סיפור בהמשכים סערת הרבעים

[נ. גל]

1. האישה השנייה שסאנדמיאל אמור לשאת. זה מרגיש משונה, מוזר והזוי- או סביר והגיוני?

אם לגיבורים זה טבעי - זה טבעי.
זו התחושה שלי.

2. הילדים שזרקו עליו ביצים- נראה מעושה או טבעי? רציתי בעיקר להוסיף לאווירה ולהבהיר את הרוח הכללית במאהל כלפי פשעים. זה מוסיף או סתם טפשי?

יחסית טבעי, אם כי הייתי מדגישה שמדובר בביצים רקובות, כאלה שכבר אינן ראויות למאכל.

 

[שירת הכוכבים]

פרק 7
דרך חזור הייתה, במפתיע, קרה הרבה יותר.
הוא חש בכל רוח וכל ערמת שלג ברחוב, וניסה להתכרבל עוד יותר בתוך המעיל שלו.
דָארְגְמִיאֵל הוציא את ידו עטוית הכפפה העבה מן כיס המעיל, מוציא יחד איתה את המפתח.
הוא סובב אותו בחור המנעול פעם אחת, ואחר לחץ על הידית. הדלת נותרה במקומה.
הוא נקש קלות על הדלת, מודע לכך שפחות שומעים אותו בשל הכפפה. "הי, אֶנְמִיג, שִׁילְאָה... אוֹרְדִיאָן, תפתחו לי בבקשה. זה דָארְגְמִיאֵל".
רחש נשמע מעבר לדלת. קול של מפתח מסתובב בחורו של מנעול, והדלת נפתחה. אֶנְמִיג עמד שם. "דָארְגְמִיאֵל, הכל טוב? שכחת שאני נועל פעמיים? מה, הוא ממש חולה?" הגיס בן השבע עשרה נעץ בו מבט, "דָארְגְמִיאֵל? אתה נראה נורא! שִׁילְאָה, תוכלי להביא לדָארְגְמִיאֵל כוס מים?".
דָארְגְמִיאֵל כשל אל תוך הבית, לא מגיב לדבריו של אֶנְמִיג. הוא קרס על הספה, מקבל בשתיקה את כוס המים שהגישה לו אשתו המודאגת.
"מה קרה?" שִׁילְאָה התיישבה גם היא על הספה, "אתה מרגיש טוב? היה מדי קר בחוץ?".
דָארְגְמִיאֵל נענע בראשו לשלילה, על אף שאכן היה קר בחוץ. לא זה הסיפור.
"קרה משהו לשְׁרָגְאֵל?" הבינה שִׁילְאָה, "המצב שלו מדרדר? מה אומרים הרופאים?".
"לרופאים כבר אין שום דבר לומר" קולו של דָארְגְמִיאֵל חנוק כשהוא אומר זאת לבסוף, "שְׁרָגְאֵל איננו".
שִׁילְאָה הביטה בו בחרדה. "מה זאת אומרת איננו? הוא פשוט נפטר?".
דָארְגְמִיאֵל הנהן לאט, מעדיף שלא לספר. לא על דבריו של שְׁרָגְאֵל, לא על התרופה, לא על ירושתו של הנפטר, לא על מילותיו האחרונות ולא על האיש המוזר, המפתיע, שהגיע לבקר את הנער האסופי רגע מאוחר מדי.
השתיקה שררה בסלון הבית רגעים ארוכים, שבהם לגם דָארְגְמִיאֵל קלות מכוס המים.
קול בכי מתקרב נשמע פתאום, והדלת המפרידה בין הסלון לפרוזדור המוביל לחדרי השינה נפתחה. לִיאַה, אשתו של אֶנְמִיג, עמדה שם, ובידה תינוק.
חתונתם של הזוג הצעיר האלו הייתה רק חמישה חודשים קודם לכן, ודָארְגְמִיאֵל הביט בתהייה בתינוק המצווח שבידי גיסתו.
"אַבִיאֵל?" הוא נחרד למראה פניו האדומות של בנו הבכור, "מה קרה לו?".
"אני לא יודעת" הגיבה הגיסה, שנענתה לבקשתן של שִׁילְאָה ואָרְטִימַה ושמרה על שלושת הילדים, "הוא ואֶלְבַּרוּך ישנו, ופתאום הוא התעורר והתחיל לבכות. יש לו גם חום גבוה".
שִׁילְאָה מיהרה ליטול ממנה את הילד, ונרתעה לאחר שנשקה למצחו של זה. "הוא לוהט! דָארְגְמִיאֵל, אתה יכול לקרוא מהר לרופא כלשהו? אני חושבת שהרופא בבית ממול הוא רופא ילדים".
"אני אצא" אֶנְמִיג מיהר ללבוש את מעילו, "תישאר פה, דָארְגְמִיאֵל. אני אזעיק את הרופא, ואתם תנסו להוריד לו את החום בינתיים".
התינוק הוסיף לבכות על אף ששהה בזרועותיה של אימו, ולִיאַה קראה אחרי בעלה שייקח גם כפפות.
אֶנְמִיג לא הגיב, אבל הוא לקח את הכפפות, וכנראה עטה אותן בחוץ תוך כדי ריצה.
"הרופא תכף יבוא, אַבִיאֵל" ניסתה שִׁילְאָה להרגיע את בן השנה. "הוא יבדוק אותך וייתן לך תרופה, נכון אַבִיאֵלִי? והכל יהיה בסדר. תוכל ללכת לישון. לא לבכות...".
דָארְגְמִיאֵל עמד לידה, וחש מיואש. לפני פחות מחצי שעה איבד את חברו הטוב ביותר, ועכשיו הבן שלו, בנו היחיד, חולה. הלחץ אפף אותו.
דלת הפרוזדור נפתחה שוב, והאם נכנסה אל הסלון. "מה קורה, ילדים?".
"אמא!" שִׁילְאָה הביטה בה בהקלה ניכרת, "אַבִיאֵל בוכה בלי סוף, ויש לו חום. אֶנְמִיג הלך לקרוא לרופא".
נָאוּלִיאַה הביטה בנוכחים, "לִיאַה, כדאי שתחזרי לשמור על הילדים. כשאוֹרְדִיאָן ואָרְטִימַה יחזרו מהקניות הם יוכלו לשמור עליהם בעצמם, אבל כרגע הם לא כאן. דָארְגְמִיאֵל, הבא קערת מים מן המטבח. אני אביא מטליות".
"הגענו" אֶנְמִיג נכנס אל הבית, חיוור. "כאן, אדוני הרופא. זה התינוק".
הרופא מיהר אל התינוק הצווח, נוטל אותו בזהירות מידיה של אימו. "זה לא נראה טוב. תכינו לו מקום לשכב, ותביאו מטליות ומים. הוא אומנם נראה כבר יחסית גדול, אבל אני מניח שהוא לא בן שנה וחצי, נכון?".
"עוד שלושה חודשים" שִׁילְאָה רעדה, "הוא בן שנה ושלושה חודשים, אדוני הרופא".
"אני מבין. אבל בכל זאת אני חושב שכדאי להביא אותו לבית המרפא" הרופא הביט אל תוך עיניו של התינוק, "הוא היה רגוע בימים האחרונים, או שהיה לא נינוח כל כך?".
"הוא ייבב קצת יותר מהרגיל בשבוע האחרון" עיניה של שִׁילְאָה גדולות ומבוהלות, "והוא תיקשר איתי פחות. אתה חושב שזה משהו ממש מסוכן?".
הרופא נאנח. "עוד לא בדקתי אותו" הוא הגיב, "ויכולת הבדיקה שלי מחוץ לבית המרפא מוגבלת מאוד. עזבו כעת את המטליות. בואו איתי עכשיו לשם, והאלוקים יעזור לנו להציל את התינוק שלכם".
להציל?!
דָארְגְמִיאֵל נשף בחרדה. לחזור אל בית המרפא, כשעוד לא עברה שעה מאז יצא משם?
"אתה הישאר כאן, דָארְגְמִיאֵל" חמותו הבינה לליבו, על אף שעוד לא ידעה על פטירתו של שְׁרָגְאֵל. היא הניחה שהוא ראה מספיק היום. "שִׁילְאָה, קראי ללִיאַה ובואי איתי. דָארְגְמִיאֵל ואֶנְמִיג, אתם תישארו כאן לשמור על הילדים".

....

 

[שירת הכוכבים]

אוויר קריר יחסית של ערב נשב באזור הגבעות.
האוהל הקרוב ביותר נטוע היה במרחק כמה וכמה מטרים הגונים משם, והשקט היה ברוך.
סַאנְדְמִיאֵל ישב על הסלע, לא מביט על פניו של אחיו הקטן. הוא הסביר לו מה הולך לקרות, וכעת הוא מצפה לתגובה.
"אני לא רוצה" מָאנְרִיאֵל זעף.
סַאנְדְמִיאֵל הרים את מבטו, מבחין בכך שהילד קם מהסלע עליו ישב קודם לכן.
"מה אתה לא רוצה?" הוא התעניין, מקווה שבן האחת עשרה ידבר באופן ברור יותר ובוגר יותר.
מָאנְרִיאֵל התיישב בחזרה על הסלע, פניו עגומות. "אני לא רוצה ללכת למאהל הזה, השני, לאחים הגדולים שלנו. אני בכלל לא מכיר אותם!".
"הם אחים טובים" סַאנְדְמִיאֵל הביט בעיניו של אחיו, "הם ידאגו לך מאוד. אתה לא צריך לחשוש".
מָאנְרְיאֵל שתק רגע ארוך. "אין אפשרות אחרת?" הוא לחש לבסוף, ופתאום נראה בוגר כל כך.
סַאנְדְמִיאֵל חייך, בניסיון להרגיע אותו. "אני לא חושב. אפשר כמובן לשלוח איגרת לאֶלְאוֹנָה, ויכול להיות שהיא תסכים. אבל גם יכול להיות שלא, ובכלל- איך תגיע לשם?
אני לא בטוח שנושא האיגרות יסכים שתצטרף אליו, והמסע שהוא עורך גם ככה ארוך מדי. זו האפשרות הפשוטה ביותר, מָאנְרִיאֵל. צְפַנְאֵל ומֶתָנְאֵל מתגוררים במאהל הקרוב, מרחק הליכה מכאן".
"אני יודע" הילד נאנח כמבוגר, "בסדר, אבל... אני לא רוצה שתיקח אותי מחר בבוקר איתך. אני רוצה שהם יבואו לכאן, וייקחו אותי".
סַאנְדְמִיאֵל הופתע. "למה? אני גם ככה צריך להגיע לשם, לסדר משהו. למה אתה לא רוצה לבוא?".
"ככה" מָאנְרִיאֵל משך כתף סרבנית, "אני לא רוצה. אני רוצה להישאר כאן עם אמא עוד קצת. מה אכפת לך? אתה הרי לא תלך מחר".
"נכון" הנהן סַאנְדְמִיאֵל, "אני אצא כנראה בתחילת השבוע הבא. טוב, בסדר. מחר כשאלך למאהל, אבקש מצְפַנְאֵל ומֶתָנְאֵל שיבואו לקחת אותך בעצמם. אני מקווה שאחד מהם יוכל, אחרת יהיה לשנינו פחות נחמד. אני לא רוצה להתעכב ביום רק כדי לקחת אותך לשם".
"אתה לא תתעכב" עיניו של מָאנְרִיאֵל בורקות, "אני אסתדר. אבל בסדר, אני אתפלל שהם יוכלו".
סַאנְדְמִיאֵל צחק. "אתה חמוד".
ופתאום הוא באמת חשב ככה.
מָאנְרִיאֵל באמת חמוד. בדיוק כשם שאמרה אַנְאוֹטָה. רק כנראה שמשהו מציק לו, ולכן הוא מתנהג לפעמים בחוצפה, או אפילו מציק ומטריד.
השאלה היא רק, מה הוא הדבר שמפריע לו.

....

 

[שירת הכוכבים]

אשמח כמו תמיד לביקורת (כמה שרק אפשר, בלי לרחם).

 

[דולפין כחול]

אולי כדאי להוסיף איזשהו תקציר?

 

[שירת הכוכבים]

אולי כדאי להוסיף איזשהו תקציר?

לפני כל פרק להוסיף תקציר? אין לי בעיה...

 

[דולפין כחול]

לפני כל פרק להוסיף תקציר? אין לי בעיה...

לי אישית יעזור מאד...
מרגישה שקצת איבדתי את עצמי עם כל השמות והמקומות

 

[שירת הכוכבים]

השמות הם הבעיה הוא הכל?
שאני אדע במה להתמקד.

 

[נ. גל]

דרך חזור

הדרך חזור/חזרה.
בה' הידיעה.

הוא נקש קלות על הדלת, מודע לכך שפחות שומעים אותו בשל הכפפה.

הכפפה עשויה עור/בד, כך שאין סיבה שישמעו אותה על הדלת.
נסי לנקוש עם כפפה עבה, הצליל עמום הרבה יותר.
כך או כך, חוויותיי האישיות משלגים (-4 או -5 מעלות) היו שונות מהמתואר, ונדמה לי שגם בקור קיצוני יותר הן לא אמורות להישמע כך.
(אם המידע מבוסס אני כמובן מקבלת, ויתכן שהטעות אצלי. לא חקרתי את הנושא, רק מציינת את היכרותי האישית):

דָארְגְמִיאֵל הוציא את ידו עטוית הכפפה העבה מן כיס המעיל, מוציא יחד איתה את המפתח.
הוא סובב אותו בחור המנעול פעם אחת, ואחר לחץ על הידית. הדלת נותרה במקומה.

קשה עד בלתי אפשרי לסובב מפתח כשהיד עטויה כפפה עבה.
כפפות שלג הן בד"כ כאלה שלא מאפשרות תנועות מדויקות, וקשה לבצע פעולה עדינה כמו סיבוב איתן.
במקומות בהם השלג נפוץ, ישנה מבואה אליה נכנסים בדחיפה של הדלת. המבואה מוגנת מרוחות ומשקעים, לכן קר שם פחות. במבואה מורידים את הכפפה ופותחים את הדלת כרגיל.

שִׁילְאָה, תוכלי להביא לדָארְגְמִיאֵל כוס מים?".

מים חמים, כדאי לציין. או מעורבים בדבש/ אלכוהול, כדי להקל על הנשימה ולחמם את האיברים הפנימיים.

אֶנְמִיג לא הגיב, אבל הוא לקח את הכפפות, וכנראה עטה אותן בחוץ תוך כדי ריצה.

אם הקור בחוץ נמוך מ8- מעלות, הפעולה הזו תהיה מורכבת ביותר.
קשה להזיז את האצבעות בכפור, בטח תוך כדי הליכה מהירה.
הרבה יותר מהיר ללבוש את הכפפות בתוך הבית, ורק אז לצאת. לא משנה כמה אתה ממהר - בחוץ קשה להתלבש כשקפוא.
אם הטמפרטורה היא בין -2 לבין -8, הפעולה אפשרית ועדיין משונה שזו הבחירה שלו. לא הבחירה הטבעית לאדם שרגיל לקור ומורגל בהתמודדות איתו.

 

[אליהו פ]

קשה עד בלתי אפשרי לסובב מפתח כשהיד עטויה כפפה עבה.
כפפות שלג הן בד"כ כאלה שלא מאפשרות תנועות מדויקות, וקשה לבצע פעולה עדינה כמו סיבוב איתן.
במקומות בהם השלג נפוץ, ישנה מבואה אליה נכנסים בדחיפה של הדלת. המבואה מוגנת מרוחות ומשקעים, לכן קר שם פחות. במבואה מורידים את הכפפה ופותחים את הדלת כרגיל.

השאלה כמובן באיזה סוג מפתח מדובר.
אם זה מפתח קטן כמו של היום - אתם צודקים.
אבל אם זה מפתח כמו של פעם בתקופות קדומות - מדובר במפתח מסיבי שאמנם נכנס לכיס המעיל בקושי, אבל אין שום בעיה לאחוז בו ולסובב אותו גם עם כפפה עבה מאוד (אע”פ שלא ידוע לי על מפתח מהסוג הזה שהיה לו אופציה לנעול סיבוב אחד או שניים, זה היה פשוט הזזה על ידי שיני המפתח וזה רק הזזה או סיבוב אחד)

 

[שירת הכוכבים]

הדרך חזור/חזרה.
בה' הידיעה.

הכפפה עשויה עור/בד, כך שאין סיבה שישמעו אותה על הדלת.
נסי לנקוש עם כפפה עבה, הצליל עמום הרבה יותר.
כך או כך, חוויותיי האישיות משלגים (-4 או -5 מעלות) היו שונות מהמתואר, ונדמה לי שגם בקור קיצוני יותר הן לא אמורות להישמע כך.
(אם המידע מבוסס אני כמובן מקבלת, ויתכן שהטעות אצלי. לא חקרתי את הנושא, רק מציינת את היכרותי האישית):

קשה עד בלתי אפשרי לסובב מפתח כשהיד עטויה כפפה עבה.
כפפות שלג הן בד"כ כאלה שלא מאפשרות תנועות מדויקות, וקשה לבצע פעולה עדינה כמו סיבוב איתן.
במקומות בהם השלג נפוץ, ישנה מבואה אליה נכנסים בדחיפה של הדלת. המבואה מוגנת מרוחות ומשקעים, לכן קר שם פחות. במבואה מורידים את הכפפה ופותחים את הדלת כרגיל.

מים חמים, כדאי לציין. או מעורבים בדבש/ אלכוהול, כדי להקל על הנשימה ולחמם את האיברים הפנימיים.

אם הקור בחוץ נמוך מ8- מעלות, הפעולה הזו תהיה מורכבת ביותר.
קשה להזיז את האצבעות בכפור, בטח תוך כדי הליכה מהירה.
הרבה יותר מהיר ללבוש את הכפפות בתוך הבית, ורק אז לצאת. לא משנה כמה אתה ממהר - בחוץ קשה להתלבש כשקפוא.
אם הטמפרטורה היא בין -2 לבין -8, הפעולה אפשרית ועדיין משונה שזו הבחירה שלו. לא הבחירה הטבעית לאדם שרגיל לקור ומורגל בהתמודדות איתו.

תודה על ההערות המפורטות. אני אתקן זאת אצלי.
(את ממש מכריחה אותי ללכת ולבדוק כל דבר קטן...)

 

[שירת הכוכבים]

פרק 8
עבר
הנוף יפהפה.
צמחייה פרועה, בראשיתית, צמחה בשלל גווניו של הירוק.
אגמים תכולים וצלולים בקצה האופק, מעליהם מעופפים תדיר שחפים צחים כשלג.
המבנה היה נטוע עמוק בתוך הצמחייה. טירת פאר יפהפייה, מוקפת בנחל מלאכותי בחלקו. מקור המים היה שם, והוא נותב על מנת להקיף אותה.
גשר קצר היה תלוי מעל הנחל, אל מול דלתות הענק של הטירה. כמו בחלומו של כל אחד.
ולמען האמת, זה אכן היה החלום שלו.
הוא ישב בקצה הטרקלין הענק, סבר פניו חתום. לפניו היה שולחן ערוך במגוון; מטעמים שאת רובם הכיר. לא היה לו תיאבון כלל.
מספר משרתים הסתובבו בטרקלין, מביאים ולוקחים. מגישים ומפנים. מיטיבים צלחת פה וכוס שם, מיישרים מפית רקומה.
לא הרבה אנשים סעדו על השולחן. הוא היה ביניהם. בעל הבית.
לא היו דיבורים בטרקלין.
רק שקשוק המזלגות, צעדיהם של המשרתים, רחש האכילה ותקתוקו של שעון הענק הקבוע מעל הפתח מנעו מן השקט להיקרא דממה.
גַאטְסָאם הניע מעט את מזלגו, עיניו אפילו לא מביטות במעט האוכל המונח בצלחת החרסינה המעוטרת שלו. השקט לא הציק לו, וגם לא השתיקה של המסובים שהגיעו בעיקר כדי שלא יהיה לבד.
למִיאַמָארִי רעיונות מוזרים, והוא לא רוצה לשאת בתוצאות שלהם. לא אכפת לו להיות מוקף בסעודה בשישה אנשים נוספים, על אף שזה פוגע לו בתיאבון. אבל לנהל איתם שיחה?
זה כבר מוגזם, ומִיאַמָארִי תיאלץ להבליג. אם היא הייתה כאן עכשיו, לבטח לא הייתה שוררת כאן שתיקה. אבל היא נסעה, והותירה אותו כאן. לבד.
ולא שאכפת לו להיות לבד. תמיד אהב להיות לבד. הבעיה היא שהיא הביאה במקומה שישה אנשים, שנקראים בעצם חברים שלו, בדרגות קרבה שונות.
השעון דנדן בקול.
ראשיהם של המסובים קפצו, לעומת השקט ששרר רעש השעון היה לפתע ככפול ממה שהוא בדרך כלל.
גַאטְסָאם שלח אליו מבט האחרון מכולם. השעה הייתה שלוש בצהריים.
הוא חש בשעמום קל פושה בו. מילא השקט, אבל הוא יושב באותו המקום ואמור לאכול למרות שאין לו תיאבון.
אחד הכיסאות נגרר אחורנית.
המבטים כולם הוסבו לעברו של צִינָאגוֹ. "מתנצל, אני צריך ללכת", הוא מלמל. "היה טוב מאוד, תודה למארח. עוד ניפגש".
אחדים מן האורחים עקבו אחריו במבטם, אחרים שבו לצלחתם. גַאטְסָאם לא היה מאלו וגם לא מאלו. הוא המשיך להתבונן במפת המשי הבהירה שעל השולחן.
"מה קורה איתך, גַאטְסָאם?" אַפִידָאן גמר לאכול, כנראה. "למה אתה לא אוכל כלום? שאני אבין, קראת לנו כדי שנאכל במקומך?".
גַאטְסָאם לא הגיב כלל. אם אַפִידָאן רוצה, שיבקש מהמשרתים יין או קינוח. הוא לא אשם שמשעמם לו.
"אתה מרגיש טוב?" מֵיבָּאר קיבל אומץ, כנראה. "כי אתה גם קצת חיוור".
גַאטְסָאם הרים אליו את עיניו. "הכל בסדר", לקוני.
השתיקה חזרה אל השולחן, אבל הפעם היא הייתה גדושה במבוכה. החמישה הפסיקו לאכול.
גַאטְסָאם נאנח, "אתם רוצים קינוח? יין? עוד מנה?".
"אנחנו רוצים שתהיה איתנו, גַאטְסָאם" שִׁינְאָר היה העדין מכולם. הוא אחיה הצעיר של מִיאַמָארִי, ולא דומה לה בכלל. אולי חוץ מטוב הלב השופע, שמרגיז אותו לפעמים.
"אני איתכם" גַאטְסָאם נתן עוד מבט אחד בגיסו, שהשפיל את מבטו. "ואני מבקש להפסיק לדון בנושא. משרת, הבא את הקינוח".
המשרת הסמוך, אליו פנה גַאטְסָאם, קד קלות ומיהר לכיוון הפתח.
שִׁינְאָר פתח את פיו, אך מייד סגר אותו בחזרה.
לגַאטְסָאם לא היה זה אכפת.

....

 

[שירת הכוכבים]

הווה
השמש בקושי זרחה.
העולם היה רענן ומלא באוויר של בוקר.
יום חדש הגיע, וסַאנְדְמִיאֵל כבר עמד מחוץ לאוהל, מוכן ליציאה.
הוא חושב שאף פעם לא הלך למאהל הסמוך בקושי יום לאחר שחזר משם. תמיד כשהלך לשם עם אבא, נשאר לכמה ימים, וחזר איתו ביחד הביתה לפחות לשלושה שבועות.
הפעם המצב שונה.
המאהל כבר היה מאחוריו. אוהלים מוכרים, צבעוניים. לכאורה, לאחר שיחזור מהמסע, יצטרך להיפרד מהמאהל. מנהיג המאהל הסמוך ירצה אותו לידו.
סַאנְדְמִיאֵל נשם עמוק. הוא ידבר היום עם מִילְאַנָה. אשתו לעתיד.
נראה לו שכשהיה קטן ראה אותה כמה פעמים. ביתו היחידה של מנהיג המאהל...
לחייו של סַאנְדְמִיאֵל סמקו. האם זה אומר שבעתיד...?
לא, הוא לא יחשוב על כך עכשיו. אלו שטויות, ועדיין אין לו מושג למה רצה המנהיג דווקא אותו כאיש לביתו.
הוא בסך הכל סַאנְדְמִיאֵל. סַאנְדְמִיאֵל אוּפְּצִיגָאנוֹ. האָכְטוּמְנִי...
רגע.
סַאנְדְמִיאֵל עצר על מקומו, ואחר כפה על עצמו להמשיך וללכת. הכינוי ההוא! הישן, שנדבק אליו במאהל ההוא כשהיה ילד קטן.
האין זה המנהיג שכינה אותו כך?
הוא חושב שכן.
סַאנְדְמִיאֵל הובך, הוא אפילו לא יודע מה המשמעות של המילה הזו. הוא לא יודע באיזו שפה היא.
אבל זו משמעות טובה. הוא בטוח בכך.
גם קולו של המנהיג, הוא נזכר, היה מלא פליאה, חיבה והערכה כשקרא לו כך.
מה זה אומר?
האם כבר אז, כשהיה ילדון בן שש, רצה המנהיג לקחת אותו לביתו? האם דיבר על כך עם אבא?
זה הביך אותו עוד יותר.
הייתכן?
אבל איך בכלל ניתן לדעת דבר מה כלשהו עליו, כשהוא רק בן שש? ואיך עכשיו אפשר לדעת עליו דבר מה?
הוא רק בן שמונה עשרה. אב לתינוק בן שנה וחצי. הוא לא כלום. רק סַאנְדְמִיאֵל.
הוא התקדם הלאה. השבילים הפכו פחות נוחים להליכה.
סַאנְדְמִיאֵל הוציא אבן קטנה מנעלו, לא יכול שלא להיזכר בפעמים הקודמות שעשה זאת- בדרך חזור של אתמול.
אבל די, מספיק לחשוב על כך. עדיף שיחשוב על דברים אחרים.
כמו על המסע שלו, למשל. עדיין לא כל הדברים מאורגנים, והוא רוצה לצאת בתחילת השבוע הבא.

....

 

[שירת הכוכבים]

ו- אשמח לביקורת. כמו תמיד.

 

[שירת הכוכבים]

צריך תקציר או שבגלל שרק סאנדמיאל מופיע בקטע זה לא נצרך? (מלבד הקטע בזירה החדשה)

 

[yael305]

צריך תקציר או שבגלל שרק סאנדמיאל מופיע בקטע זה לא נצרך? (מלבד הקטע בזירה החדשה)

בגלל השמות המסובכים.
קצת קשה לקלוט מייד מה הולך כשכל השמות כאלה..

 

[שירת הכוכבים]

זהו? אין ביקורת?
או שנמאס כבר להעיר בלי סוף...

 

[שירת הכוכבים]

ובכן, בינתיים בניתי תקציר לפי דמויות.
זה יותר מזכיר מפתח שמות, ואשמח אם תגידו לי אם זה מה שהיה צריך או שנדרש כאן תקציר של ממש.

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. אימו חולה במחלה קשה. יש לו אח קטן, אישה ובן והם מתגוררים חמישתם באותו האוהל.
אנאוטה: אשתו של סאנדמיאל.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים.
צפנאל: אחד מאחיו הגדולים של סאנדמיאל, בן עשרים ושתיים. נשוי ומתגורר במאהל הסמוך לזה בו מתגורר סאנדמיאל. אחיו של סאנדמיאל מאמא אחרת.
מתנאל: אחד מאחיו הגדולים של סאנדמיאל, בן עשרים. נשוי ומתגורר במאהל הסמוך לזה בו מתגורר סאנדמיאל. אחיו של סאנדמיאל מאמא אחרת.
אלאונה: אחותו הגדולה של סאנדמיאל (מאותה אם). מתגוררת רחוק מאוד ממנו.
עדריאל: בנם התינוק של סאנדמיאל ואנאוטה.
מילאנה: ביתו היחידה של מנהיג המאהל בו מתגוררים צפנאל ומתנאל- אחיו הגדולים של סאנדמיאל, וזה שאליו השתייך אביו של סאנדמיאל.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
אוליאל: חבר טוב של סאנדמיאל.

עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל.
שילאה: אשתו של דארגמיאל. אחותם של אנמיג ואורדיאן.
אביאל: בנם התינוק של דארגמיאל ושילאה.
אנמיג: גיסו של דארגמיאל, אחיה של שילאה. נשוי, יחסית טרי.
אורדיאן: גיסו של דארגמיאל, אחיה של שילאה. נשוי ואב לשני ילדים.
ליאה: גיסתו של דארגמיאל, אשתו הצעירה של אנמיג.
ארטימה: גיסתו של דארגמיאל, אשתו של אורדיאן. אם לשני ילדים.
שרגאל: חברו הטוב ביותר של דארגמיאל ואסופי כמוהו. הם חלקו יחד עבר והווה משותפים, עד שהוא נפטר מאפשוצאיט.

שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה.
מיאמארי: אשתו של גאטסאם.
שינאר: גיסו של גאטסאם, אחיה של מיאמארי.

 

[yael305]

ובכן, בינתיים בניתי תקציר לפי דמויות.
זה יותר מזכיר מפתח שמות, ואשמח אם תגידו לי אם זה מה שהיה צריך או שנדרש כאן תקציר של ממש.

אולי כדאי עכשיו גם תקציר בקטנה, אבל לא חובה, כבר הרבה יותר מסודר.

 

[שירת הכוכבים]

פרק 9
השעות חלפו זו אחר זו.
שלג רך החל לרדת מן השמיים, מעלה במקצת את מפלס השלג שעל פני האדמה.
האח בערה, והאש חיממה את החדר הגדול. השעון תקתק.
הם ישבו שניהם על הספה, שותקים.
דָארְגְמִיאֵל בהה במרצפות הכהות, בעוד אֶנְמִיג מביט אל החלון על מנת לצפות בשלג.
הדלת המובילה לפרוזדור נפתחה. "דוד דָארְגְמִיאֵל? דוד אֶנְמִיג? איפה אבא ואמא?" אֶלְנַתָן בן הארבע יצא אל הסלון.
"הם הלכו לקניות, ועוד לא חזרו. יורד עכשיו שלג, אתה לא רואה?" אֶנְמִיג מצביע על החלון, "כנראה הם מחכים שהוא ייפסק. איפה אֶלְבַּרוּך?".
"ישן" הילד נתן עיניים גדולות בשלג, "למה אַבִיאֵל לא שם?".
דָארְגְמִיאֵל נשך את שפתיו בחוזקה, וקם מן הספה.
"סבתא והדודה שִׁילְאָה יצאו איתו" השיב אֶנְמִיג, "אתה רוצה לשחק?".
אֶלְנַתָן הנהן קלות, וחזר אל הפרוזדור. "אתה יכול לשחק איתי, דוד אֶנְמִיג?".
אֶנְמִיג התלבט לרגע, ואחר נענע בראשו. "תשחק לבד, חמוד".
דָארְגְמִיאֵל קרב אל החלון, והביט דרכו החוצה. השלג כבר פסק מרדת.
המדרכות כוסו לבן, וגם הכבישים. לובן בוהק.
העננים בשמיים נעו מעט, ושמש חיוורת שלחה קרניים חמימות יחסית אל העולם. לובן השלג החזיר אור, ודָארְגְמִיאֵל המשיך לבהות בו.
יד הונה על כתפו. הוא התעלם.
"דָארְגְמִיאֵל..." קולו של אֶנְמִיג היה מהוסס.
דָארְגְמִיאֵל לא הגיב.
"די, מספיק. אתה מתנהג כאילו קרה אסון. הילד קצת חולה, אז מה? זה לא חייב להיות משהו נורא" ניסה אֶנְמִיג להרגיע.
"אתה לא מבין" דָארְגְמִיאֵל הסתובב אליו באחת, "אני הייתי בחודש האחרון הרבה בבית המרפא".
"אז מה?" לא הבין אֶנְמִיג, "לא הגיוני שנדבקת שם באיזושהי מחלה, כי אחרת גם אתה היית חולה".
"לא על זה חשבתי" דָארְגְמִיאֵל נסער, "על אף שזה ייתכן. אֶנְמִיג, שוחחתי מספר פעמים עם שני אחים מהמחלקה הסמוכה. הם סיפרו לי שישנם הרבה תינוקות שמאושפזים עכשיו, ושזה נראה כמו מחלה מדבקת".
עיניו של אֶנְמִיג התרחבו, "יש מגיפה לתינוקות בעיר?!".
קולו של דָארְגְמִיאֵל היה שבור, "כך זה נראה".
אֶנְמִיג הביט בחרדה על פניו של גיסו, "והרופאים יודעים מה לעשות עם המחלה הזו? הם מטפלים בהם?".
דָארְגְמִיאֵל נענע בראשו לשלילה. "הם מנסים, אבל... בינתיים מתו חמישה תינוקות, אְנְמִיג".
אֶנְמִיג נבעת. הוא אהב את אחיינו התינוק, ונחרד מהמחשבה שהוא חלה במחלה חשוכת מרפא שכזו. "מה, ו... הרופאים לא עושים כלום?".
"הרופאים אינם אלוקים" השיב דָארְגְמִיאֵל בחדות, "וישנם הרבה דברים שהם אינם יכולים לעשות".
מבטו של אֶנְמִיג הושפל, כמקבל תוכחה.
"זה רק אומר שצריך להתפלל אליו...." קולו של דָארְגְמִיאֵל הפך חרישי, "שיציל ויירפא את התינוקות כולם...".

....