה. שניה לפני שהבנתי שכבר אין לי כוח וזה או שאני מתחבאת בשיחים לבד בשקט כי לבד לא ימצאו אותי ויבואו אלי הם ילכו לאיפה שכולם הולכים אני רואה רכב. אני קופצת על הרכב מתחננת שייקחו אותי הם עוצרים ואני פשוט לא מאמינה. זהו ברחתי.
נוסעים באמצע שום מקום מנסים למצוא כביש דרך גוגל מפס. עולים לכביש ואני חושבת שזהו סיימתי אבל לא אנחנו נתקלים במחסום בלי רכב משטרה או מדים מכוונים אלינו רובים ואומרים לנו לצאת מהרכב תוך כדי יש אזעקה.
הם צועקים לנו לקפוץ מתחת לכביש אני קופצת ובום מתפוצץ לי טיל חמש מטר ממני. תחנת דלק עולה באש. אני חוזרת לאוטו בלי לבדוק אם יש עלי שריטה חוזרים ונוסעים לאן לבאר שבע. אני מגיעה לבית שלהם עוד פעם אזעקה נכנסת למרחב מוגן בום טיל נופל כמה בתים מאחורינו. ברגע שהגעתי לבית אני לא יכולה להסביר את תחושת הנפילה שחוויתי.
מסתכלת בטלוויזיה רואה את כמות המחבלים שמסתובבים להם ואני הצלחתי לברוח את כמות המתים ואני בין החיים לא הייתי חכמה, לא הייתי אמיצה, סמכתי על המדינה שלא עזרה לנו. משהו שמר עלי וזה לא אני, לא צה״ל, לא ביבי ולא המדינה.
אני בבית".
 

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai


מפקד תחנת אשדוד לשעבר, סנ"צ שמעון פורטל, שמע מבתו נטע כי היא נצורה בביתה שאליו חדרו מחבלים. תוך שהוא מנהל לבדו קרבות עם עשרות המחבלים במקום, חילץ פורטל בנוסף גם ילדים קטנים ("אני לא יודע היכן הם ומה עלה בגורלם") וזוג הורים, עד שהצליח לחבור אל בתו ולחלצה בשלום. לא יאומן

סנ"צ שמעון פורטל - באדיבות דוברות המשטרה


סנ"צ שמעון פורטל - באדיבות דוברות המשטרה
"זה הקרב של החיים שלי": סגן ניצב שמעון פורטל קצין המודיעין של המחוז הדרומי במשטרה ומפקד תחנת אשדוד לשעבר, ניהל בעבר לא מעט קרבות אבל קרב שכזה לא קרה לא מעולם. במהלך אירועי התופת שאירעו ביום שמחת תורה, הוא מקבל הודעה מבתו נטע המתגוררת בקיבוץ כפר עזה, בה היא מתריעה בפניו על מחבלים שחדרו לקיבוץ ושהיא בסכנת חיים. פורטל לא חשב פעמיים ונסע להציל אותה.
פורטל סיפר לחדשות 13: "זה היה שבת בבוקר, עוד לא הוקפצתי, אבל אני "מקפיץ" את עצמי כי אני מתחיל לקבל את הדיווחים על האירועים שקורים בשדרות. הם מנסים להתקרב לאזור התחנה יש שם ירי מאוד כבד ומבינים שכבר התנהל שם קרב אחר…
אני מקבל הודעה מנטושק'ה שלי שיש מחבלים אצלה, בכפר עזה: "יש פה חילופי אש שלא נגמרים וצרחות של אנשים". לאחר מכן היא שולחת לו את המיקום שלה.


פורטל עונה לה 'עכשיו שולח, את בממ"ד?'

והיא משיבה לו" 'כן נעולה'.

אחרי כמה שניות מגיעה ההודעה הזאת מנטע: 'אבא ירו בי הצילו'. פורטל, שחמוש באקדח בלבד, מבין שרק הוא יכול להציל את הבת שלו. הוא כותב לה 'בא' ועולה על האוטו.
בשעה הקרובה הוא דוהר במהירות מטורפת לעבר הישוב הנצור, כשהמחבלים שפרוסים על כביש 232 יורים ברכב שלו ופוגעים – אך הוא לא עוצר "אני נוסע בטירוף לכיוון הקיבוץ, יורים עלי צרורות שמה, יורים לי ברכב ואני ממשיך" מספר פורטל.

"אני מגיע לתחנת דלק, שם אני פוגש עוד קצין משטרה שלי ,בוריס ברדין שאותו אני שלחתי. היה מחבל מצד שמאל שהוא מחסל אותו, המחבל פגע בבוריס ואני מחלץ אותו אחורה".

אך הסיפור רק התחיל. הוא דוהר לכיוון הדירה של ביתו כשבדרך הוא מדבר עם ליאור, אמא שלה, ומנסה להרגיע אותה "כשאני נוסע על כביש הביטחון אני רואה 2 'בקעים' שנחתו שם, אני כקצין מודיעין אני מכיר את המודיעין אני מבין שנחתו שם מחבלים", הוא מספר וממשיך: "ואז אני מסתכל אני רואה שני אנשים לבושים אזרחי מעשנים סיגריה במין רוגע כזה אומרים לי 'תעל!' איך שהם אומרים לי 'תעל' אני עם האקדח הייתי דרוך מבצע ירי ואז יוצאים ארבעה אנשים עם קלאצ'ים מבצעים עלי ירי אוטומט, אני מעביר לרוורס ונוסע בטירוף לאחור".
בינתיים, נטע וסנטיאגו שומעים את המחבלים בתוך הבית.
נטע: "מחבלים פורצים לדירה שלנו הם מבינים שאנחנו נמצאים בממ"ד בהתחלה הם מנסים לפתוח את הדלת ,סנטיאגו נלחם איתם ולא נותן להם".
עדיין בדרך אליהם, פורטל רואה גופות מוטלות על הרצפה, בתים שרופים ותופת במקום שצריך להיות הכי בטוח עבור הבת שלו.
פורטל מספר: "ואז אני צועק 'נטע, נטע, נטע' אני זז מטר מהבית אני רואה שלושה ילדים קטנים מצד ימין מבועתים עם עיניים כאלה. אני קורא להם 'בואו, כנסו אלי לרכב', נוסע לאחור ואז יוצאים לי עוד שניים מהבית שליד שהוא גם כן שרוף. אני נוסע אחורה ומרחיק אותם מהירי." פורטל מחלץ אותם מהמחבלים, שלושה ילדים קטנים וזוג צעיר. הוא מפנה אותם למקום בטוח וחוזר שוב לדירה של ביתו. בינתיים הוא לא יודע שנטע וסנטיאגו מנהלים קרב עם המחבלים.
נטע מספרת: " אני חוטפת כדור ברגל ימין, סנטיאגו גם חוטף כדור ברגל שמאל דרך הממ"ד. תוך כדי שהוא נאבק איתם אנחנו מתלבטים מה לעשות. אנחנו מבינים שהם זורקים רימון אני פותחת את החלון של הממ"ד, וכשאני פותחת את החלון של הממ"ד אני רואה קבוצה שלדעתי זה מה שאבא שלי ראה של 10 או 15 מחבלים עומדים ונשענים על הרכב מעשנים סיגריות ונקרעים מצחוק."
"סנטיאגו מבין שנזרק רימון אז הוא דוחף אותי מהחלון אני נופלת ונחבלת. הוא קופץ, אנחנו מספיקים להיעמד אני חוטפת עוד 5 כדורים ברגליים בעיקר. ואנחנו מנסים להיכנס לאיזה שהוא בית ומהלחץ הוא שובר את הידית ואנחנו לא מצליחים. הוא מוצא בעצם איזה שהוא מסדרון ממול כמו כוך כזה".

כמעט 3 שעות נמשך הקרב הזה , ולבסוף פורטל מצליח לחבור אל נטע. הוא נושא על כפיו את נטע המדממת והם נחלצים מהמקום.
מאז, פורטל לא נרדם, המחשבות שלו כל הזמן על הילדים הקטנים שהוא חילץ והשאלה שלא מפסיקה לרוץ בראש, האם הם נשארו בחיים: "אני לא יודע מי אלה הילדים האלה אני חייב לדעת לראות שהם בסדר, אין לי מושג".
נטע: "יש לי אבא גיבור יש לי בן זוג גיבור ואף אחד מהם לא הפסיק להילחם עלי והיו מוכנים להקריב את החיים שלהם בשבילי".
 

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai

זהר יוספני בן ה-21 מאשדוד יצא לחגוג את יום ההולדת שלו בנובה עם חברים. 16 יום אחרי המתקפה הרצחנית של מחבלי חמאס הוא משתף לראשונה במה שעבר וכותב: "המחבלים האלה לא ייגרמו לי להפסיק לשמוח".

זהר יוספני בן ה-21 מאשדוד יצא לחגוג את יום ההולדת שלו בנובה עם חברים. 16 יום אחרי המתקפה הרצחנית של מחבלי חמאס הוא משתף לראשונה את מה שעבר באותם רגעים מחרידים.
"בשעה 6:30 בבוקר הכול התחיל..חשבתי בהתחלה שמדובר במשהו שיגרתי אבל אמרתי לעצמי טוב אנחנו באזור העוטף אין פה מרחב מוגן.. כדאי לנו ללכת הביתה.
אחרי בערך 5 דק כיבו את המוזיקה והתחילו להתריע על צבע אדום ושיש לפנות את המתחם.

כל הקהל היה בפאניקה והתחילו לרוץ לדברים שלהם לקפל הכול וללכת.
אנחנו בשלב הזה קיפלנו יחסית מהר והלכנו לחפש את הרכב, תוך כדי שאנחנו מחפשים את הרכב בין כל הבלגאן שם הבומים לא מפסיקים ורק ממשיכים.
עוד ועוד טילים שיורים אלינו ואני כבר מתחיל להבין שלא מדובר במשהו שגרתי.
היה שם הרבה פאניקה ובלגאן והצלחנו למצוא את הרכב רק אחרי בערך 10 דק (זה אחד הדברים שהצילו אותי בדיעבד).
עלינו לרכב והתחלנו לנסוע לבית, בהגעה שלנו לכביש עמדה ניידת שאמרה לנו לא לנסוע מכיוון שדרות (אנחנו חשבנו שאולי נפל טיל או משהו עכשיו אנחנו יודעים שהמציאות הייתה אחרת).
התחלנו לנסוע צפונה, אחרי קילומטר בערך כל הרכבים מולי פשוט שברו את ההגה 180 מעלות ונסעו דרומה.
פתחתי חלון וצעקתי להם מה קרה ואז הגיע הבשורה, "מחבלים, מחבלים תברחו!".
שברתי מהר את ההגה והתחלתי לנסוע דרומה, כרגע לא יודע לאן אבל קודם כל לברוח.
כל זה ויש לנו בומים מטורפים מעל הראש בלי הפסקה ואז התחלנו לשמוע צרורות של יריות.
אחרי שנסענו דרומה פתאום הסיטואציה חזרה על עצמה.
רכבים שוברים את ההגה אני שואל מה קרה וגם מהם אני מקבל תשובה שמגיעים מחבלים ואז אני מבין.
גידרו אותנו משני הכיוונים ואנחנו נעולים.
תוך כדי ניסיון להבין מה לעשות אנחנו רואים שני אנשים מפונים, הראשונה בחורה שירו לה בשתי הרגליים ואחריה שוטר מדמם.
צריך להבין שהכביש הזה זה כביש עם שני נתיבים שבשלב הזה היה כאוס מוחלט ברמה שיש חמישה רכבים שמפוזרים לכל כיוון נסיעה והגעתי למצב שאני חסום מלפנים, מאחור, משמאל, מימין ואין לי דרך להתקדם לשום מקום.
יצאתי מהרכב וראיתי מישהו רץ מכיוון הכביש הדרומי.
שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי שיש מחבלים שמתקדמים לכיווננו.
תוך כדי שאני מדבר איתו ראיתי גל של אנשים רצים מכיוון דרום ואז ראיתי אותו.
אחד המחבלים מתקדם ברגל עם קלאצ' לכיווננו.
רצתי לרכב ובהחלטה של רגע אחד החלטתי להשאיר הכול מאחור כיביתי אותו ואמרתי לשתיים שהיו איתי שאנחנו חייבים לעוף מכאן עכשיו.
שתיהן לא רצו הן פחדו לצאת החוצה אבל צעקתי עליהן שאנחנו חייבים לברוח מכאן ולמזלי הן לא התווכחו שוב.
יצאנו מהרכב והתחלנו לרוץ לכיוון שדה פתוח שהיה ממול המסיבה (בשלב הזה היו עוד קצת אנשים שרצו לכיוון ההוא ועוד כמות של אנשים שהתחבאו בהמון מקומות שהיו באזור, מיגוניות שיחים וכו').
תוך כדי שאנחנו רצים בשדה אחת אמרה שאולי כדאי לנו לנסות לתפוס רכב שהצליח לרדת לשטח ונעלה איתו וככה עשינו.
הגיע רכב והתחננו לנהג שיעלה אותנו איתם.
בהתחלה הוא אמר שהוא לא יכול כי אין לו מקום (אנחנו היינו שלושה והם היו כבר ארבעה ברכב)
אבל בסוף הסכים לעלות אותנו שנידחף ואיך שבאנו לעלות שמענו צפירה.
הסתובבנו וראינו חבר אחר שהצליח לרדת עם הרכב שלו לשטח.
אמרנו לאנשים שעצרנו תודה ורצנו לרכב של חבר שלנו.
התחלנו לנסוע בשטח לנסות למצוא איזו שהיא יציאה לכביש שנוכל לברוח.
נוסעים בשטח ואין מוצא.
מנסים שביל אחר ואין מוצא.
בשלב הזה עוד רכבים שהיו איתנו ויתרו כיבו את הרכב באמצע השטח והתחילו לרוץ שם.
אנחנו החלטנו לא לוותר וחיפשנו שוב ושוב עד שסוף סוף ראיתי מרחוק כביש.
החלטנו לא לוותר אני והחבר ניסינו לשמור על קור רוח ולא להיכנס לפאניקה וזה עבד לנו, הגענו לכביש של אורים.
שהגענו לאורים כבר ידענו מה יש בשדרות ומה קורה והבנו שאסור לנו לנסוע משם אז כיוונתי ווייז לבאר שבע
ומבאר שבע עלינו על כביש 6.
עשינו את כל הסיבוב להגיע מהכניסה הצפונית של אשדוד, ובסוף עשינו את זה הגענו הביתה.
שלוש שעות של טירוף שלא הצלחנו להבין בכלל מה קורה סביבנו ומה עברנו.
לא הצלחנו להבין את גודל האירוע ומה קרה שם ולהגיד את האמת, אני עדיין לא מצליח.
אני עדיין לא מצליח לעכל את הכול.
אני עדיין שומע סיפורים, על ההוא שברח, על החבר שנרצח, על החבר של החבר שנחטף ולא מצליח להבין מה קרה שם.
ולא מספיק הסביבה הקרובה, כל בן אדם שמתראיין, שמפרסמים תמונה שלו.
״נעדר״, ״נרצח״, ״נחטף״ ואני רואה ולא מאמין שכל אחד מהם אני זוכר מהרחבה.
אבל הנה אני שבועיים וחצי אחרי, לא מצליח לישון, לא מצליח לאכול ובגדול לא מצליח לנהל אורח חיים תקין.
כאילו הראש לא מבין את גודל המאורע, אבל הגוף כן.
ואני בן אדם שקשה לו לשתף מה באמת עובר עליו, מה הוא מרגיש, עם זה שבכל השבועיים וחצי האחרונים שכל בן אדם ששאל אותי את השאלה איך אתה אני עניתי ״אני בסדר יהיה בסדר״.
אבל הרגשתי שאני צריך לבוא, לפרוק ולשתף בכל מה שקרה שם כדי שיזכרו את זה.
בסוף אני נשארתי לספר אבל לצערי כל כך הרבה אנשים מדהימים לא חזרו הביתה מהיום השחור הזה.
ומעכשיו כל שנה לפני שיגיע היום שאמור להיות היום הכי מאושר בחיי יגיע היום הכי שחור בחיי...
אני אסיים את הפוסט הזה במשפט קצת אופטימי, אתפלל בשביל כולנו שיגיעו ימים טובים יותר, רגועים יותר ושלווים יותר.
שנוכל להמשיך לשמוח ולהנות מהחיים.
ולכל המשפחות של הנרצחים, הנעדרים, החטופים, אני שולח לכם את כל החיזוקים והאהבה שיש שבעולם.
כואב את כאבכם ומאחל לכם מכל הלב שיהיה לכם רק טוב.
תודה לכל מי שקרא עד עכשיו, זה היה הסיפור שלי".
 

