----
חם בכר הדשא שמאחורי ארמון המושל, חום נעים יותר ממה שחשב איסתרק כשצפה באנשים העמלים מן החלון. אבל על אף שמזג האוויר בהיר, הדשא רך וגם הסוסים רגועים מאד – דופק ליבו כאילו הדהיר את סוסו במרוץ מכשולים כמו זה שהציג אז ליקוואל תחת שמש קופחת של קיץ.
מיכאל גם הוא שותק, סוסו האפור מטופף בקלילות לצד סוסו של המלך. ואיסתרק אינו יכול שלא לשים לב כי על אף תקופת הזמן הארוכה בה שהה אחיו הרחק מכוזר – נשתמרו הכישורים הגופניים שרכש לפני שעזב לבבל היטב.
כמה אמות מהם, במרחק המאפשר שיחה שקטה ופרטית לחלוטין, רוכבים בדממה שלושה חיילי משמר חתומי מבט ושחורי מגינים.
"אונמר לא התכוונה לספר על---יקוואל", מיכאל מפר את השקט פתאום וקולו נקטע בשאיפת אוויר מאומצת כשהוא מכריח את עצמו להגות את שמו של אחיו הצעיר. "היא ביקשה ממני להתנצל בשמה על הדרך בה דיברה".
לרגע אחד שותק איסתרק, ממשיך להביט בשיחים הגבוהים המקיפים את הגן השלו, ואז מניע את ראשו ומפטיר בשקט: "אפשר להבין אותה".
לצידו, מתכווצות מעט פניו של מיכאל בשאלה.
"היא מפחדת", אומר איסתרק בפשטות. "זה טבעי, הגיוני ומובן. והיא אפילו אינה יודעת עד כמה מסתכן עכשיו אולה במקום בו הוא נמצא".
שוב שותק מיכאל, ופיקת גרונו נעה מעט כשהוא בולע. "הם יצליחו בעזרתו יתברך", הוא אומר לבסוף.
"או שלא", מציע איסתרק וקולו שטוח, נושם נשימה עמוקה אחת ומוסיף: "ואז תתווסף חבורת גברים לרשימת השמות התלויה במשרד המלחמה, ובין הסיבות למותם לבד מדאגה למולדת ומלחמה על הטוב יהיה אפשר להוסיף: מוות עבור המשך מלכותו של גבר צעיר אחד בן עשרים ושבע".
כתפיו של מיכאל נמתחות מעט אחורה וראשו מופנה אל אחיו באחת. "זאת אמירה חריפה מאד", הוא מציין וקולו חד במקצת.
חיוך קטן סודק את מסכת השיש הקפואה שעל פניו של איסתרק, "אם סיימת לאכול את הבשר שבצלחת זו לא סיבה להתחיל לאכול את הבשר של הזרוע שלך?", הוא שואל וחיוכו מתרחב מעט.
גבותיו של מיכאל מתרוממות וראשו נע מעלה ומטה, "כן", הוא אומר כנזכר במשהו רחוק, "זה משל מצוין שמתאים גם עכשיו".
"הוא היה מצוין אם לא היה בשר כלשהו בצלחת. אבל אני כבר הרבה זמן חושב על זה מיכאל, מאז התקיפה בגבול, למען האמת".
מיכאל שותק. "אתה לא רצית להיות מלך", הוא אומר וקולו חרישי מאד, "ואנחנו לא ביקשנו לעצמנו את המלחמה הזאת".
איסתרק בולע ושריר אחד, קרוב לעינו הימנית, רוטט מעט. "זה תירוץ יפה", הוא אומר וקולו כמעט קרוב ללחישה. "תירוץ חכם מאד. אפשר גם לומר שהאמנתי בו בכל ליבי בששת השנים האחרונות".
לשונו של מיכאל מלחלחת את שפתיו היבשות. "מה השתנה עכשיו?" הוא שואל, וידו האחת חולפת על ניצב חרבו המעוטר.
אבל איסתרק לא עונה, רק ידיו מניעות בעדינות את המושכות, מכריחות את סוסו לצעוד מעט מהר יותר. במשך דקה אחת, ארוכה מידי, הם רק רוכבים זה לצד זה בשתיקה מוזרה.
רוח נושבת בכר הדשא, מהירה ושקטה, מרפרפת בין ריצודי הטבע הקטנים שסביבם ומבדרת את בדי המשי הדקיקים שעל כתפיהם ברחש קליל.
"פעם לא חפצתי במלוכה", פותח איסתרק לבסוף, ומבט עיניו מופנה עדיין אל חומת השיחים העבה המקיפה את הגן. "אבל זה היה זמן ארוך לפני שמלחמת אחים קרעה את כוזר. ויחד עם המים שזרמו במניאר והחורפים שכיסו את רכסי הגריגה בשלג – הצליחה גם העובדה הזאת להתעצב מחדש".
מזווית עינו הוא מבחין בראשו של מיכאל המסתובב לעברו.
"כוח", הוא מבאר בשקט ומלחלח את שפתיו היבשות. "שליטה וכבוד. אי אפשר להשתמש בהם מן הצד האחד ולהיות בטוחים שנשארת כמו שהיית לפי שטבלת את ידך בהם מן הצד השני. וזה לא משנה כמה משכנע יהיה הקול שאומר לך שאתה עושה איתם את הטוב ביותר האפשרי".
לצידו שותק מיכאל רגע ארוך, רק רעש הניעור הנשמע בעת מניע סוסו את זנבו נשמע.
"עם כוח מגיעה אחריות", אומר לסוף אחיו וקולו שקט ואיטי מאד. "והחלטות שצריך לקבל. ונקיפות מצפון על אותן ההחלטות".
"כן", מסכים איסתרק, ואיגרת השמות מן הגבול מבזיקה שוב אל מול עיניו. "גם זה נכון בוודאי. אבל אי אפשר לשכוח את העובדה הפשוטה בגינן של אותן עובדות נכונות: עם כוח מגיע כוח. לפני הכול".
מיכאל שותק, ואגודלו נעה במעגלים קטנים על רעמת השיער של סוסו. "ומה השתנה עכשיו?" הוא שואל לבסוף.
"לא הרבה", עיניו של איסתרק ממוקדות עדיין בפרחים הסגלגלים הזעירים המעטרים את השיחים. "רק משהו חדש שהבנתי פתאום בנוגע לאמירתו של רבי נטרונאי, מנוחתו עדן".
לאט, מאד לאט, עוצר מיכאל את סוסו, ממתין שגם איסתרק יעשה זאת כמוהו. ולאחר שסוסו הצחור של אחיו הבכור ניצב לצד סוסו בדממה – הוא מרים אליו עיניים רכות שזיק נוצץ מרצד בהן.
"על הצורך לכאוב את קיומה של המלחמה הזאת?" הוא שואל וקולו חרישי מאד, בהתאמה מושלמת לטון דיבורו השקט של אחיו.
איסתרק בולע שוב. "לא", הוא אומר, מכריח את עיניו להביט הרחק מאלו הרכות של אחיו. "על הגילוי כי אכאב הרבה יותר את ההחלטה לפרוש".
דממה מקיפה אותם, עמוקה כמו טבעת ספוגית ורכה. מעליהם עפות ציפורים עליזות בתוך חיבוקם התכול של השמים, פעילות מאד בניגוד מוחלט לצמד הרוכבים העומד תחתיהן ללא נוע.
פניו של מיכאל קפואות, גם אישוניו מקובעים בחוזקה בפניו של איסתרק, רק עיניו ממצמצות מידי פעם כאילו היו החלקים היחידים בגופו בהן נותר חיים. "האם יואיל הוד מלכותו לחזור על דבריו בשנית?", הוא מבקש לבסוף וקולו צרוד ומעוות.
אבל איסתרק ממשיך לשתוק. ורק פיקת גרונו נעה מעט.
לרגע אחד ארוך הם רק מביטים זה בעיניו של זה, סוסיהם דוממים כאילו פוסלו מאבן. ואז משחרר מיכאל נשיפת צחוק אחת קצרה ורועדת, וראשו מטלטל ימינה ושמאלה כאילו נשכחו פתאום ממוחו כל גינוני הנימוס שלמד אי פעם. "מה אתה מבקש, איסתרק?", הוא חוזר שוב, ונשימתו מקוטעת כאילו סיים עכשיו שלושה ימי דהירה מפרכים, לא רכיבה מתונה על כר דשא רך.
עכשיו רועדת מעט כף ידו של איסתרק, והתנועה הקטנה גורמת למושכות להתהדק בחוזקה סביב אצבעותיו ולראשו הלבנבן של סוסו להתרומם פתאום. "זה לא ברור?", הוא שואל וקולו זר במקצת.
אבל מיכאל רק ממשיך להביט בו, ועל אף שהוא פותח את פיו וסוגר אותו מספר פעמים, שום קול לא נשמע מכיוונו.
לרגע אחד שותק איסתרק, ואז נמתחות מעט שפתיו וידו מורמת לכוון פניו, מרפרפת על עיניו לרגע אחד ארוך. "למלוך במקומי, מיכאל", הוא אומר לבסוף ומילותיו שקטות וברורות מאד בדממת הבוקר המקיפה את אזור הרכיבה. "אם לא יצלח הניסיון האחרון שנשלח על ידי האביר מקאן להעמיד את יוסף לדין פומבי על מעשיו ולנסות ולהשיב בכך את השלווה והשקט לכוזר".
ידו של מיכאל קופאת על צווארו האפור של סוסו, גם עיניו נראות פתאום חסרות תנועה. ולרגע ארוך אחד נדמה לאיסתרק כאילו שכח אחיו לחלוטין את יכולתו לדבר.
"ולמה שתבקש זאת דווקא עכשיו?" הוא שואל לבסוף והצרידות שבקולו בולטת מאד.
אבל איסתרק לא עונה מיד.
"כי אולי כן תיכשל התוכנית", הוא לוחש לבסוף אחרי רגע ארוך של שתיקה, מתעלם מהכאב הצובט את מעיו בפראות. "וכיוון שאם אכן תיכשל, תחזור שוב הממלכה לסחרור הקרבות של השנים האחרונות ובעוצמה רבה אפילו יותר אם ייהרג יוסף במהלכו של הכישלון הזה, ואני איני בטוח שיש לי את הזכות להמשיך להנהיג את העם למלחמת הדמים הזאת בזמן שאני יודע היטב שאפילו בשביל סיומה של המלחמה אתקשה עד מאד לוותר על הכתר".
יש דממה עמוקה ביניהם. עמוקה מידי. ואפילו שקולותיו של הטבע, רעננים ומלאי חיים, ממלאים את האוויר ברחשים קטנים כל הזמן – צורם השקט את אוזניו של איסתרק כאילו היה צעקה.
הוא מחזיק את עיניו ישרות קדימה, מביט בפניו הבהירות המתעוותות של מיכאל כשהוא נאבק לחבר מחדש את חלקיה של המציאות המוכרת לו לכדי תצרף אחד יציב. ואז מכיוון שהוא אינו יכול לסבול יותר את השקט – הוא מניע את שוקיו מעט ומדהיר את סוסו קדימה, אל המקום בו נקרע הדשא בפיסות אדמה ריקות וחשופות, הרחק משתיקתו ההמומה של אחיו.
יש שמש זוהרת בכר הדשא הזה הבוקר. קרניים רכות ומסנוורות שזורחות בקו ישר מולו וגורמות לעיניו למצמץ, ולעורו הלבן של סוסו לנצוץ.
האם הצעד שהוא שוקל הגיוני בכלל או שזהו שיגעון מוחלט וחסר כל אחיזה במציאות? האם הוא לא טועה כאשר הוא מאפשר לעצמו לקבל החלטה שכזאת, בזמן שהמחשבות כולן יכולות בכלל לנבוע מהשפעתה של הבשורה הקשה ששמע רק כעת מפיה של אונמר?
זאת שאלה טובה. שאלה טובה מאד אפילו. ואיסתרק מוצא עצמו נאבק בכוח ברצון הפשוט להאמין לה. אבל החיים כמלך המוקף תמיד באנשים הטוענים לשני דברים בעת ובעונה אחת, הצליחו ללמד אותו לא מעט איך נראית אמת ללא מלבושים, חשופה מן הסיבות והתירוצים שעיטרו אותה בני האדם.
איך ניסח זאת קנז באותו אחר צהרים ארוך ומלא בריחו הרענן של הגשם? "האפשרות השנייה כואבת מאד".
וזה אכן כואב. כואב כל כך עד שהוא שוכח לרגע לנשום. ומכיוון שהוא יודע היטב מה יכול לעשות זמן להחלטות, הוא מסתובב בחזרה ומפנה את סוסו לעברו של מיכאל שסוסו האפרפר קפוא עדיין במרכזה של רחבת הדשא המנומרת ירוק וחום.
אבל מיכאל עדיין שותק. מביט בו עדיין כשעיניו קפואות.
מולו נעות שפתיו של אחיו ללא קול בזמן שהוא נאבק בדממה במילותיו של אחיו הבכור, ואז הוא מטה את ראשו מעט הצידה ואומר בצרידות: "הבטחתי לך נאמנות פעם, לא שכחתי".
אחת מזוויות פיו של איסתרק נמתחת מעלה בתנועה המסמלת חיוך, אבל ראשו מתנועע לצדדים בתנועת שלילה. "לא לי", הוא מזכיר בשקט, "לכוזר הבטחת".
שוב פעם מקיפה אותם הדממה, חובטת באוזניהם בכוח, ומשתקת לרגע אחד ארוך גם את קולות הציוצים של הציפורים שצילן המרוח מכסה את הדשא מפעם לפעם.
"ואם זה יהיה רק זמני?", שואל פתאום מיכאל, מפר את רגעי השקט המתמוססים סביבם באיטיות. "עד שיירגע העולם והארץ תשקוט שוב?"
לרגע אחד ארוך לא מגיב איסתרק ורק קול הנשימות של שניהם נשמע בברור בדממת הבוקר הצלולה שסביבם. "כך אתה אומר עכשיו", הוא מחייך ובולע את רוקו בכאב. "לפני שהרגשת כמה נעים הוא מגעו של הכתר על הראש".
מיכאל מסובב אליו את ראשו בחדות.
"כלב אמר לי פעם משהו כזה", מסביר איסתרק בצרידות, "ואז חשבתי שזה חסר עידון מצידו ולא נכון בכלל. אבל הדברים הנכונים ביותר, מסתבר, לא נאמרים תמיד על ידי האנשים החכמים במיוחד".
רגע הוא שותק ואז מוסיף: "ובכל מקרה אי אפשר לערער את יציבותו של השלטון בצורה כזאת".
ידו האוחזת במושכות של מיכאל נלחצת חזק מידי סביב רצועות העור. "אני צריך זמן", הוא אומר, מטלטל את ראשו כאילו ביקש לנער טיפות קפואות של מים משערו. "אני צריך זמן כדי לחשוב על כל ההשלכות העשויות לנבוע מהחלטה שכזאת".
אבל איסתרק לא עונה, במקום זאת הוא מושך את ידו הימנית אחורה, מכוון את סוסו בחדות אל כיוונה של התקהלות קטנה הנגרמת משלושה קצינים בכירים המתווכחים בקולות רמים מידי עם שניים משומרי ראשו.
"קצינים מן הגדוד השני", לוחש מיכאל, מבחין גם הוא בצבע מדיהם של האנשים המתקרבים. "בסטיאן לא היה אמור להגיע הנה בעצמו כדי לעדכן אותנו בהתרחשויות?"
הוא היה אמור. כן. איסתרק זוכר היטב את הסיכומים מן הדיון האחרון שקיים עם בסטיאן ואבירם רק לפני יממה אחת. אבל בעוד הם מתקרבים אל ההתקהלות הקטנה, נענית גם השאלה הזאת מאליה.
שניים מן הקצינים נעים מעט לצדדים, מאפשרים לאדם השלישי שניצב מאחוריהם לפסוע קדימה.
הרבה קרני שמש פוגעות אלכסונית בכר הדשא הרך, מסנוורות את העיניים ומחזירות ניצוצות זהובים משריוניהם של אנשי הצבא אל תוך עיניו של המלך. וכיוון שכך, רק אחרי שמתקרבות הקבוצות מספיק זו אל זו מצליח איסתרק להבחין בפניו של שר הצבא המתקרב ברור מספיק.
ואין לו צורך בהיכרותו המוקדמת עם שר המלחמה, גם לא ביכולתו המושחזת לקרוא את פניהם של אנשיו בדיוק מספיק. הוא רק מביט עמוק אל תוך עיניו הקפואות של שר הצבא שלו, ואז לרגע אחד ארוך הוא מרשה לעצמו להתמקד בנשימתו האיטית והשקטה בלא לומר כלום. שכן הוא יודע ומבין היטב כי בזה הרגע הפכה בקשתו ממיכאל מן הספק המעורפל שהייתה למציאות ברורה וקיימת עד מאד.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
