סיוע בפיסוק נכון

[stars]

אשמח שתסייעו לי בפיסוק נכון של הקטע הבא:

הגמרא (שבת לא, א) מפרטת שש שאלות אותן יישאל האדם בעלותו לעולם האמת לאחר פטירתו. אחת השאלות היא: ״נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה?״ בתרגום חופשי משמעות השאלה היא ״האם ניהלת את חייך לאור האמונה?״. הפלא יועץ (ערך משא ומתן, וראה עוד ע׳ אמונה) מציין שעם ישראל מתואר כעם של מאמינים בני מאמינים. האמונה היא התכונה המגדירה שלנו, המוטמעת בדנ״א של כל יהודי. מהי, אם כן, מטרת השאלה ״נשאת ונתת באמונה?״

להלן השאלות:

1. האם במשפט הבא יש לשים פסיק בסופו:

אחת השאלות היא: ״נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה?״,

2. האם נכון לשים את הנקודה בסוף המשפט הבא:

בתרגום חופשי משמעות השאלה היא ״האם ניהלת את חייך לאור האמונה?״.

3. האם עלי להוסיף סימן שאלה בסוף המשפט הבא:*

מהי, אם כן, מטרת השאלה ״נשאת ונתת באמונה?״?

זה לא נראה לי נכון, ואף נראה עמוס לעין. אבל אולי מבחינה דקדוקית כך נכון, היות ובעצם יש במשפט הזה שתי שאלות, הראשונה היא עצם השאלה ״נשאת ונתת באמונה?״, והשניה היא מהי מטרת אותה שאלה.


בכלל אני תוהה כמה כללי הדקדוק מחייבים? לעתים אני מוצא שבכתיבה לפי כל כללי הדקדוק והפיסוק, משפטים מסוימים קולחים פחות ועשויים אף להיראות עמוסים לעין הקורא.

 

[CO2]

אשמח שתסייעו לי בפיסוק נכון של הקטע הבא:


להלן השאלות:

1. האם במשפט הבא יש לשים פסיק בסופו:


2. האם נכון לשים את הנקודה בסוף המשפט הבא:


3. האם עלי להוסיף סימן שאלה בסוף המשפט הבא:*

זה לא נראה לי נכון, ואף נראה עמוס לעין. אבל אולי מבחינה דקדוקית כך נכון, היות ובעצם יש במשפט הזה שתי שאלות, הראשונה היא עצם השאלה ״נשאת ונתת באמונה?״, והשניה היא מהי מטרת אותה שאלה.


בכלל אני תוהה כמה כללי הדקדוק מחייבים? לעתים אני מוצא שבכתיבה לפי כל כללי הדקדוק והפיסוק, משפטים מסוימים קולחים פחות ועשויים אף להיראות עמוסים לעין הקורא.

1. נקודה.
2. כן.
3. הייתי מורידה את הסימן שאלה הראשון (שבתוך המירכאות).
מלבד זה יש עוד כמה וכמה תיקונים:
הגמרא (שבת ל"א, א') מפרטת שש שאלות, אותן יישאל האדם בעלותו לעולם האמת לאחר פטירתו, ואחת השאלות היא: ״נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה?״. בתרגום חופשי, משמעות השאלה היא ״האם ניהלת את חייך לאור האמונה?״. הפלא יועץ (ערך משא ומתן, וראה עוד ע׳ אמונה) מציין, שעם ישראל מתואר כעם של מאמינים בני מאמינים. האמונה היא התכונה המגדירה שלנו, המוטמעת בדנ״א של כל יהודי. מהי, אם כן, מטרת השאלה ״נשאת ונתת באמונה״?

 

[stars]

1. נקודה.
2. כן.
3. הייתי מורידה את הסימן שאלה הראשון (שבתוך המירכאות).
מלבד זה יש עוד כמה וכמה תיקונים:
הגמרא (שבת ל"א, א') מפרטת שש שאלות, אותן יישאל האדם בעלותו לעולם האמת לאחר פטירתו, ואחת השאלות היא: ״נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה?״. בתרגום חופשי, משמעות השאלה היא ״האם ניהלת את חייך לאור האמונה?״. הפלא יועץ (ערך משא ומתן, וראה עוד ע׳ אמונה) מציין, שעם ישראל מתואר כעם של מאמינים בני מאמינים. האמונה היא התכונה המגדירה שלנו, המוטמעת בדנ״א של כל יהודי. מהי, אם כן, מטרת השאלה ״נשאת ונתת באמונה״?

תודה על ההשקעה!
לגבי הסימן שאלה האחרון, מה יהיה עם הסימן שאלה של עצם השאלה ״נשאת ונתת באמונה״?

בנוגע להערות האחרות:
ל״א, א׳ - יש סגנון שמשמיט את הגרשיים והגרש. ראי למשל באנציקלופדיה התלמודית.
לגבי הפסיק אחרי ״שש שאלות״, לכאורה הוא לא נחוץ. כנ״ל לגבי הפסיק שאחרי ״הפלא יועץ מציין״. כבר דיברו כאן בעבר על סגנונות הפיסוק, יש שמרבים בפיסוק ויש שממעטים בו. ויש גם את דרך האמצע.
אהבתי כמה שינויים ותיקונים אחרים שהכנסת.

 

[ליאורהA]

מפרטת שש שאלות אותן יישאל האדם בעלותו לעולם האמת

צ"ל: מפרטת שש שאלות שאותן יישאל האדם בעלותו לעולם האמת. זה משפט זיקה.

1. נקודה.
2. כן.

למה? מתוך אתר האקדמיה:

אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא תבוא נקודה אחרי המירכאות.

לגבי הסימן שאלה האחרון, מה יהיה עם הסימן שאלה של עצם השאלה ״נשאת ונתת באמונה״?

לדעתי ברור לקורא שהשאלה בתוך הציטוט היא שאלה על אף שאין אחריה סימן שאלה, מכיוון שזו אמרה מוכרת. עדיף מאשר גיבוב של סימני שאלה.

 

[stars]

לדעתי ברור לקורא שהשאלה בתוך הציטוט היא שאלה על אף שאין אחריה סימן שאלה, מכיוון שזו אמרה מוכרת. עדיף מאשר גיבוב של סימני שאלה.

כאן בעצם מגיעה השאלה כמה יש צורך להיצמד לכללי הפיסוק. העובדה שזה ברור לקורא אינה משנה את הכלל. אם מבחינת הכלל יש צורך בסימן שאלה לאחר שאלה, היות ויש כאן שתי שאלות, לכאורה יהיה צורך בשני סימני שאלה, לא כך? מאידך זה מעמיס על עין הקורא.

בנוגע למה שציטטת מאתר האקדמיה:

אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא תבוא נקודה אחרי המירכאות.

למה באמת? הרי אם יש כאן באמת סיום משפט, לכאורה הסימון שבסיום הציטוט לא אמור לעמוד בסתירה לעובדה שבסיום הציטוט יש גם סיום משפט או סיום קטע בתוך המשפט?!
ושוב חזרנו בזאת על השאלה הנ״ל — כמה יש צורך להיצמד לכללים?

האמת היא שאני מתקשה לתפוס את כללי הפיסוק כחוק בל יעבור. ישבו כמה אנשים באקדמיה, והחליטו מה שהיה נראה להם לאור מקצועיותם. עם כל הכבוד וההערכה להם ולכך שבדר״כ זה נראה טוב, לפעמים יש מקרים יוצאים מן הכלל שפשוט לא נראים ונקראים טוב לפי הכללים הללו.

 

[ליאורהA]

כאן בעצם מגיעה השאלה כמה יש צורך להיצמד לכללי הפיסוק. העובדה שזה ברור לקורא אינה משנה את הכלל. אם מבחינת הכלל יש צורך בסימן שאלה לאחר שאלה, היות ויש כאן שתי שאלות, לכאורה יהיה צורך בשני סימני שאלה, לא כך? מאידך זה מעמיס על עין הקורא.

לא מצאתי כלל למצב הספציפי הזה, אבל אני מקישה מהכלל שצירפתי בהודעה הקודמת - נניח שסימן השאלה הראשון הוא כנגד סימן השאלה הראשון בציטוט, וסימן השאלה השני הוא כנגד הנקודה/פסיק שאחרי המירכאות. אז מתוך כך מובן שצריך רק סימן אחד.
לגבי השאלה אם להשאיר את הראשון או השני, לכאורה צריך להשאיר את הראשון, אבל לפי ההיגיון נראה לי להשאיר רק את השני. לא לפי כלל כלשהו.

למה באמת? הרי אם יש כאן באמת סיום משפט, לכאורה הסימון שבסיום הציטוט לא אמור לעמוד בסתירה לעובדה שבסיום הציטוט יש גם סיום משפט או סיום קטע בתוך המשפט?!

כנראה כי:

זה מעמיס על עין הקורא.

 

[CO2]

@stars @ליאורהA דעתי לגבי הנקודה היא, שעל אף העומס היחסי לעין הקורא, חובה לתחום את המשפט הכללי בנקודה. אחרת, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו ברצף של ציטוטים, שלא ברור מתי יש להפסיק ביניהם.
לגבי הפסיק אחרי המילים 'שש שאלות', הוא חובה, כי אחריו נפתחת פסוקית, המבארת אילו שאלות.
ליאורה, לגבי הש', למיטב ידיעתי היא לא חובה.

 

[CO2]

@stars @ליאורהA דעתי לגבי הנקודה היא, שעל אף העומס היחסי לעין הקורא, חובה לתחום את המשפט הכללי בנקודה. אחרת, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו ברצף של ציטוטים, שלא ברור מתי יש להפסיק ביניהם.
לגבי הפסיק אחרי המילים 'שש שאלות', הוא חובה, כי אחריו נפתחת פסוקית, המבארת אילו שאלות.
ליאורה, לגבי הש', למיטב ידיעתי היא לא חובה.

וואלה יצא ניסוח כבד....

 

[stars]

חובה לתחום את המשפט הכללי בנקודה. אחרת, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו ברצף של ציטוטים, שלא ברור מתי יש להפסיק ביניהם.

מסכים עם זה, רק שעל מנת שלא להעמיס על עין הקורא, לא אנקד אם סיום המשפט כי-אם לאחר הסוגריים או הציטוט.
בהערת אגב אוסיף שנהוג לציין להערת שוליים לפני הפיסוק, ולי זה פשוט לא נראה מסודר בעין, היות שכשהסימון הקטנטן נמצא בגובה האות ולאחריו בא הפיסוק, נמצא שבמרוצת הקריאה יבלוט הרווח בין הפיסוק לאות שלפניו. במקרה זה איני יודע אם רשמית יש כלל קבוע, אבל פשוט נראה לי נוח יותר לסמן להערת השוליים לאחר הפיסוק. (מה גם שבדר״כ הערת השוליים מהווה באמת תוספת לנאמר, אז תן לקורא לסיים את הקטע ואז תפנה אותו להערה).

לגבי הפסיק אחרי המילים 'שש שאלות', הוא חובה, כי אחריו נפתחת פסוקית, המבארת אילו שאלות.

הנה דוגמה לסגנון הפיסוק הישן יותר המרבה בפסיקים. לפי סגנון הפיסוק המודרני יותר, נדמה לי שניתן לוותר על הפסיק הבא אחרי המילה ״פסוקית״.
הרעיון בשינוי כמות הפיסוקים הוא לאפשר קריאה קולחת יותר. יתכן שמבחינה דקדוקית נכון להפסיק אחרי כל קטע וקטע במשפט, אבל לא כיף לקרוא ספר בצורה כזו.
מאידך, יש שלקחו את סגנון הפיסוק המודרני באופן קיצוני, ומוותרים על פסיקים רבים שדווקא מקלים על הקריאה, היות ולפיהם ברורים חלקי המשפט.

אבל שוב, מי החליט שככה נכון — וכמה אנו מחויבים להיצמד להחלטה הזו?
נכון שאם כל אחד יפסק כרצונו, אנו עלולים למצוא גיבוב מילים ומשפטים שלא ברור כיצד לקרוא אותם, אבל בזה ימדד טיבו של הסופר.
כשמלמדים דקדוק, רצוי אמנם ללמד את הכללים, ולו בכדי ליצור תבנית ברורה ומוגדרת ללמידה. משם יקח זאת הסופר לכיוון הנראה לו, ועם הזמן ילטש את סגנון פיסוקו.

ליאורה, לגבי הש', למיטב ידיעתי היא לא חובה.

בכל מקרה, נראה לי שבמקרה הזה השימוש בש׳ ייתר את הפסיק שלפניו.