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
מקבץ סיפורים שלא התפרסם באשכול. מי שיספור ימצא בכל סיפור לא נס אחד ולא שניים..
לדוגמא אחת שברחה ברכב עם חבריה מהמסיבה השחורה (לא השבת השחורה אלא המסיבה..) והמחבלים הקיפו אותם מכל כיוון, ובניסיון להימלט לכיוון הנגדי שמעו יריות מחבלים, וכשחזרו שוב לכיוון הראשון נתקלו במחבל הרוג (שדקה לפני כן ירה לכיוונם) שחוסל בטעות על ידי ירי חבריו מהצד הנגדי...!!!


"צורחים ויורים": העדות המטלטלת של הצעירה מאשדוד (וידאו)

ולדה פטפוב בת ה-25 מאשדוד היתה עם ארוסה באירוע ההמוני ברעים כשעשרות מחבלים פשטו על המקום וטבחו בכל מי שזז. בפוסט מטלטל שפרסמה בפייסבוק היא מגוללת את מה שקרה שם שלב אחר שלב ומספרת איך אפילו כשהגיעו לאחד הבסיסים הסמוכים – אף אחד לא האמין לטבח שמתרחש לא רחוק משם. 'אשדודס' מביא את הפוסט המלא בשינויים קלים

"טוב האמת היא שלא תכננתי לשתף יותר מידי גם לא הרגשתי שאני מסוגלת בכלל לחזור לזה וגם מי אני לעומת אחרים שעברו שם שעות ארוכות וקשות יותר וראו זוועות שאין לתאר בכלל ואלו שלא חזרו? אלו שאנחנו בכלל לא יודעים מה קורה איתם, מה קורה למשפחות שלהם ואלו שנרצחו בדם קר אז מי אני שאדבר?
"התביישתי כל כך. אבל עברו יומיים והסימנים שאני מקבלת כל יום ומנסה לעכל מה קרה שם וגם אתם שלא מפסיקים להגיד לי שאני צריכה לשתף מובילים אותי לשתף את זה...

אני משתפת את הנס הפרטי שלי את ההשגחה העליונה שאני קיבלתי".
פטפוב מספרת כי "בדרך לשם אני מבינה שהאירוע נמצאת קילומטר וחצי מעזה ואומרת להם שיש התחממות שיתכוננו לטילים, אבל בכל זאת אנחנו מהדרום מה זה טילים וגם זה כל כלך קרוב שלא חשבתי שיכל לפגוע שם בכלל הרי הטילים נורים רחוק יותר.
כל הדרך ובמסיבה משהו הרגיש מוזר, לא שלם בכלל.. השעה 6:40 מתן מתיישב לידינו ואומר מה זה אזעקות? הוא שמע את התראות הצבע האדום מהטלפון שלי עוד לפני שראינו משהו...
תוך שנייה מתחילים טילים בשמיים אף אחד לא מעכל וגם לא כל כך מתרגש בהתחלה...בסדר רגילים...אבל לא. תוך שנייה נעצרה המוזיקה ואנחנו פשוט השארנו שם את כל הדברים ורצנו לאוטו.
היינו הראשונים לצאת, עכשיו חוש הכיוון שלי מטורף ואני ידעתי איפה האוטו אבל משום מה שיצאנו לא הצלחתי למצוא אותו. לקח לנו 5-10 דקות למצוא את הרכב מה שכנראה היה הזמן להציל אותנו תכף תבינו למה.
אנחנו עולים לאוטו בין הראשונים עדיין, ופתאום אנחנו שומעים יריות, אבל לא מייחסים חשיבות יותר מידי...בכל זאת אנחנו על הגבול ויוצאים לדרך.
היציאה מהמסיבה היה כביש אחד שמאלה או ימינה.
אנחנו גרים באשדוד אז נסענו שמאלה. אנחנו אוטו רביעי או חמישי גג שיצא, פתאום המכוניות מתחילות לפרסס בלחץ ואנחנו שואלים למה? צועקים לנו מחבל!

אני על ההגה, מתן לידי ומאי מאחורה, אני בטוחה שזה מחבל אחד - שטויות אנחנו נהיה בסדר. פתאום בחור יוצא מהאוטו שלפנינו בריצה, נורה ונופל על הריצפה. אני נכנסת למצב כוננות, מפרססת ברוגע ואומרת להם להוריד את הראש. אל תשאלו איך הקליעים לא פוגעים בנו, אין לי תשובה.

נוסעים לצד השני (ימינה מהיציאה של המסיבה) ושם נוצר פקק ענק כי כבר מבינים שיש מחבל משמאל ואז מה? יריות מטורפות גם מפה, אנשים בורחים מהמכוניות לכיוון היציאה של המסיבה לעמוד ליד השוטרים והמאבטחים ושם גם הייתה מיגונית מצד שמאל, על הדרך יש טילים למעלה כן?!
אגב במיגונית הזו אני גם רציתי להישאר ומאי לא נתנה לי. השוטרים החלו לצרוח לנסוע מזרחה מהר מהר, לברוח על החיים כי היריות מתקרבות ומבינים שמדובר לא באחד ולא בשתיים, אלא בעשרות של מחבלים מכל כיוון, עומדים עם סוואנות לבנות ואופנועים ומרססים לכל עבר!
אנחנו רצים חזרה לאוטו תוך כדי שכבר רואים חצי מהאנשים על הריצפה. שוב לא יודעת איך אנחנו לא.
אני מפרססת את הרכב ונוסעת דרך השדה מזרחה. תוך דקה גם שם נעמד פקק מטורף וחצי בורחים מהמכוניות ואז נתקענו, יצאנו לרגע מהאוטו ואנחנו רואים עשרות מחבלים צועקים אללה ואכבר, צורחים ויורים לכל כיוון, מורידים אנשים כמו במשחק מחשב. הם לא היו צריכים להתאמץ בכלל.

הם דהרו לכיוונינו שם, עלינו על הרכב ואני מנסה לנסוע ומבינה שאין לי לאן כי הכל תקוע ומאי צורחת לברוח, לברוח מהר, הם כאן. היריות כבר על הרכב, אני מבינה שאין לאן ללכת. שלושתנו יוצאים ואני מחליטה לקפוץ מתחת לעץ כי למה לרוץ? הם הרי יורידו אותי עוד רגע. ומאי רואה אותי וצורחת עליי את הנשמה שלה לקום ולברוח' לא להישאר שם בשום מחיר' ואני רצה, הכל על אוטומט, בלי צרחות, בלי כלום. פשוט הלם מהסיטואציה.

אנחנו התפזרנו כבר לא רואים כלום, רצים כל עוד אנחנו יכולים...את כל זה אני משתפת כדי שתבינו עד כמה אנחנו ואני ניצלתי על השנייה מכל מוקד!
תוך כדי ריצה עוצר לי רכב, אפילו לא חשבתי על לעלות. עכשיו אני גם מבינה בסרטון שהם לא רצו להעלות אותי מהלחץ שעשרות לפניי לא העלו ומשום מה המלאך השומר שלי, יוסף בן עבו, החליט לעצור דווקא לי. תוך כדי שחבר שלו צועק לא לעצור להמשיך לנסוע.
אני עולה לאוטו, מאי קולטת אותי וצורחת להעלות אותה גם. אני פותחת את הדלת למרות שסגרו אותה והיא מנתרת פנימה בכל הכח ואז…מתן צועק לי ולדה אני רואה אותו. והם ממשיכים לנסוע לו בפנים ואני לא מאשימה אף אחד.
"ברוך השם כולנו בבית והכל קרה כמו שצריך לקרות, אבל אותם רגעים והפנים שלו שלא אשכח. זהו איבדתי אותו. כולם מאחוריו נופלים אחד אחד וסוגרים עליו את הדלת ונועלים. אין לי שום דרך לצאת מהרכב, אנחנו בתוך קאיה פיקנטו 7 אנשים.
אני עם ראש למטה כי יורים עלינו, מחייגת למתן מבינה שאף אחד לא מעלה אותו לאוטו ובטוחה שזהו. עד שאישה מקסימה לוקחת ומעלה אותו.
בזמן הזה ממשיכים לירות עלינו מכל כיוון. הראשים למטה ואנחנו מתקרבים למחבל בסוואנה לבנה שמחכה לנו גם מקדימה בתוך השטח. עכשיו תישאלו אותי איך קרה שהגענו אליו והוא מת על הרצפה ? לא יודעת...כנראה המחבלים מאחור פגעו בו עם היריות או מה קרה שם לא אדע לעולם, אבל אנחנו מגיעים לצומת והוא מת מולנו, כמה מזל?
הבחור רוצה לפנות ימינה ואנחנו צועקים שמאלה!! איך שהוא פונה ימינה – יריות, תודה לאל אף אחד לא ניפצע, אבל אלוקים כיוון אותנו לצד השני - שוב אף אחד לא נפגע. אחרי מספר דקות של נסיעת אימים אנחנו מגיעים בשלום לבסיס צאלים, בזמן שמתן מגיע לבסיס אורים ואני שומעת בטלפון שמפציצים אותם ביריות ורימונים מחוץ לבסיס (ברוך השם בסוף למודיעין לא הצליחו לחדור).
אנחנו מגיעים לבסיס, ואף אחד לא מבין מה הלך שם. אף אחד לא מאמין. אף אחד לא מקשיב לנו. חושבים שאנחנו חבורה מסוממת שברחה, גג ממחבל אחד. חברים שלנו עדיין בורחים בשטח חלק פצועים קשה, חלק מתחבאים ואף אחד לא נכנס לעזור להם. כמו שראיתם, שעות אחרי זה, יממה אחרי זה!
ואז אני שומעת מאחת החיילות "עכשיו אני מבינה למה גנבו מהבסיס נשק ותחמושת לפני יומיים ולפני חודש". אני מבינה שגם כאן אנחנו לא מוגנים בכלל. 2 חיילות בנות 18 בש.ג עם נשק ואני מבינה שהן לעולם לא יעצרו עשרות מחבלים עם אר-פי-ג'י, רימונים ונשק.
אף אחד לא הצליח להבין מה הולך שם. שעות שהיינו בבסיס מהבוקר עד הערב ללא כוחות, נוהל שבת, מעט מאוד חיילים בבסיס מסתובבים על אזרחי, פיג'מות, ואומרים לנו אם בא לכם צאו מפה.
אין הסעה, אין הגנה, אין כלום. ושוב, אני לא מאשימה בהתחלה אף אחד, אבל בשעה 20:30 רצים אליי זוג הורים בש.ג צועקים שהילדה שלהם הייתה במסיבה, היא נורתה בצלעות ושלחה מיקום עם עוד בחור מתחבאים מתחת לרכב ואף אחד לא מגיע מ-7 בבוקר!
עד 20:30 לא הלך לשם אף אחד ולא נתנו גם להם לעבור. אם מישהו גם יודע פיסת מידע על זה ומי זו או מה עלה בגורלה או מי אלו ההורים (הם מחיפה), אני אשמח למידע. הם לא יוצאים לי מהראש.
בזמן הזה אני ומאי נשארות היחידות בבסיס, לא יודעות מה לעשות. המשפחה רוצה להגיע, כולם רוצים להגיע, אבל אנחנו מבינות שאנחנו לא יכולות לסכן אותם. אנחנו יודעות מה ראינו ואף אחד לא יכל להתקרב לשם.
למזלנו מאור הרוש, הבן זוג של מאי הגיבור שלנו, יצא לכיוון והגיע לאסוף אותנו.
בזמן שמתן נמצא בבסיס מוקף מחבלים, הוא אוסף אותנו למרות ההוראות לא לנסוע לכיוון הוא נוסע 15 דקות לכיוון השטח אש לוקחים את מתן וחוזרים הביתה. כמובן שהדרך הייתה מזעזעת ומפחידה אבל בסוף אנחנו בבית! אנחנו כאן מחבקים ביחד את הילדה הקטנה שלנו. בזמן שאחרים הופקרו שעות בשטח, בזמן שאחרים נחטפים ונרצחים שעות. אני מצטערת.
ולמה היה חשוב לי לשתף את כל זה? כדי להראות כמה בורא עולם שמר עליי, כמה כל דקה במה שקרה לי הייתה קריטית בצורה מטורפת, פשוט מטורפת!
עוד הוסיפה בין דבריה: "אני מתחננת לכל מי שאפשר, תסיימו עם זה אחת ולתמיד ואומרת את זה אחת שהלב שלה יוצא גם לעזתים שסובלים ונפגעים, לילדים לתינוקות לנשים שסובלים מהחמאס אל תהרגו אותי.
ואני יודעת שמאות חברים שלנו שם אבל אני שהייתי בבסיס חיפשתי כל חפץ חד אפשרי למקרה שהם יגיעו ולא יהרגו אותי כדי לסיים עם החיים שלי. ידעתי שלא משנה מה יקרה – חיה הם לא יקבלו אותי. אחרי מה שהם עשו וממשיכים לעשות. הם חיות אדם, הם מטורפים, הם לא ירחמו על אף אחד, אם לא נשמיד אותם קליל, לא משנה באיזה מחיר...או שנמשיך לשלם יום יום, שנה שנה מחיר כבד מאוד שלא יפסיק לעולם.
הלוואי שתמצאו דרך לשחרר את כל מי שנמצא שם, הלוואי. אני מתפללת כל יום שהם בריאים ושלמים ולא יפגעו בהם, אבל הפעם זה קיצוני הם לא יירגעו, הם נכנסים בכל הכח. בבקשה תכנסו בהם גם בכל הכח, לפוצץ להם בניינים כבר לא מספק. הם כאן הם, בתוכנו אלוהים יודע כמה מהם.
אחרי הניסים שלי אני מאמינה שאלוקים צמוד משגיח והכל יהיה בסדר, אבל בבקשה שלא יהיו עוד נפגעים זה חייב להיגמר.
אני הייתי חייבת לפרוק, הייתי חייבת לשתף, ותודה תודה תודה לאבא שבשמיים, תודה על כל שנייה, תודה על ההשגחה הפרטית והנס שלי. תודה שאני כאן מחבקת את הבת שלי והמשפחה שלי! ליבי עם כל אלו שחוו את הזוועות, עם כל אלו שאיבדו את יקיריהם וכל אלו שנמצאים בחוסר ידיעה, אני כואבת ביחד איתכם!

ובקשה אחרונה וחשובה לי לכל מי שבכלל הגיע לכאן - תפסיקו לשתף את מה שעושים אצלינו למחבלים המתועבים האלו, אני חושבת שכל זה מגיע להם, אבל תחכו בבקשה חברים שלנו שם אל תתנו להם רעל לפגוע בהם! תשמרו על עצמכם!".
 

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה