הנושאים החמים
הנושאים החמים
תקציר: תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף פונדק יחד עם שכיר חרב שנשכר על ידי מטריאס ככל הנראה כדי להרוג את אולה. אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה בכוזר החדשה. אולה מגלה על בגידתו של אליצור. הפעולה משתבשת בעקבות ידיעתו של יוסף על התוכנית כולה ממקור לא ידוע. אולה, אבירם והחיילים נופלים בשבי. קבוצת החיילים חוזרת לכוזר הישנה תחת מסווה הדסקיות האישיות של החיילים ועוברת את הגבול. אונמר מגיעה לאיינה ומספרת למיכאל ואיסתרק על מותו של יקוואל. מנשה קפחבר מגלה סוד כלשהו שידוע רק לאוהד - משרתו של יוסף
---
מצודת דיארל שעת בוקר מוקדמת*
---
כשהיה אולה בתחילת שירותו הצבאי, ראה חייל הלום קרב בפעם הראשונה.
הוא היה אז מגויס טרי, לבוש במדים שהפיצו עדיין את ריחה של המתפרה, ומלא בתום שהעריך מאד עד הצבא.
יום קיץ היה אז, חם ויבש. קוצים קטנים צמחו שם ברחבת האימונים, חייל אחד צעק בשער על עגלון אדום לחיים ועצבני שניסה בדיוק להיכנס, וקצינים עסוקים שכתפיהם צבועות אדום עברו וחזרו על פניו כאילו מישהו רודף אחריהם.
הוא לא יודע למה הבחין בו, בחייל עם המדים המקומטים שישב על אבן גבשושית קרוב למחסן הציוד. הוא כן זוכר שידע בבירור ברגע שהסתכל עליו שהוא לא בסדר, שמשהו לא טוב קרה לו.
הוא זוכר ששאל אותו אם הוא צריך עזרה, אם אפשר לקרוא למישהו, להביא לו סיוע. זוכר גם איך הרים ההוא את ראשו, נעץ בו עיניים ריקות לרגע אחד ארוך ואז חזר לבהות בעלים הכמושים שריסק ביסודיות תחת נעלו בשעה האחרונה. אחר כך הגיע קצין מבוגר ואמר לו שיעזוב אותו, שאין מה לנסות, הוא ככה מאז אתמול. יצאו עשרה, חזרו חמישה. בכמה רגעים של היתקלות מדממת בגבול.
הוא גם זוכר איך התיישר, הביט בקצין בעיניים שעדיין לא הצמידו חרב לגרונו של אדם במטרה להרוג, ולחש: "אבל אי אפשר להשאיר אותו ככה, צריך לעשות משהו". והוא, הקצין שכנראה הספיק להילחם במלחמת עשר השנים, רק עיווה את פניו במה שאמור היה להיות חיוך עצוב, טפח על כתפו ואמר בשקט: "יש הרבה דברים בעולם שצריך לעשות לגבם משהו ילד, את רובם אנחנו לא יכולים לעשות". והלך משם.
והוא רק נשאר עומד שם, תוהה האם יגיע אי פעם לכזה מצב. האם יבוא רגע בו ירגיש כאילו החיים נושרים ממנו, עוזבים אותו אט אט, ומשאירים אותו כל כך לבדו אל מול המציאות עד שכל ויישאר לו לעשות הוא לברוח ממנה אל הנחמה המתוקה שבניתוק.
אבל אחר כך עבר הזמן, הרבה זמן. אנשים טובים מתו בידיו, אנשים שהיו יכולים להיות ידידיו הטובים מתו מחרבו מהצד השני. החיים באו מידי פעם לבקר אותו, בחיוכם חסר השיניים ובמבטם הצרוב משמש קילפו ממנו עוד כמה הגנות בונים במקומן חומות אבן אטומות, והוא למד שהשאלה האמיתית היא לא האם אלא מתי.
ולמד לחכות לה בשקט. לנפילה.
קצת מוזר לחשוב על נפילה כרגע של שיא, למרות שזאת בדיוק מה שהיא. הרי לכאורה היא אמורה להיות עוצמתית, כאילו מישהו דרדר אותך מראשו של הר גבוה או זרק אותך מצוק אל הגלים הממתינים מטה, ואתה צעקת את נשמתך לאורך המדרון.
אבל זה לא ככה, לא תמיד ככה. יותר כמו הרגשת עייפות פנימית בעיניים פקוחות כל הדרך למטה, כשאתה רק תוהה למה לקח לך כל כך הרבה זמן להתנפץ אל הסלעים.
הוא יושב שם, בחדר הקטן והפשוט הזה, ראשו בין ידיו וברכיו תומכות בראשו. וכל הכאב שחווה אי פעם בחייו מתנקז כאילו עבר דרך פתחו הצר של קנקן ומאיים לחנוק אותו בדרכו החוצה.
ובמקום שמחשבותיו יתמקדו בחיילים שהותיר מאחור או בפעולות חסרות הפשר שביצע יוסף מאז נפלו כמו פתיים במלכודת המתוכננת מידי שרקם – מתעקש מוחו בעקשנות ראויה לציון, לעמת אותו עם כל תחושה ממנה השתדל להתעלם מהרגע בו הגיעה איגרת הגיוס אל המצודה.
מצד שני, אם חושבים על כך לעומק, זה גם די הגיוני. מה יש באפשרותו לעשות כעת כדי למנוע את חדירתה של קבוצת זרים חמושים אל תוככי כוזר, מלבד להמשיך לבהות באבנים האפורות הכבדות שמולו המשתלבות אלו עם אלו ביסודיות מחליאה?
וכיוון שהתשובה על כך היא כלום אחד גדול ומתמשך, וכיוון שהוא זוכר טוב מידי את הרגע בו חתמה ידו על הקלף שישחרר את אונמר לחיים אחרים אם לא יחזור, ואת מבטה שהשתדל עד מאד להיות אדיש כשסיפר לה על כך – הוא משתוקק עד מאד למצוא כעת דרך כלשהי להשתיק את המחשבות שרצות בראשו או לפחות לקבור אותן אי שם עמוק בתוך ליבו.
אבל אין דרך כזאת למען האמת. לפחות לא אחת שהוא מכיר. אז הוא רק יושב שם, בוהה כשעיניו ריקות אל תוך המרחב החשוך שיוצרות ידיו התומכות, ומשתדל עד מאד להזכיר לעצמו שאת ענייני החיים והמוות מנהל בורא עולם ולא בריותיו החכמות והערמומיות. גם אם בגידה, מסתבר, היא חלק אינטגרלי בחייהן.
הוא מתנשף ומרים את ראשו קדימה, מתעלם ממבטו המבין מידי של אבירם, ולוחץ בחוזקה על רקותיו בניסיון לחסום בעזרת ידיו את הצלילים והזיכרונות שנושאת איתה הדממה המאובקת שבתא הזה.
זה לא עוזר כמובן.
הוא לא רוצה לחשוב על אליצור, לא רוצה בכלל. אבל מוחו, נאמן וחסר רחמים, מתעקש להציג מולו את פניו הקפואות של מי שהיה ידידו הקרוב במשך יותר ממחצית העשור, ובשקט השורר בתא אין אפילו מקום לנסות להסיח את הדעת.
נצנוצים של זיכרונות מציפים את ראייתו, קטעים קצרים ומעורפלים שכאילו קמו לתחייה. ידו של אליצור טופחת על שכמו בחוזקה לאחר שהוענקה לו דרגת אקסידטור, מגען המחוספס של התחבושות שהביא לו לאחר שהולקה והתעקש לחזור מהשבי רכוב על סוס. אליצור רוקד אתו בחתונתו, קורץ לו בחיוך קטן באמצעה של ישיבת פיקוד משמימה.
הוא נושם עמוקות, מנסה לשאוף את האוויר החנוק שבחללו של החדר הקטן הזה והפעולה מכאיבה לו פיזית.
למה אנשים בוגדים?
למה הם לוקחים את ערמת הזיכרונות שיצרו עם האנשים שאהבו, מקמטים אותה לגוש קטן וזורקים אותו מבלי להביט לאחור? למה הם מתנהגים כאילו שכחו פתאום חיים שלמים? למה הם מוכנים ללחוץ את ידם של האנשים הסומכים עליהם בעוד ידם השנייה מסובבת את הסכין אותה תקעו בליבם עמוק עוד קצת?
הלוואי היה יכול לצעוק עכשיו, לחבוט באגרופיו את ליבו על הקירות המקולפים הללו. הלוואי היה יכול לבכות, להרטיב את עיניו בגוש שמועך אותו מבפנים, הלוואי היה מצליח להתגבר על ההרגל לנשוך את השפה עד זוב דם ולשתוק.
אבל עיניו יבשות, שורפות כאילו צרבו אותן חול ואבק כמעט יומיים תמימים. וגם הכתלים, אחרי הכול, אטומים עד מאד לרעש.
"זאת לא אשמתך", אומר פתאום אבירם, כאילו ידע איכשהו לשער מה עובר בראשו.
אולה עוצם את עיניו. "זה לא משנה הרבה", הוא אומר, וקולו צרוד ומחוספס מהשתיקה הארוכה.
"הרבה – לא", מסכים אבירם. "אבל גם מעט זה משהו, ובכל מקרה המידע על הפעולה לא יכול היה להגיע מאליצור, בהתחשב בכך שדודך מידר אותך מהסיבה הזאת בדיוק".
אולה שותק, מתאמץ לבלוע את הכאב הצורב החולף בגרונו למשמע אזכורו של בסטיאן. "הוא בחר", הוא לוחש לבסוף. "ומה משנה העובדה שהמידע אותו שמע לא היה משמעותי, הוא העביר אותו הלאה בידיעה מלאה שהוא בוגד".
אבירם שותק, משעין את ראשו על הקיר המקולף וסוקר אותו מהזווית הזאת לרגע אחד ארוך. "מלחמה היא דבר אכזרי", הוא אומר לבסוף ונאנח.
"כן?", שואל אולה וסרקזם נוטף אירוניה צובע את קולו. "לא ידעתי".
"היא אכזרית", ממשיך אבירם באותו טון דיבור, "כי היא לא רק לוקחת אנשים וטומנת אותם לנצח באדמה, היא גם משאירה חלק מהם להתהלך עליה כשלא נותר להם כוח להמשיך לעמוד".
אולה שותק, קיר האבנים הקר צורב את צלקות המלקות שעל גבו.
וועידת הפקת הלקחים הארוכה שנערכה לאחר הפסקת האש הייתה מלאות בעובדות יבשות, מספרים רשמיים ומסקנות מנוסחות. ועל אף שבשל פציעתו נעדר אולה מרוב רובם של הדיונים - את מספר האבדות הגבוה שספג הגדוד השני במהלכה של המלחמה הוא זוכר היטב.
כמה חיילים איבד האיש היושב מולו בקרבות? עם כמה מהם נאלץ לומר ווידוי כשידו האחת אוחזת את ידם בעוד השנייה נשענת על האדמה הדביקה מדם לתמיכה? כמה לילות שכב במיטתו כשהוא ערני לחלוטין וחיפש מצבורי כוכבים ברקיע השחור, כאלו הדומים לאלו שראה בעיניהם של אנשיו המתים?
הוא מתנשף ומשנה את תנוחתו על מרצפות האבן המחוספסות.
אין איש ממנו לא תגבה המלחמה מחירים. אם תתרחש בין אומות אויבות משחר ההיסטוריה, ועל אחת כמה וכמה בין אלו המתאבלים באותה השפה על המתים. ומי זה שיוכל להביט אחורה אל השנים הללו, ולהצהיר גם אם בריא גופו ושלם – כי הוא עצמו נותר כשהיה, מאז העז בפעם הראשונה להרים את חרבו על אדם שכונה עד אותו מפגש על המנייאר בן ברית.
ומה זה משנה אם צדקו או לא, ומה זה מוסיף אם ביקשו להילחם בשמו של הטוב, ואיך זה מועיל אם בסופו של יום כששוקעת השמש על שדות כוזר, היא פוגשת ברחובותיה כולם אנשים שחרבותיהם טבולות בדמם השפוך של אחים.
"וככה זה נהיה שגרה", אומר פתאום אבירם ומיישר לאט את רגליו על מרצפות האבן המוכתמות, "ואם התמזל מזלך ואתה חוזר הביתה עם דופק ונשימה שגם עליהם אתה אמור להודות - השמש זורחת בדיוק כמו שהיא זרחה לפני שהלכת, אפילו שהמון אנשים כבר לא נהנים מהקרניים שלה. ואתה רק מסתובב שם בין כל האנשים העליזים האלו ותוהה לעצמך איך בכלל אפשר לשמוח בניצחונות כשמפסידים כל כך הרבה בדרך אליהם". הוא משתתק, עוצם את עיניו לרגע ומשפשף אותן באגרוף קמוץ. "הייתם חברים, לא?"
השאלה פוגעת באולה כמו אגרוף מכוון היישר לסרעפת, מכווצת את ריאותיו ומקשה עליו לנשום. "כן", הוא עונה במאמץ, "ככה חשבתי לפחות".
"אז למה נראה לך הוא בגד?"
הוא רוצה לענות שהוא לא יודע, רוצה לומר שזה לא משנה כרגע. אבל זה משנה כל כך שכאב חסר שם שורף וצורב את קרביו מאז עזבו את הביתן האפלולי ההוא בגבול. "אני רוצה להאמין שהייתה לו סיבה טובה", הוא אומר לבסוף וקולו צרוד, "על אף שאני מתקשה מאד לחשוב על אחת כזאת".
"בקרב על אליפאר פגשתי את אחד הפקודים שלי", אומר אבירם אחרי שתיקה ארוכה ועיניו ממשיכות לבהות באבנים המוכתמות שמאחורי גבו של אולה. "הייתי המפקד הישיר שלו בשנים שלפני הכול. אימנתי אותו מהרגע הראשון בו גויס, נאבקתי כדי שיצליח לשרוד את תקופת הצוערות, וליוויתי את השירות הצבאי שלו עד שהגיע לדרגת קצונה. ומה אתה חושב עשינו כשנתקלנו אחד בשני בשדה קרב כשהפעם אנחנו נלחמים אחד מול השני?"
"הלכתם?", שואל אולה וקולו עייף.
לאט מניע אבירם את סנטרו פעם אחת ואז מעביר את ידו אל עיניו. "אז גם אתה פגשת אנשים מפעם בקרב", הוא אומר וחיוך עצוב מכווץ את עיניו. "הסתכלנו אחד על השני לרגע אחד ארוך ואז ברחנו כל אחד לכיוון אחר, שלא יבוא הרגע שיכריח אותנו להרוג אחד את השני כדי לשרוד". ידו ממשיכה לכוון שערו, פורעת אותו בעייפות כלשהי. "לפעמים רציתי לעצור את כולם. להרים את היד ולצעוק שהגיע הזמן לנוח, כאילו כולנו רק נמצאים שם בתרגיל אימונים אחד ארוך".
"תרגיל", לוחש אולה ואצבעותיו שורטות את האבן החמימה שתחת ידו, "מי חשב שנתגעגע לקרבות מדממים עם חבורת קווארים או ברברים".
אבירם שותק, רק זווית שפתיו עולה מעט שוב. "כל מה שרציתי לומר הוא שאין הרבה סיבות שיכולות להוות מניע איכותי מספיק בשביל לבגוד באופן אישי במפקד הישיר שלך", הוא ממשיך וקולו שקט. "אבל אם הייתם נפגשים בשדה קרב אחד מול השני – אני בספק גדול אם מישהו מכם היה מעז לקרב את חרבו אל צווארו של השני".
שוב משעין אולה את ראשו על הקיר. "מה אתה מתכוון לומר במשפט הארוך הזה, אבירם?" הוא שואל ובקולו עייפות שלא תרפא גם שנת שינה.
מפקדו של הגדוד השני מושך בכתפיו. "שאכפת לו ממך, עדיין", הוא אומר וקולו רך. "שכנראה הייתה לו בכל אופן סיבה גדולה מספיק בשביל להגיע למצב בו יאלץ להפנות אליך את גבו ולבגוד בכל מה שהאמין בשנים האחרונות".
ידיו של אולה מתרוממות, מסתירות לרגע אחד ארוך את פניו ביניהן, ואז הן מחליקות מטה באיטיות ונופלות בחזרה לצידי גופו. "מחשבה מעניינת", הוא מסכם לבסוף וקולו יבש. "יש לך רעיון מה מתכנן דיאלידאן לעשות עם החבורה המזויפת ששלח במקומנו?"
חיוך קטן מעקם שוב את תווי פניו הישרים של אבירם. אבל למרות ההתחמקות הברורה הוא מחליט לכבד את רצונו של אולה ורוכן קדימה במטרה להשיב. אבל בדיוק ברגע בו הוא פותח את פיו נפתחת הדלת, זאת שהייתה נעולה לחלוטין בשעות הארוכות האחרונות, ופרץ אור בהיר שוטף את התא, נובע כנראה מחלון כלשהו הקרוע במסדרון ממנו הגיעו.
עוד בתקופת שלטונו של רעואל היו מדיהם הייצוגיים של חיילי ההוסטרס היפים ביותר מבין תלבושותיהם של חיילי שאר היחידות, אבל בתקופת שלטונו של יוסף הפכו חליפותיהם הרשמיות של יחידת הרוכבים המובחרת ליצירות אומנות של ממש. ושני חיילי ההוסטרס שנכנסים פנימה, ידיהם מונחות על חרבותיהם ברישול מכוון, נראים לאולה דומים יותר לרצי המלך מאשר לחיילים הנלחמים בשדה קרב.
"הוד מלכותו המלך יוסף הרביעי מבקש לקרוא אליו את הקצין המתקרא אולה טרסדיאן", אומר הבהיר שביניהם וקולו קוצני ויבש מאד. "עכשיו".
זאת לא קריאה שגרתית לחקירה, אולה זוכר טוב מספיק את השבי האחרון שלו כדי לקבוע את העובדה הזאת בוודאות. וגם עיניו של אבירם מרצדות בתמיהה בין פניהם הקפואות של צמד החיילים.
בנקודת הזמן הנוכחית יכול יוסף לעשות אתו כל מה שירצה. העובדה הזאת ברורה למדי לאולה. ומכיוון שמדובר באחד האנשים המתוחכמים והערמומיים שידעה כוזר מעודה – הוא מניח כי קריאה מנומסת שכזו אמורה לעורר בליבו רק פחד. אבל משום מה הוא מגלה כי ליבו מלא יותר ברגש חסר הצבע הזה המכונה בפי הבריות אדישות.
אולי אלו הגילויים החדשים, אולי זהו דווקא כאב הבגידה שחווה רק לפני כמה שעות וחספס את ליבו. כך או כך הוא לא מתקשה להתרומם על רגליו, לעשות את הדרך הקצרה המפרידה בינו לבין הפתח, ולהושיט את ידיו קדימה כשפניו חתומות.
בחוץ נופל אור יום בוהק על האבנים הגדולות מהן בנוי אגף הכליאה במצודה, וגם משב עדין של רוח מצליח להיכנס פנימה דרך הפתחים הצרים הקבועים במעלה הכתלים. לאיטן מטיילות קרני שמש רכות על האבנים המקומטות, משחקות באור וצל בזמן שחיילים מובילים ביניהן אנשים שידיהם קשורות.
זה מוזר, אבל מה שלא הצליחו לעשות השעות האחרונות על תהפוכותיהן הרבות, מה שלא השפיעו מבט עיניו הקפוא של אליצור ודיבוריו השקטים של אבירם – מצליחה לעשות לבדה קרן שמש זוהרת אחת, הפוגעת בפניו ומטשטשת את הדרך מעיניו לרגע אחד ארוך מאד.
* הפרק הזה מתרחש לפני הגילויים של מנשה ולפני יציאתו של גדוד חיילי ההוסטרס מהמצודה. (הפרק הקודם).
--
צריך עדיין לומר שאשמח לתגובות?
---
מצודת דיארל שעת בוקר מוקדמת*
---
כשהיה אולה בתחילת שירותו הצבאי, ראה חייל הלום קרב בפעם הראשונה.
הוא היה אז מגויס טרי, לבוש במדים שהפיצו עדיין את ריחה של המתפרה, ומלא בתום שהעריך מאד עד הצבא.
יום קיץ היה אז, חם ויבש. קוצים קטנים צמחו שם ברחבת האימונים, חייל אחד צעק בשער על עגלון אדום לחיים ועצבני שניסה בדיוק להיכנס, וקצינים עסוקים שכתפיהם צבועות אדום עברו וחזרו על פניו כאילו מישהו רודף אחריהם.
הוא לא יודע למה הבחין בו, בחייל עם המדים המקומטים שישב על אבן גבשושית קרוב למחסן הציוד. הוא כן זוכר שידע בבירור ברגע שהסתכל עליו שהוא לא בסדר, שמשהו לא טוב קרה לו.
הוא זוכר ששאל אותו אם הוא צריך עזרה, אם אפשר לקרוא למישהו, להביא לו סיוע. זוכר גם איך הרים ההוא את ראשו, נעץ בו עיניים ריקות לרגע אחד ארוך ואז חזר לבהות בעלים הכמושים שריסק ביסודיות תחת נעלו בשעה האחרונה. אחר כך הגיע קצין מבוגר ואמר לו שיעזוב אותו, שאין מה לנסות, הוא ככה מאז אתמול. יצאו עשרה, חזרו חמישה. בכמה רגעים של היתקלות מדממת בגבול.
הוא גם זוכר איך התיישר, הביט בקצין בעיניים שעדיין לא הצמידו חרב לגרונו של אדם במטרה להרוג, ולחש: "אבל אי אפשר להשאיר אותו ככה, צריך לעשות משהו". והוא, הקצין שכנראה הספיק להילחם במלחמת עשר השנים, רק עיווה את פניו במה שאמור היה להיות חיוך עצוב, טפח על כתפו ואמר בשקט: "יש הרבה דברים בעולם שצריך לעשות לגבם משהו ילד, את רובם אנחנו לא יכולים לעשות". והלך משם.
והוא רק נשאר עומד שם, תוהה האם יגיע אי פעם לכזה מצב. האם יבוא רגע בו ירגיש כאילו החיים נושרים ממנו, עוזבים אותו אט אט, ומשאירים אותו כל כך לבדו אל מול המציאות עד שכל ויישאר לו לעשות הוא לברוח ממנה אל הנחמה המתוקה שבניתוק.
אבל אחר כך עבר הזמן, הרבה זמן. אנשים טובים מתו בידיו, אנשים שהיו יכולים להיות ידידיו הטובים מתו מחרבו מהצד השני. החיים באו מידי פעם לבקר אותו, בחיוכם חסר השיניים ובמבטם הצרוב משמש קילפו ממנו עוד כמה הגנות בונים במקומן חומות אבן אטומות, והוא למד שהשאלה האמיתית היא לא האם אלא מתי.
ולמד לחכות לה בשקט. לנפילה.
קצת מוזר לחשוב על נפילה כרגע של שיא, למרות שזאת בדיוק מה שהיא. הרי לכאורה היא אמורה להיות עוצמתית, כאילו מישהו דרדר אותך מראשו של הר גבוה או זרק אותך מצוק אל הגלים הממתינים מטה, ואתה צעקת את נשמתך לאורך המדרון.
אבל זה לא ככה, לא תמיד ככה. יותר כמו הרגשת עייפות פנימית בעיניים פקוחות כל הדרך למטה, כשאתה רק תוהה למה לקח לך כל כך הרבה זמן להתנפץ אל הסלעים.
הוא יושב שם, בחדר הקטן והפשוט הזה, ראשו בין ידיו וברכיו תומכות בראשו. וכל הכאב שחווה אי פעם בחייו מתנקז כאילו עבר דרך פתחו הצר של קנקן ומאיים לחנוק אותו בדרכו החוצה.
ובמקום שמחשבותיו יתמקדו בחיילים שהותיר מאחור או בפעולות חסרות הפשר שביצע יוסף מאז נפלו כמו פתיים במלכודת המתוכננת מידי שרקם – מתעקש מוחו בעקשנות ראויה לציון, לעמת אותו עם כל תחושה ממנה השתדל להתעלם מהרגע בו הגיעה איגרת הגיוס אל המצודה.
מצד שני, אם חושבים על כך לעומק, זה גם די הגיוני. מה יש באפשרותו לעשות כעת כדי למנוע את חדירתה של קבוצת זרים חמושים אל תוככי כוזר, מלבד להמשיך לבהות באבנים האפורות הכבדות שמולו המשתלבות אלו עם אלו ביסודיות מחליאה?
וכיוון שהתשובה על כך היא כלום אחד גדול ומתמשך, וכיוון שהוא זוכר טוב מידי את הרגע בו חתמה ידו על הקלף שישחרר את אונמר לחיים אחרים אם לא יחזור, ואת מבטה שהשתדל עד מאד להיות אדיש כשסיפר לה על כך – הוא משתוקק עד מאד למצוא כעת דרך כלשהי להשתיק את המחשבות שרצות בראשו או לפחות לקבור אותן אי שם עמוק בתוך ליבו.
אבל אין דרך כזאת למען האמת. לפחות לא אחת שהוא מכיר. אז הוא רק יושב שם, בוהה כשעיניו ריקות אל תוך המרחב החשוך שיוצרות ידיו התומכות, ומשתדל עד מאד להזכיר לעצמו שאת ענייני החיים והמוות מנהל בורא עולם ולא בריותיו החכמות והערמומיות. גם אם בגידה, מסתבר, היא חלק אינטגרלי בחייהן.
הוא מתנשף ומרים את ראשו קדימה, מתעלם ממבטו המבין מידי של אבירם, ולוחץ בחוזקה על רקותיו בניסיון לחסום בעזרת ידיו את הצלילים והזיכרונות שנושאת איתה הדממה המאובקת שבתא הזה.
זה לא עוזר כמובן.
הוא לא רוצה לחשוב על אליצור, לא רוצה בכלל. אבל מוחו, נאמן וחסר רחמים, מתעקש להציג מולו את פניו הקפואות של מי שהיה ידידו הקרוב במשך יותר ממחצית העשור, ובשקט השורר בתא אין אפילו מקום לנסות להסיח את הדעת.
נצנוצים של זיכרונות מציפים את ראייתו, קטעים קצרים ומעורפלים שכאילו קמו לתחייה. ידו של אליצור טופחת על שכמו בחוזקה לאחר שהוענקה לו דרגת אקסידטור, מגען המחוספס של התחבושות שהביא לו לאחר שהולקה והתעקש לחזור מהשבי רכוב על סוס. אליצור רוקד אתו בחתונתו, קורץ לו בחיוך קטן באמצעה של ישיבת פיקוד משמימה.
הוא נושם עמוקות, מנסה לשאוף את האוויר החנוק שבחללו של החדר הקטן הזה והפעולה מכאיבה לו פיזית.
למה אנשים בוגדים?
למה הם לוקחים את ערמת הזיכרונות שיצרו עם האנשים שאהבו, מקמטים אותה לגוש קטן וזורקים אותו מבלי להביט לאחור? למה הם מתנהגים כאילו שכחו פתאום חיים שלמים? למה הם מוכנים ללחוץ את ידם של האנשים הסומכים עליהם בעוד ידם השנייה מסובבת את הסכין אותה תקעו בליבם עמוק עוד קצת?
הלוואי היה יכול לצעוק עכשיו, לחבוט באגרופיו את ליבו על הקירות המקולפים הללו. הלוואי היה יכול לבכות, להרטיב את עיניו בגוש שמועך אותו מבפנים, הלוואי היה מצליח להתגבר על ההרגל לנשוך את השפה עד זוב דם ולשתוק.
אבל עיניו יבשות, שורפות כאילו צרבו אותן חול ואבק כמעט יומיים תמימים. וגם הכתלים, אחרי הכול, אטומים עד מאד לרעש.
"זאת לא אשמתך", אומר פתאום אבירם, כאילו ידע איכשהו לשער מה עובר בראשו.
אולה עוצם את עיניו. "זה לא משנה הרבה", הוא אומר, וקולו צרוד ומחוספס מהשתיקה הארוכה.
"הרבה – לא", מסכים אבירם. "אבל גם מעט זה משהו, ובכל מקרה המידע על הפעולה לא יכול היה להגיע מאליצור, בהתחשב בכך שדודך מידר אותך מהסיבה הזאת בדיוק".
אולה שותק, מתאמץ לבלוע את הכאב הצורב החולף בגרונו למשמע אזכורו של בסטיאן. "הוא בחר", הוא לוחש לבסוף. "ומה משנה העובדה שהמידע אותו שמע לא היה משמעותי, הוא העביר אותו הלאה בידיעה מלאה שהוא בוגד".
אבירם שותק, משעין את ראשו על הקיר המקולף וסוקר אותו מהזווית הזאת לרגע אחד ארוך. "מלחמה היא דבר אכזרי", הוא אומר לבסוף ונאנח.
"כן?", שואל אולה וסרקזם נוטף אירוניה צובע את קולו. "לא ידעתי".
"היא אכזרית", ממשיך אבירם באותו טון דיבור, "כי היא לא רק לוקחת אנשים וטומנת אותם לנצח באדמה, היא גם משאירה חלק מהם להתהלך עליה כשלא נותר להם כוח להמשיך לעמוד".
אולה שותק, קיר האבנים הקר צורב את צלקות המלקות שעל גבו.
וועידת הפקת הלקחים הארוכה שנערכה לאחר הפסקת האש הייתה מלאות בעובדות יבשות, מספרים רשמיים ומסקנות מנוסחות. ועל אף שבשל פציעתו נעדר אולה מרוב רובם של הדיונים - את מספר האבדות הגבוה שספג הגדוד השני במהלכה של המלחמה הוא זוכר היטב.
כמה חיילים איבד האיש היושב מולו בקרבות? עם כמה מהם נאלץ לומר ווידוי כשידו האחת אוחזת את ידם בעוד השנייה נשענת על האדמה הדביקה מדם לתמיכה? כמה לילות שכב במיטתו כשהוא ערני לחלוטין וחיפש מצבורי כוכבים ברקיע השחור, כאלו הדומים לאלו שראה בעיניהם של אנשיו המתים?
הוא מתנשף ומשנה את תנוחתו על מרצפות האבן המחוספסות.
אין איש ממנו לא תגבה המלחמה מחירים. אם תתרחש בין אומות אויבות משחר ההיסטוריה, ועל אחת כמה וכמה בין אלו המתאבלים באותה השפה על המתים. ומי זה שיוכל להביט אחורה אל השנים הללו, ולהצהיר גם אם בריא גופו ושלם – כי הוא עצמו נותר כשהיה, מאז העז בפעם הראשונה להרים את חרבו על אדם שכונה עד אותו מפגש על המנייאר בן ברית.
ומה זה משנה אם צדקו או לא, ומה זה מוסיף אם ביקשו להילחם בשמו של הטוב, ואיך זה מועיל אם בסופו של יום כששוקעת השמש על שדות כוזר, היא פוגשת ברחובותיה כולם אנשים שחרבותיהם טבולות בדמם השפוך של אחים.
"וככה זה נהיה שגרה", אומר פתאום אבירם ומיישר לאט את רגליו על מרצפות האבן המוכתמות, "ואם התמזל מזלך ואתה חוזר הביתה עם דופק ונשימה שגם עליהם אתה אמור להודות - השמש זורחת בדיוק כמו שהיא זרחה לפני שהלכת, אפילו שהמון אנשים כבר לא נהנים מהקרניים שלה. ואתה רק מסתובב שם בין כל האנשים העליזים האלו ותוהה לעצמך איך בכלל אפשר לשמוח בניצחונות כשמפסידים כל כך הרבה בדרך אליהם". הוא משתתק, עוצם את עיניו לרגע ומשפשף אותן באגרוף קמוץ. "הייתם חברים, לא?"
השאלה פוגעת באולה כמו אגרוף מכוון היישר לסרעפת, מכווצת את ריאותיו ומקשה עליו לנשום. "כן", הוא עונה במאמץ, "ככה חשבתי לפחות".
"אז למה נראה לך הוא בגד?"
הוא רוצה לענות שהוא לא יודע, רוצה לומר שזה לא משנה כרגע. אבל זה משנה כל כך שכאב חסר שם שורף וצורב את קרביו מאז עזבו את הביתן האפלולי ההוא בגבול. "אני רוצה להאמין שהייתה לו סיבה טובה", הוא אומר לבסוף וקולו צרוד, "על אף שאני מתקשה מאד לחשוב על אחת כזאת".
"בקרב על אליפאר פגשתי את אחד הפקודים שלי", אומר אבירם אחרי שתיקה ארוכה ועיניו ממשיכות לבהות באבנים המוכתמות שמאחורי גבו של אולה. "הייתי המפקד הישיר שלו בשנים שלפני הכול. אימנתי אותו מהרגע הראשון בו גויס, נאבקתי כדי שיצליח לשרוד את תקופת הצוערות, וליוויתי את השירות הצבאי שלו עד שהגיע לדרגת קצונה. ומה אתה חושב עשינו כשנתקלנו אחד בשני בשדה קרב כשהפעם אנחנו נלחמים אחד מול השני?"
"הלכתם?", שואל אולה וקולו עייף.
לאט מניע אבירם את סנטרו פעם אחת ואז מעביר את ידו אל עיניו. "אז גם אתה פגשת אנשים מפעם בקרב", הוא אומר וחיוך עצוב מכווץ את עיניו. "הסתכלנו אחד על השני לרגע אחד ארוך ואז ברחנו כל אחד לכיוון אחר, שלא יבוא הרגע שיכריח אותנו להרוג אחד את השני כדי לשרוד". ידו ממשיכה לכוון שערו, פורעת אותו בעייפות כלשהי. "לפעמים רציתי לעצור את כולם. להרים את היד ולצעוק שהגיע הזמן לנוח, כאילו כולנו רק נמצאים שם בתרגיל אימונים אחד ארוך".
"תרגיל", לוחש אולה ואצבעותיו שורטות את האבן החמימה שתחת ידו, "מי חשב שנתגעגע לקרבות מדממים עם חבורת קווארים או ברברים".
אבירם שותק, רק זווית שפתיו עולה מעט שוב. "כל מה שרציתי לומר הוא שאין הרבה סיבות שיכולות להוות מניע איכותי מספיק בשביל לבגוד באופן אישי במפקד הישיר שלך", הוא ממשיך וקולו שקט. "אבל אם הייתם נפגשים בשדה קרב אחד מול השני – אני בספק גדול אם מישהו מכם היה מעז לקרב את חרבו אל צווארו של השני".
שוב משעין אולה את ראשו על הקיר. "מה אתה מתכוון לומר במשפט הארוך הזה, אבירם?" הוא שואל ובקולו עייפות שלא תרפא גם שנת שינה.
מפקדו של הגדוד השני מושך בכתפיו. "שאכפת לו ממך, עדיין", הוא אומר וקולו רך. "שכנראה הייתה לו בכל אופן סיבה גדולה מספיק בשביל להגיע למצב בו יאלץ להפנות אליך את גבו ולבגוד בכל מה שהאמין בשנים האחרונות".
ידיו של אולה מתרוממות, מסתירות לרגע אחד ארוך את פניו ביניהן, ואז הן מחליקות מטה באיטיות ונופלות בחזרה לצידי גופו. "מחשבה מעניינת", הוא מסכם לבסוף וקולו יבש. "יש לך רעיון מה מתכנן דיאלידאן לעשות עם החבורה המזויפת ששלח במקומנו?"
חיוך קטן מעקם שוב את תווי פניו הישרים של אבירם. אבל למרות ההתחמקות הברורה הוא מחליט לכבד את רצונו של אולה ורוכן קדימה במטרה להשיב. אבל בדיוק ברגע בו הוא פותח את פיו נפתחת הדלת, זאת שהייתה נעולה לחלוטין בשעות הארוכות האחרונות, ופרץ אור בהיר שוטף את התא, נובע כנראה מחלון כלשהו הקרוע במסדרון ממנו הגיעו.
עוד בתקופת שלטונו של רעואל היו מדיהם הייצוגיים של חיילי ההוסטרס היפים ביותר מבין תלבושותיהם של חיילי שאר היחידות, אבל בתקופת שלטונו של יוסף הפכו חליפותיהם הרשמיות של יחידת הרוכבים המובחרת ליצירות אומנות של ממש. ושני חיילי ההוסטרס שנכנסים פנימה, ידיהם מונחות על חרבותיהם ברישול מכוון, נראים לאולה דומים יותר לרצי המלך מאשר לחיילים הנלחמים בשדה קרב.
"הוד מלכותו המלך יוסף הרביעי מבקש לקרוא אליו את הקצין המתקרא אולה טרסדיאן", אומר הבהיר שביניהם וקולו קוצני ויבש מאד. "עכשיו".
זאת לא קריאה שגרתית לחקירה, אולה זוכר טוב מספיק את השבי האחרון שלו כדי לקבוע את העובדה הזאת בוודאות. וגם עיניו של אבירם מרצדות בתמיהה בין פניהם הקפואות של צמד החיילים.
בנקודת הזמן הנוכחית יכול יוסף לעשות אתו כל מה שירצה. העובדה הזאת ברורה למדי לאולה. ומכיוון שמדובר באחד האנשים המתוחכמים והערמומיים שידעה כוזר מעודה – הוא מניח כי קריאה מנומסת שכזו אמורה לעורר בליבו רק פחד. אבל משום מה הוא מגלה כי ליבו מלא יותר ברגש חסר הצבע הזה המכונה בפי הבריות אדישות.
אולי אלו הגילויים החדשים, אולי זהו דווקא כאב הבגידה שחווה רק לפני כמה שעות וחספס את ליבו. כך או כך הוא לא מתקשה להתרומם על רגליו, לעשות את הדרך הקצרה המפרידה בינו לבין הפתח, ולהושיט את ידיו קדימה כשפניו חתומות.
בחוץ נופל אור יום בוהק על האבנים הגדולות מהן בנוי אגף הכליאה במצודה, וגם משב עדין של רוח מצליח להיכנס פנימה דרך הפתחים הצרים הקבועים במעלה הכתלים. לאיטן מטיילות קרני שמש רכות על האבנים המקומטות, משחקות באור וצל בזמן שחיילים מובילים ביניהן אנשים שידיהם קשורות.
זה מוזר, אבל מה שלא הצליחו לעשות השעות האחרונות על תהפוכותיהן הרבות, מה שלא השפיעו מבט עיניו הקפוא של אליצור ודיבוריו השקטים של אבירם – מצליחה לעשות לבדה קרן שמש זוהרת אחת, הפוגעת בפניו ומטשטשת את הדרך מעיניו לרגע אחד ארוך מאד.
* הפרק הזה מתרחש לפני הגילויים של מנשה ולפני יציאתו של גדוד חיילי ההוסטרס מהמצודה. (הפרק הקודם).
--
צריך עדיין לומר שאשמח לתגובות?
נערך לאחרונה ב:
