הגרסה שנמסרה מן הארמון באלקן בימים שאחרי הגעתו של מנשה קפחבר לאלקן – הייתה עמומה למדי. בהודעה הרשמית נטען כי לאחר שנוכח האביר קפחבר בבוגדנותה של ממשלת כוזר הישנה ובנקמנותו של איסתרק קטינא שרצח בסתר את משפחתו כולה – החליט לחבור אל הצד הצודק ולהטות כתף לטובתו של הוד מלכותו המלך יוסף, ששמר אמונים לכישוריו ויכולותיו עוד מן הימים בהם שימש קפחבר כראש ממשלתו.
מחוץ לארמון, יכלו האנשים בוודאי להאמין לגרסה היבשה הזאת. וכי למה להם לתהות מעבר לטרדות היום על מטרותיו של אדם שנפגע באופן אישי מפעולותיהם של חברי הממשלה שמעבר לגבול?
להם בוודאי לא הפריע הופעתו של שחקן חדש-ישן בין חבריה של הממשלה. והם גם לא טרחו ולעקוב אחר פעולותיו בעיניים מצומצמות בפעמים בהן הזדמן להם להיפגש עם האיש ששימש עד לפני כשנתיים כראש ממשלת כוזר הישנה.
השאר, לעומת זאת, היו חכמים קצת יותר.
ועל אף שיוסף דיאלידאן עצמו קיבל אותו בחדר הראיונות הפרטי שלו באותו היום בו הגיע לאלקן, וקידם אותו לתפקידו הפנוי של שר החקלאות מיד לאחר שהתמקם בעיר – ידע מנשה כי האיש אינו בוטח בו אפילו לא לרגע.
הוא רק משתמש בו. זה הכול. מנצל את העובדה הפשוטה כי מעברו של מנשה לכוזר החדשה העלה את קרנו של יוסף והחליש את מעמדה של הממלכה השכנה. וכך בעוד הוא מצמיד לו צמד עוקבים חרישיים מהבולשת הנגדית, וסגן פיקח ונאמן מספיק כדי שיוכל לנהל את משרד החקלאות בעצמו - הפך מנשה קפחבר לשר בכיר בממשלתו של יוסף הממודר לאמיתו של דבר מכל עניין שיש בו חשיבות.
לעיתים, בישיבות ממשלה ארוכות מאד, שעה שקולו הקטיפתי של המלך ניגן בדממה השקטה את נאומיו מלאי הברק, היה תוהה מנשה לעצמו עד כמה היה טון דיבורו של אותו האיש שליו בשעה שנתן את ההוראה לרצוח בדם קר את אשתו וילדיו שלו, והאם גם אז היו עיניו יפות ובהירות כל כך.
אבל אחר כך סייע לו הזמן. אותו ידיד וותיק מהעבר הרחוק, אותו אויב נושן מהשנים האחרונות. והימים החולפים, יציבים וחסרי שינוי כמו השמים האפרוריים של אלקן – החלו משנים את מעמדו של מנשה בעיר.
זה לא שיוסף שהחל פתאום לתת בו אמון מלא, האיש היה חכם מספיק כדי להמשיך לחשוד בו גם לאחר הצלחותיו המוכחות של מנשה בעבודתו, אבל המעקב למשל – רפה מאד. ורק לעיתים נדירות הרגיש מנשה כאילו אנשים נסתרים בוחנים את פעולותיו בעיניים חושדות. גם האנשים שסביב החלו להבחין בתועלת הגלומה באדם שכזה, שאינו שייך לכאן וגם לא לכאן. שאין לו משפחה לאבד או חיים יפים לחוס עליהם במיוחד, ועדיין עושה את עבודתו חסרת הזוהר באותה הנחישות עמה הגיע לעיר לראשונה.
"אתה מבין מה זה ייאוש, הא?" אמר לו מטריאס פעם בלעג, על קצהו של גרם המדרגות היורד מאולם המועצה. גיחך לעצמו במרירות ואחר כך נעלם כלעומת שבא בסיבוב השיש הבוהק.
מנשה לא ידע מה גרם לשר צבא כוזר החדשה לחוש כך באותו הרגע. גם לא היה לו מושג האם חזר עכשיו האיש מפגישה עם מלכה של כוזר החדשה. אבל לא היה לו ספק כי מעמדו המדורדר של מטריאס, שהיה כך עוד בימים בהם החליף הוא חבילות עם זרים באתיל הרחוקה - התדרדר בחודשים האחרונים לשפל חדש וחסר תקדים, גם ביחסיו מלאי המהמורות של מטריאס עם המלך.
באלגנטיות זוהרת וחסרת רחמים, מידר יוסף את שר הצבא שלו מרוב התפקידים שיש בהם משמעות אמיתית. והתחכום העוקצני בו העביר המלך את תפקידיו הבכירים של מטריאס לפחותי דרגה ממנו, מותיר אותו בתפקידיו הרשמיים כחותמת שעווה מפוארת – גרם למטריאס המתוסכל לחפש לעצמו ללא הרף מוצא מן הכלא חסר החומות שהוכנס אליו בלא רצונו. ולא פלא היה שמבין כל חברי הממשלה הנאמנים ניסה לגשש עד כמה באמת חזקה נאמנותו של האביר קפחבר, והאם יוכל למצוא בעזרתו דרך לשוב אל מעמדו הראשון.
אבל מנשה לא היה טיפש. ומאבק של כמעט חיים שלמים בזירה הפוליטית סייע לו להקשיב באדיבות לשר הצבא השמנוני, להנהן בהזדהות כשחלק עמו האיש את תסכולו, ולהיזהר שבעתיים לצידו – שמא ינסה השר הערמומי להגישו כמנחת פיוס למלך.
זאת הייתה מערכת יחסים מוזרה למדי, וחשאית יחסית אל מול מערכות היחסים האחרות שניהל קפחבר עם שאר חברי הממשלה, אבל למרות זאת ואולי דווקא בשל כך - סייעה העובדה הזאת לתפקידו של מנשה כסוכן כפול להתחיל סוף כל סוף לקבל משמעות.
בתחילה, היו אלו רק פרטים קטנים וחסרי חשיבות, שאלמלא שיחותיו עם שר המלחמה – לא היו נודעים למנשה לעולם. ולמרות שעדיין היה קיים הסיכוי כי מטריאס עצמו הינו לא יותר מאשר פיתיון מוסתר היטב מאת יוסף דיאילידאן – החל מנשה לעשות שימוש זהיר וקפדני מאד בפרטים הללו.
והפעם האחרונה בה שיתף אותו מטריאס במידע שכזה בלי משים – הייתה כך נראה, משתלמת מאד.
אליצור, סגנו של אולה טרסדיאן, היה מסוג הבוגדים שמיקומם הבכיר יכול היה לגרום למפלתה של כיתת חיילים שלמה בקרב. ועל אף שמחמת אותה הזהירות שנקט מנשה ומחמת תפקידו הבכיר של אליצור - החליט בסטיאן מקאן שלא לחשוף את הבוגד לבינתיים – היה המידע יקר ערך באופן שגרם לכתפיו הכואבות של מנשה להתרפות קצת מידי פעם, ולצבעם היפה של השמים לחדור מידי פעם אל ערפל האדישות שכיסה בימים כתיקונם את ליבו.
אולי לכן הוא יושב עכשיו מול מטריאס, כתפיו שמוטות, עיניו שקועות ולשונו יבשה כל כך עד שהוא חושש שלא יוכל לפתוח את פיו לעולם. איך הגיעו החיילים עד למצודה ומי חשף כך את תוכניתם אם אליצור נוטרל מכל מידע משמעותי כבר מזמן?
"מנשה?", אומר מטריאס לאט, וידו מקפצת על ניצב חרבו בתנועה עצבנית.
"כן", אומר מנשה לאט, משתלט במאמץ על מיתרי קולו. "אז אולה וחייליו נמצאים עכשיו במצודה? מי הגאון שהצליח לגלות איך תכננו לחדור פנימה?"
שפתיו של מטריאס מתעקמות בהבעת חוסר ידע וכתפיו נמשכות מעט אחורה. "מידע פנימי", הוא פוסק לבסוף, ואז מוסיף במרירות: "אנשי הבולשת הנגדית עושים עבודה טובה כנראה".
"כן", מסכים מנשה ומתאמץ מאד להסתיר את החיוורון שהחל ממלא את פניו על ידי ריקונו של גביע היין העומד על שולחנו. "אז מה אתה עושה כאן?", הוא שואל, מתאמץ למסוך ידידות בקולו. "הוד מלכותו בוודאי נזקק כעת לתוכנית המשך כעת כשקבוצת החיילים בידו".
בזעף שולח מטריאס את ידו אל גביע הבדולח שלו ומוחה את שפתו בחוסר נימוס. "כן", הוא מסכים וקולו מריר, "היית מצפה שכך יהיה, לא?"
מנשה שותק. אבל בזמן שפיו חסר מעש, ממשיך מוחו לעבוד במרץ. אם מטריאס מודר מתוכנית תפיסתם של החיילים עד עכשיו, סביר להניח שיוסף ישמור גם את המשך תכנוניו לעצמו. ובכל אופן די ברור לו ששר הצבא לא הגיע ללשכתו רק כדי לתנות באוזניו את תסכולו.
"הוד מלכותו פירט לי את תוכניתו העתידית", פולט מטריאס לבסוף כשמנשה עדיין לא אומר כלום, וההצהרה מפתיעה מעט את מנשה. "אבל היא כל כך לא הגיונית שאני חושש ששוב פעם הוא בוחר להסתיר ממני את החלקים החשובים שלה".
"אממ", פולט מנשה את תגובתו הסדורה למשפט האחרון, ואצבעותיו סוגרות בכוח על הקלף עליו כתב בטרם נכנס מטריאס. "מה לא הגיוני בה?" הוא שואל לבסוף בנחת.
אבל מטריאס לא עונה, באחת הוא מתרומם מכיסאו וחובט בשולחן בכף ידו האחת חזק כל כך עד שהנוצה המונחת על המכתב יוצרת עליו קו מקוטע לשברים חדים מאד. "הכול", הוא זועם, "הכול לא הגיוני בה, עד שנראה לי ועוד רגע אאבד את שפיותי".
מאז החל מטריאס לשתף את קפחבר בהתנהגותו של יוסף אליו למד מנשה שמוטב לו המתין בשקט עד אשר יירגע שר המלחמה מהתפרצות הזעם שלו, ורק לאחר מכן לנסות לחזור לדבר עמו. ומלבד זאת, לזעם הבלתי נשלט היה כמעט תמיד יתרון רציני בדמות מידע חדש ומעניין מספיק כדי לסבול את ההתפרצות הזאת בדממה.
וגם עכשיו הוא ממתין בלא לומר כלום, שולח מידי פעם מבטים קצרים אל האיש המתהלך עכשיו בלשכתו בצעדים גדולים ומרוקן כוס אחר כוס של משקה אליקטום חריף אל גרונו תוך כדי דיבור מהיר.
וזאת הסיבה שהוא גם ממשיך להקשיב לו כשארשת פניו חתומה על אף הגילוי החדש והמבעית על הכנסתה של קבוצת חיילים מזויפת אל שטחיה של כוזר הישנה. אבל המשפט האחרון אותו מתיז מטריאס גורם לו להזדקף באחת במקומו וכששיעול מוזר ויבש מרעיד את כתפיו הוא מתרומם, משווה את קומתו עם זו של שר הצבא.
"התקפה על כוזר הישנה?", הוא שואל ובקולו יותר ממנה אחת של תדהמה, "עכשיו? כשחצי מצבא כוזר האחרת נמצא באיינה הקטנה בשביל הטקס הצבאי?"
מטריאס מתנשם, מוחה את מצחו המיוזע ביד אחת ומוזג לעצמו שוב פעם מהנוזל השקוף. "תאר לעצמך", הוא אומר וצחוק קרקרני נפלט ממנו בשעה שהוא עושה זאת. "לקחת חבורת חיילים מובחרת ולחצות את הגבול זה עוד דבר הגיוני – בטח אם יש לנו את יתרון ההפתעה לצידנו. אבל להגיע עד איינה רק כדי ליפול כפרי בשל לידיהם של המוני אנשי הצבא שמסתובבים שם חסרי מעש לקראת הטקס? ועוד יחד עם המלך עצמו? למה רק אני חושב שזאת תוכנית התאבדות מרשימה?"
מנשה בולע. "מה המטרה של התוכנית, אם כך?", הוא שואל בצרידות. "ומה הקשר שלה לקבוצת החיילים המזויפת?"
מטריאס מנענע את ראשו ימינה ושמאלה, וידיו נאחזות בחוזקה במשענת הכיסא הגבוהה. "לא יודע", הוא אומר לבסוף וקולו עגום, "זה מה שניסיתי להבין כל הלילה".
עיניו של מנשה פוזלות אל החלון שליד שולחן עבודתו. בחוץ שוטפת השמש באור בהיר וקורן את אבני מגדל השמירה האדירות שמול חלונו. "מתי יצאה הקבוצה הזהה אל הגבול?"
עיניו של מטריאס מצטמצמות בהבעת ריכוז. "כשעתיים לפני עלות השחר", הוא אומר לבסוף, "אולי אפילו פחות".
דממה שוררת בחדר הקטן, חרישית ומוזרה. ואפילו קול צעדיהם של השומרים במסדרונות לא נשמע בשקט הזה.
"ולמה באת אלי?", שואל מנשה לבסוף וקולו כבד ואיטי.
מטריאס לא עונה. לרגע אחד ארוך הוא רק בוהה בפיסת תכלת מוכתמת לבן המציצה מהחלון, ואז מסיט את מבטו אל הדלת הכבדה ולבסוף כשהוא רוכן קדימה וקולו נמוך כמעט עד כדי לחישה הוא אומר: "כי אתה מכיר אותו, מנשה".
עינו הימנית של מנשה קפחבר קופצת. "לא יותר טוב ממך, לאבו ידידי".
מטריאס צוחק, צחוק גדול וחסר חן. "אני בסך הכול היכרות לצורך הגשמת מטרות", הוא עונה ויש חיוך מלגלג על פניו, "ידיד שאפשר להשתמש בו כדי להעלות על כס השלטון. אתה לעומת זאת, הכרת אותו כשווה דרגה כבר שנים רבות קודם לכן".
הבליטה הקטנה בגרונו של מנשה נעה מעט כשהוא מתאמץ לבלוע את הפחד שבגרונו. זאת יכולה להיות הזדמנות של פעם בחיים בדיוק כמו שזאת יכולה להיות מלכודת מוות, אין אפשרות להציג זאת בדרך אחרת.
"לא הייתי כאן עד לפני שנה", הוא אומר לבסוף, מסתיר את אצבעותיו הלחות מאחורי גבו. "אינני בטוח שאני מבין טוב יותר ממך כיצד פועלת מחשבתו של הוד מלכותו".
"הוא השתנה", לואט מטריאס בשקט, "השתנה מאד בשנתיים האחרונות. בערך בתקופה שהתחיל כל הסיפור ההוא עם מהללאל. ואז הוא גם גירש את שלוואן לגיאט, הרחיק את פאר ממנו, ושלח את אוהד לרבוץ במטבחים. ואני כבר אז התחלתי לחשוד שיש כאן משהו מוזר".
עכשיו צונח מטריאס בחזרה אל הכיסא. "אבל אז הוא גם התחיל לפקפק בכל פעולה שעשיתי ולמדר אותי מהתפקידים הטבעיים שלי – כך שבטח לא הייתה לי את האפשרות לתהות בעצמי על פשר מעשיו של הוד מלכותו, תמוהים ככל ויהיו. אבל זה?", הוא מתנשף בחוזקה ומנענע את ראשו ימינה ושמאלה. "הוא מסתיר משהו, מנשה. וכולנו הולכים לסבול מכך – אם לא נגלה מהו".
בשקט עושות רגליו של מנשה את דרכן אל כסאו וגופו שוקע באיטיות מוזרה בריפוד הרך. האם יוסף דיאלידאן באמת השתנה בשנתיים האחרונות?
הרי כבר בימים ההם, כשעוד יכול היה להסתובב במסדרונות הקריה המלכותית של אתיל כשכבודו אינו רמוס תחת רגליו – נפוצו השמועות על כך שיוסף מתחיל להזדקן. כבר אז טענו אנשיו של האציל מרצאבך שמלכה של כוזר החדשה הופך אט אט לפרנואיד מפוחד המעביר את ימיו בחרדה מהתנקשות מתוכננת, בין כזאת הבאה משליחיה של הממלכה הישנה ובין כזאת שתצא מסביבתו הקרובה שלו.
אבל למען האמת, דווקא מנשה שהכיר את יוסף עוד מהשנים בהם ניהל המלך ברכיה את סדר היום בכוזר – התקשה במקצת להאמין להן.
אמת, החששות היו רציניים כולם, גם ההתנהגות המוזרה שבאה בעקבותיהן הייתה הגיונית למדי לאדם הסובל מהן. אבל כשחיבר את העובדות התמוהות כולן יחד עם האיש המתוחכם שהכיר מאז היה נער – הצליח יותר להאמין בקיומה של סיבה אחרת, גדולה ומסתורית הרבה יותר מתחושת פראנואידיות.
לרגע אחד ארוך הוא שוקל זאת. מעביר במחשבתו את הסיכונים והמלכודות הקיימים בשיחה מעין זו, ובמקביל את ההשלכות הגורליות כולן הנובעות מתכנוניו הלא ידועים של יוסף. ועל אף שהוא יודע שהוא מסתכן, ולמרות שברור לו שבזה הרגע הוא בוחר לחצות את הגשר אל הגדה ממנה אולי אין דרך חזרה – הוא חש היטב בתוך ליבו כי זרם החול שזרזף באיטיות חסרת רחמים מאז הגיע לאלקן על ראשו – נגמר בדיוק עכשיו, מותיר אחריו את שעון הזמן שלו ריק וחסר כל משמעות.
אולי אם היה מנשה מגיע לנקודה כזאת שנתיים קודם לכן – היה חושב לפעול אחרת, אולי אם היו לו חיים יפים לוותר עליהם היה מחייך כעת בחן ומראה למטריאס באדיבות את הדרך החוצה.
אבל אין לו למען האמת חיים כאלו. לא ילדים. לא אישה. גם לא ידידים. ועל אף שמנשה יודע היטב מהו טעמו של ייאוש עוד מימיו הרחוקים בשבי הקווארי, הוא מופתע עדיין לגלות עד כמה חזק הוא הרגש האדיש הזה כדי להעניק לאדם העומד על ראשו של צוק את הדחיפה האחרונה הנחוצה לו.
באחת הוא מתרומם, הודף את כיסאו בחריקה מודגשת אחורה, וקולו יבש ומעשי עד מאד כשהוא שואל: "איפה מסתובב אוהד בימים האלו?"
---
עוד כשהיה מנשה צעיר לימד אותו אביו על התועלת הגלומה בידיהם של אנשי השירות והתחזוקה הרבים המסתובבים תמיד בארמונו של כל בן אצולה. ועל אף השנים הרבות שעברו מאז, ולמרות שהספיק לצבור תובנות רבות וחכמות יותר בהמשך הדרך, לא שכח מנשה את העובדה הפשוטה הזאת מעולם.
אם ברצונך לדעת עד כמה חכם האדם שמולך, אם אתה תוהה עד כמה מחושב הוא בהתנהלותו בזירה המדינית המורכבת – בדוק כיצד הוא מתייחס למקורות מידע שוליים. שים לב כיצד הוא מנהל את בחירותיו על סמך ידיעות אותן מחזיקים הפשוטים שבמכריו. ושועלים פוליטיים אמיתיים, זאת למד מנשה מזמן, הפיקו את מיטב התועלת דווקא מהמקורות הללו.
אבל הבוקר ארוך ועמוס, וכמעט שבע שעות תמימות מאז זרחה השמש מתבזבזות בחיפושיו של משרתו האישי של מנשה אחר אוהד, משרתו לשעבר של המלך יוסף, על אף שמקומו הרשמי אמור להיות במטבח יחד עם שאר שרתי הסעודה.
אבל לבסוף נמצא האיש, שמכיוון שיומו היה פנוי למדי רכב באותו הבוקר עד לכפר הסמוך כדי לבקר את אחותו ומשפחתה. והמשרת, גאה על הצלחתו במשימה, מצליח לשכנעו לחזור למצודה כדי להיפגש עם דמות בכירה המעוניינת לראותו בדחיפות.
המטבח אומנם, הוא לא מקום טוב למפגשים מעין אלו, בטח לא בשעות הבוקר העמוסות. מצד שני הרבה פחות עיניים סקרניות ישימו לב אליהם בהמולה השוררת המקום החם הזה, בוודאי לעומת המסדרונות בקומות הגבוהות יותר, העמוסים עכשיו לרגל טקס חניכת הצוערים, בקצינים ומפקדים בכירים עד מאד. ומנשה, בסיועו של אחראי התנור המבוגר המכיר אותו עוד מהימים בהם עבד הוא עצמו בארמונו שלו, מצליח לארגן להם פינה שקטה וחשוכה מאחורי הסככה בה מייבשים המשרתים את הכלים.
לאט, כששפתיו קפוצות, הוא ממתין עד שמתיישב המשרת לשעבר על כיסא המטבח הפשוט. וכשידיו שלובות לו בחוזקה על חזהו הוא מבקש ממנו לספר לו בפירוט רב ככל האפשר, מדוע העביר אותו המלך ממשרתו ושילח אותו לחיי בטלה משמימים על יד התנורים כשנה וחצי קודם לכן.
אוהד שותק וחיוך קטן ותמים מרים מעט את שפתיו, אבל טיפות זיעה קטנות מופיעות על מצחו בשעה שהוא זאת, נוצצות במיוחד לאורם הצהבהב של הלפידים שהדליק המשרת קודם לכן.
זה דורש זמן, הרבה יותר זמן משצפה מנשה, אבל למרות שהוא משתדל להיות משכנע ככל האפשר הוא לא מצליח להוציא מהאיש אפור השיער את הסיבה בשלה הפך בין לילה מהאדם הקרוב ביותר למלך – למשרת נמוך דרגה המבלה את יומו על יד הסירים.
לבסוף מסייע לו דווקא מנהגו העממי של מטריאס, ובשעה שאוהד מתרומם ממקומו במטרה לעזוב את השיחה חסרת התועלת – מזנק לכיוונו מפקד ההוסטרס לשעבר, מצמיד אותו אל הקיר באבחת סכין מהירה ומברר בחיוך מתוק מה שלומו של בנו הקטן, זה שהחל לאחרונה ממש לעבוד בצוות הארכיון של משרד המלחמה.
שפתיו של מנשה מתעוותות מעט וידו נשלחת לעצור את מטריאס, אבל הפעולה כך נראית – משפיעה מאד על המשרת המבוגר. עיניו מתרחבות קצת ואז מתחילה שפתו העליונה לרעוד, והזיעה שניקדה קודם רק את מצחו מרטיבה כעת גם את עצמות לחייו בזוהר מוזר.
מטריאס מחייך, כאילו ציפה לתגובה כזאת בדיוק, וגבתו השמאלית מתרוממת מעט בתנועה רבת משמעות. "בחירה קשה, אוהד יקירי?" הוא שואל וקולו רך מאד.
עשרה רגעים אחר כך הם חוזרים אל החדר הזמני המשמש את קפחבר בביקור הבכירים במצודה. ועל אף שמנשה רוצה מאד לשבור את הדממה ההמומה שנפלה עליהם מאז הסכים אוהד לפתוח סוף כל סוף את פיו, הוא לא מוצא בתוכו את הכוח לחתוך את השקט המכושף ששורר ביניהם.
"מה עושים עכשיו?", שלא במפתיע, מטריאס הוא הראשון להעז לדבר.
זאת שאלה טובה. שאלה טובה מאד. אבל אף שברור למנשה כי הזמן הדוחק דורש מהם לנקוט בפעולה מיידית – הוא אינו מסוגל לזוז ממקומו.
אין לו כל קושי להסיק את המסקנה העולה מדבריו של אוהד, אין לו כל קושי בכלל, אולי אפשר לומר אפילו שהיא ברורה לו מידי.
עכשיו למפרע, מתבהרים לו כל פרטי המידע הקטנים, המוזרים. פתאום מתחברות כל נקודות הצבע לציור אחד גדול ובולט. ועל אף שברור לו כי למטריאס אינטרסים שונים לחלוטין ממנו – הוא די בטוח שכרגע מתאחדים רצונותיהם והופכים למשותפים בצורה אחידה מידי.
"הפלוגה בראשותו של המלך יצאה לפני כשעה", הוא אומר בשפתיים יבשות, "ומכיוון שמדובר בחיילי הוסטרס אני די בטוח שאתה יודע טוב יותר ממני עד כמה הם מהירים ומיומנים".
מטריאס מהנהן בשפתיים קפוצות וניצוץ מהיר חולף בעיניו. "אפשר עדיין לצאת אחריהם", הוא אומר וידו אוחזת בניצב חרבו בחוזקה. "ועל אף שאפשר לומר בוודאות גדולה יותר שאני אינני בוטח בך מאשר לומר שאני מאמין לך – אני נוטה כעת עד מאד להעדיף יותר את האופציה הראשונה".
לרגע אחד ארוך שותק מנשה קפחבר ורק קצהו של פיו מתעוות מעט כלפי מעלה. "אולי אפשר לומר את המשפט הזה גם עלי", הוא אומר לבסוף וחיוכו מתרחב מעט יותר. "או שוודאי אפשר לומר אותו".