הנושאים החמים
הנושאים החמים
הצלצול החמישי לאותו העשר דקות האחרונות, מוצא את דרכו שוב לחלל העולם.
אייל נאנח, מפסיק את אימונו הקבוע בחדר הכושר.
לוגם ארוכות מבקבוק תרמי שהביא איתו.
הצלצול פוסק.
הוא מתכוון להמשיך, לוקח בידיו משקלות, מרים אותם אל על.
מנגינה מוכרת מתנגנת שוב. מתקשרים.
הוא מעיף מבט בצג. נרתע אחורה.
3 שיחות שלא נענו מאורי. 2 מטליה הדר. שיחה נכנסת מאפרת.
משהו קרה לאלי?!
’’אייל?’’ קול, שאמור היה להיות של אפרת שואל אותו.
’’משהו קרה לאלי?’’ אייל תופס מגבת בידו האחת ובשניה לוקח את הבקבוק. רץ לאופנוע שלו.
’’אתה כבר יודע?’’ היא מעבירה טישו על עיניה הלחות, משלחת את אליצפן שמקטר סביבה במעגלים.
’’לא’’ הלב שלו צונח למטה ’’אפרת. בבקשה תגידי’’ הוא עולה על האופנוע, מדליק מנועים. רגע. לאן לנסוע?
’’נכון שאתה יודע את הכתובת של בית העלמין?’’ קולה רועד. היא מתפללת שהשמיים לא יפלו עכשיו על אייל. כמו שאמור לקרות.
’’לאא. רק לא זה!!’’ אייל שומט את הטלפון, מסיט את אופנוע לשוליים. במילא לאלי זה כבר מאוחר.
—
אייל מחנה את האופנוע שלו לצידי האופנוע של אלי. מסיט מהם את מבטו בכאב.
הוא לא היה הולך לנחם, אם אפרת לא היתה טורחת להגיד לו שוב ושוב למה זה כן חשוב.
לא מרוכז בעליל, הוא עולה במדרגות, רואה מולו את יובל שיוצא מהדלת לכיוונו. אדי עשן מסתלסלים ממנו, הוא מרוכז בטלפון שלו.
הנשימה שלו נעתקת לרגע, כעס ישן בוער בכל עצמותיו. הוא קומץ אגרופים שאלמלא היה יכול, היה מטיח אותם ככל יכולתו באדם שמולו.
’’פשש איזה אורח.’’ יובל, למרבה צערו של אייל, מספיק להרים את ראשו מהטלפון, לקלוט אותו בכל חמשת חושיו, רגע לפני שהם חולפים אחד על פני השני ׳׳כמה טוב לראות ידידים ותיקים׳׳ הוא לוחש בציניות ברורה, כולו מביע שנאה הדדית. מבחינתו שאייל יעוף מפה. ולא מהטריטוריה הספציפית הזאת.
׳׳כמה חבל שהידיד הזה שלך, לא עיור בשניה הזאת. הוא היה מעדיף את זה מאשר מפגש סוחט דמעות כמו עכשיו נגיד’’ אייל מתאפק לא לעשות מה שהוא רוצה לעשות עכשיו. ולא, זה לא לתת חיבוק ל’ידיד הותיק שלו’ הוא ממשיך להתקדם בקלילות חיצונית בלבד, חולף סופית על פניו של יובל. ממלמל לעצמו בצורה שתגיע לאוזניו של יובל, שעכשיו כבר עבר לו הרצון.
וזהו. הוא עומד בכניסה מול התמונה של אלי. לא יכול להתחמק מהמבט שלו. זה כל כך הוא.
אייל נותן לעצמו כמה שניות כאלה. של דומייה, הפנה שזהו, ניגמר.
מתסכל על אלי. הוא עומד בפוזה מאושרת. אבא מניף באושר ילד בכור. ואחרון.
וכמה שאלי היה יורד עליו עכשיו, אם הוא היה רואה את הלב שלו.
לב מזיל דמעות שקופות, בנחילים שבטח ממלאים אגמים.
דמעות שרק אלוקים רואה.
—
׳׳בנציי!!׳׳ אייל מבחין בו לפתע, ניכנס גם הוא לנחם. נס שהוא לא יכול לראות אותי. בנצי מכיר אותי טוב מדי. ממנו יהיה קשה להתחמק.
׳׳אייל?!׳׳ בנצי מושך את אייל לכיוונו, מעניק לו חיבוק השמור לידידים ותיקים. בין היתר שלא התראו כמה חודשים ארוכים.
׳׳כן זה אני׳׳
׳׳בגירסא כל כך לא אתה׳׳ בנצי נוזף בו. עצב קל נלווה למילותיו. אחרי הכל, הוא לא היה קרוב לאלי כמו אייל. לפני הכל, זה אלי שנפטר.
׳׳זה כל כך אני. בלי אלי׳׳ וההשלמה הזאת כל כך כואבת לי. הוא נושך שפתיים, מחריש.
גם בנצי שותק. אז הם רק נושמים עמוק רגע לפני שנכנסים. אייל מוביל, בנצי אחריו.
בנצי מגשש את דרכו לפינה צדדית, משוחח עם חבר ישן.
אייל לעומתו, כחבר קרוב שלי אלי, עמוק בעניינים.
מדבר עם פקודים שלו לשעבר מהשכבה של אלי, עם חברים שלו עצמו.
זכרונות מציפים אותו. הסיפורים חונקים אותו. הוא לא מסוגל יותר.
מתיישב ליד בנצי. מחפש מפלט בתוך כל מה שאלי היה לו.
ולא יהיה יותר לעולם.
–
’’אלי??’’ אייל נבהל, סחרחורת אוחזת בו. אלי חזר מהמתים? בדמות אדם שעונה לטלפון? ’’זה אתה??’’
’’הלוואי’’ קולה החלוש של טליה עונה לו. הכאב מההזכרה המחודשת של אלי והגעגוע, נשקפים בקלות בקולה.
’’סליחה. אני.. סתם באינסטינקט של רגע התקשרתי למספר שלו’’ הוא מסמיק מהוידוי שלו. מהגילוי של הרגשות שלו, ושל המעשה שעשה. איזה טיפש אני! ’’לא חשבתי שהמספר פעיל.. שתעני..’’ הוא מגמגם שוב סליחה.
’’הכל בסדר’’ טליה שמה את הטלפון על רמקול, מרימה את הפלא הקטן שלה, ושל אלי. כמה שהוא דומה לו. ’’גם אני עשיתי את זה’’ היא אומרת לפתע, משתפת גם היא, מסמיקה לרגע כמו שהסמיק אייל.
אבל הם רק סולחים אחד לשני, בלי לומר מילה. כואבים את הכאב, בדממה.
לפעמים, לא צריך מילים.
אייל מנתק, מעביר את המספר של אלי לארכיון, ביחד עם אלפי רגעים וזכרונות.
אייל נאנח, מפסיק את אימונו הקבוע בחדר הכושר.
לוגם ארוכות מבקבוק תרמי שהביא איתו.
הצלצול פוסק.
הוא מתכוון להמשיך, לוקח בידיו משקלות, מרים אותם אל על.
מנגינה מוכרת מתנגנת שוב. מתקשרים.
הוא מעיף מבט בצג. נרתע אחורה.
3 שיחות שלא נענו מאורי. 2 מטליה הדר. שיחה נכנסת מאפרת.
משהו קרה לאלי?!
’’אייל?’’ קול, שאמור היה להיות של אפרת שואל אותו.
’’משהו קרה לאלי?’’ אייל תופס מגבת בידו האחת ובשניה לוקח את הבקבוק. רץ לאופנוע שלו.
’’אתה כבר יודע?’’ היא מעבירה טישו על עיניה הלחות, משלחת את אליצפן שמקטר סביבה במעגלים.
’’לא’’ הלב שלו צונח למטה ’’אפרת. בבקשה תגידי’’ הוא עולה על האופנוע, מדליק מנועים. רגע. לאן לנסוע?
’’נכון שאתה יודע את הכתובת של בית העלמין?’’ קולה רועד. היא מתפללת שהשמיים לא יפלו עכשיו על אייל. כמו שאמור לקרות.
’’לאא. רק לא זה!!’’ אייל שומט את הטלפון, מסיט את אופנוע לשוליים. במילא לאלי זה כבר מאוחר.
—
אייל מחנה את האופנוע שלו לצידי האופנוע של אלי. מסיט מהם את מבטו בכאב.
הוא לא היה הולך לנחם, אם אפרת לא היתה טורחת להגיד לו שוב ושוב למה זה כן חשוב.
לא מרוכז בעליל, הוא עולה במדרגות, רואה מולו את יובל שיוצא מהדלת לכיוונו. אדי עשן מסתלסלים ממנו, הוא מרוכז בטלפון שלו.
הנשימה שלו נעתקת לרגע, כעס ישן בוער בכל עצמותיו. הוא קומץ אגרופים שאלמלא היה יכול, היה מטיח אותם ככל יכולתו באדם שמולו.
’’פשש איזה אורח.’’ יובל, למרבה צערו של אייל, מספיק להרים את ראשו מהטלפון, לקלוט אותו בכל חמשת חושיו, רגע לפני שהם חולפים אחד על פני השני ׳׳כמה טוב לראות ידידים ותיקים׳׳ הוא לוחש בציניות ברורה, כולו מביע שנאה הדדית. מבחינתו שאייל יעוף מפה. ולא מהטריטוריה הספציפית הזאת.
׳׳כמה חבל שהידיד הזה שלך, לא עיור בשניה הזאת. הוא היה מעדיף את זה מאשר מפגש סוחט דמעות כמו עכשיו נגיד’’ אייל מתאפק לא לעשות מה שהוא רוצה לעשות עכשיו. ולא, זה לא לתת חיבוק ל’ידיד הותיק שלו’ הוא ממשיך להתקדם בקלילות חיצונית בלבד, חולף סופית על פניו של יובל. ממלמל לעצמו בצורה שתגיע לאוזניו של יובל, שעכשיו כבר עבר לו הרצון.
וזהו. הוא עומד בכניסה מול התמונה של אלי. לא יכול להתחמק מהמבט שלו. זה כל כך הוא.
אייל נותן לעצמו כמה שניות כאלה. של דומייה, הפנה שזהו, ניגמר.
מתסכל על אלי. הוא עומד בפוזה מאושרת. אבא מניף באושר ילד בכור. ואחרון.
וכמה שאלי היה יורד עליו עכשיו, אם הוא היה רואה את הלב שלו.
לב מזיל דמעות שקופות, בנחילים שבטח ממלאים אגמים.
דמעות שרק אלוקים רואה.
—
׳׳בנציי!!׳׳ אייל מבחין בו לפתע, ניכנס גם הוא לנחם. נס שהוא לא יכול לראות אותי. בנצי מכיר אותי טוב מדי. ממנו יהיה קשה להתחמק.
׳׳אייל?!׳׳ בנצי מושך את אייל לכיוונו, מעניק לו חיבוק השמור לידידים ותיקים. בין היתר שלא התראו כמה חודשים ארוכים.
׳׳כן זה אני׳׳
׳׳בגירסא כל כך לא אתה׳׳ בנצי נוזף בו. עצב קל נלווה למילותיו. אחרי הכל, הוא לא היה קרוב לאלי כמו אייל. לפני הכל, זה אלי שנפטר.
׳׳זה כל כך אני. בלי אלי׳׳ וההשלמה הזאת כל כך כואבת לי. הוא נושך שפתיים, מחריש.
גם בנצי שותק. אז הם רק נושמים עמוק רגע לפני שנכנסים. אייל מוביל, בנצי אחריו.
בנצי מגשש את דרכו לפינה צדדית, משוחח עם חבר ישן.
אייל לעומתו, כחבר קרוב שלי אלי, עמוק בעניינים.
מדבר עם פקודים שלו לשעבר מהשכבה של אלי, עם חברים שלו עצמו.
זכרונות מציפים אותו. הסיפורים חונקים אותו. הוא לא מסוגל יותר.
מתיישב ליד בנצי. מחפש מפלט בתוך כל מה שאלי היה לו.
ולא יהיה יותר לעולם.
–
’’אלי??’’ אייל נבהל, סחרחורת אוחזת בו. אלי חזר מהמתים? בדמות אדם שעונה לטלפון? ’’זה אתה??’’
’’הלוואי’’ קולה החלוש של טליה עונה לו. הכאב מההזכרה המחודשת של אלי והגעגוע, נשקפים בקלות בקולה.
’’סליחה. אני.. סתם באינסטינקט של רגע התקשרתי למספר שלו’’ הוא מסמיק מהוידוי שלו. מהגילוי של הרגשות שלו, ושל המעשה שעשה. איזה טיפש אני! ’’לא חשבתי שהמספר פעיל.. שתעני..’’ הוא מגמגם שוב סליחה.
’’הכל בסדר’’ טליה שמה את הטלפון על רמקול, מרימה את הפלא הקטן שלה, ושל אלי. כמה שהוא דומה לו. ’’גם אני עשיתי את זה’’ היא אומרת לפתע, משתפת גם היא, מסמיקה לרגע כמו שהסמיק אייל.
אבל הם רק סולחים אחד לשני, בלי לומר מילה. כואבים את הכאב, בדממה.
לפעמים, לא צריך מילים.
אייל מנתק, מעביר את המספר של אלי לארכיון, ביחד עם אלפי רגעים וזכרונות.
