סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[הודיה לוי.]

אגב, מכירה את האתר 'בין הזמנים'? מתפרסם שם סיפור בהמשכים שמזכיר לי קצת את הסיפור שלך : )

האמת שלא הכרתי. ודי נדהמתי, כי זה סיפור די שונה מהסיפורים שקראתי עליהם. גם בגלל שהוא מבוסס על סיפור אמיתי וגם בגלל שהוא נוגע בנושאים רגישים שלא ממש יצא לי לקרוא עליהם.
מעניין אותי לדעת על מה מדובר בסיפור. משום מה האתר חסום לי.

 

[לוצ'י]

האמת שלא הכרתי. ודי נדהמתי, כי זה סיפור די שונה מהסיפורים שקראתי עליהם. גם בגלל שהוא מבוסס על סיפור אמיתי וגם בגלל שהוא נוגע בנושאים רגישים שלא ממש יצא לי לקרוא עליהם.
מעניין אותי לדעת על מה מדובר בסיפור. משום מה האתר חסום לי.

זה לא דומה מאד מאד מאד, מזכיר רק קצת: ) אולי זה אלמנטים משותפים ושכיחים? יכול להיות.

מסופר שם על רננה, ילדה שעברה מאשדוד לירושלים. משפחה אדוקה כזו, גם. איכשהו לאט לאט היא פורצת גבולות והולכת לעבוד בחנות בגדים , שם יש דמות כמו אמונה, שמתחברת אליה וכו'. אבא שלה צורח עליה שם, ועוד כל מיני התרחשויות קטנות שהזכירו לי טיפה את שלך : )
הכתיבה שונה לגמרי לגמרי, רק העלילה קצת מזכירה.

 

[ליליאן]

קודם כל אקדים ואומר: אפרת לא מכונה מתמודדת נפש.

מה כן?

התופעה שהזכרתי בקטע מכונה בשפה המקצועית Nssi - non suicidal self-injury כלומר, פגיעה עצמית שלא נועדה להתאבדות.

הביטוי שלה בפועל הוא ביצוע חתכים באיברי הגוף, באמצעות חפצים דוקרים (מחט, עפרונות, מחוגה ועוד.), חפצים חותכים (סכין או מספריים. במקרה של אפרת זה היה זכוכיות), תלישת שיער, הכאה עצמית חוזרת (אגרוף היד בקיר, פעולה הנפוצה יותר בקרב בנים), צריבה וגרימת כוויה עצמית (למשל על ידי טפטוף נר על העור). בקרב בנות נפוץ יותר לראות פעולה של חיתוך או דקירה.

אז למה בעצם נועדה הפגיעה העצמית?
בהרבה מהמקרים בני נוער פוגעים בעצמם לא על מנת לגרום לעצמם נזק גופני ולא על מנת להתאבד, כאמור, אלא על רקע רגשי.

עבור רבים זוהי פעולה המסייעת להם לתת ביטוי לכאב או צער רגשיים שהם חווים באותו רגע, במקרים אחרים הפגיעה העצמית היא ביטוי למצוקה או תסכול, לעיתים בני נוער עושים זאת כפעולה שמסייעת להם להרגע או להתחבר לעצמם ולעיתים כאקט של קריאה לעזרה.

לעיתים, בני נוער חשים צורך להביע את הרגשי בגופני ובכך טוענים כי הם תחושותיהם מקבלת ממשות שקל להם יותר להתמודד עמה.

המשותף לכולם היא תחושת השליטה שמעניקה פועלת החיתוך על הסבל הרגשי שהם חווים.

פעולה החיתוך מעניקה תחושת הקלה על הצורך הראשוני, הקלה אשר מתגלה כזמנית בלבד ומותירה את בן הנוער בשנית עם אותן מצוקות שהוא חש מלכתחילה.


חשוב לי שוב להדגיש, לא מדובר בהתמודדות נפשית. אני מאמינה שאם הייתי בוחרת לכתוב על גיבורה שהיא מתמודדת נפש הסיפור היה מלווה ע"י פסיכולוגית.

ושוב תודה לכולכם על הפרגון, העידוד והמשוב. זה ממש נותן כוח ותמריץ להמשיל לכתוב. אשתדל להעלות את הפרק הבא הכי מוקדם שיתאפשר לי.

איפה שאת לא מפרסמת את זה,
כולל פה,
בתהליך הריפוי,
בבקשה לתת תשומת לב על סכנת זיהום שיש בשימוש בחפצים לא נקיים
מעבר לחיתוך עצמו.

לא מתמודדת נפש?
מה?
אולי אין לה מחלת נפש,
אבל יש לה בעיה לא פשוטה ומסכנת שדורשת טיפול נפשי מקצועי.
יותר נכון מצוקה שגרמה לה לאמץ דפוסים בעייתים ומסכנים.
כדי לשנות דפוסים צריך עזרה מקצועית.
העתיד צופה עוד הרבה אתגרים וקשיים,
ואם לא משנים את הדפוס.. אפשר לחזור אליו אוטומטית גם בקשיים בריאים ונורמלים של החיים.

 

[ליליאן]

ארכיון קיץ ארוך מידי - עמוד 4 מתוך 7 - בין הזמנים

beinhazmanim.iyun.org.il

זה באת מאוד הזכיר -
בעיקר בשלב שאפרת ורננה התחילו לעבוד בחנות בגדים בלי ידיעת ההורים
והחברות עם אמונה/פליאה,
וזה קרה גם באותו זמן... כרונולוגי.
מאז הסיפורים לקחו כיוונים אחרים קצת.

 

[הודיה לוי.]

זה לא דומה מאד מאד מאד, מזכיר רק קצת: ) אולי זה אלמנטים משותפים ושכיחים? יכול להיות.

מסופר שם על רננה, ילדה שעברה מאשדוד לירושלים. משפחה אדוקה כזו, גם. איכשהו לאט לאט היא פורצת גבולות והולכת לעבוד בחנות בגדים , שם יש דמות כמו אמונה, שמתחברת אליה וכו'. אבא שלה צורח עליה שם, ועוד כל מיני התרחשויות קטנות שהזכירו לי טיפה את שלך : )
הכתיבה שונה לגמרי לגמרי, רק העלילה קצת מזכירה.

זה באת מאוד הזכיר -
בעיקר בשלב שאפרת ורננה התחילו לעבוד בחנות בגדים בלי ידיעת ההורים
והחברות עם אמונה/פליאה,
וזה קרה גם באותו זמן... כרונולוגי.
מאז הסיפורים לקחו כיוונים אחרים קצת.

סיקרנתן!

לא הצלחתי לפתוח את הקובץ ומעניין אותי אם הכותבת לקחה השראה מהסיפור. אבל מסתבר שלא אוכל לדעת זאת לעולם - - -

 

[לוצ'י]

סיקרנתן!

לא הצלחתי לפתוח את הקובץ ומעניין אותי אם הכותבת לקחה השראה מהסיפור. אבל מסתבר שלא אוכל לדעת זאת לעולם - - -

אשאל אותה בתגובות אם לקחה השראה, בלי נדר: )

 

[ליליאן]

סיקרנתן!

לא הצלחתי לפתוח את הקובץ ומעניין אותי אם הכותבת לקחה השראה מהסיפור. אבל מסתבר שלא אוכל לדעת זאת לעולם - - -

אני לא חושבת,
הסיפורים שלכן התחילו מנקודות שונות לגמרי,
ונפגשו בדיוק באותו זמן
בחנות
עם ההורים
עם הקולגה
אני לא חושבת שהיה מתי לקחת השראה.

 

[חיפושיתוש]

קודם כל אקדים ואומר: אפרת לא מכונה מתמודדת נפש.

מה כן?

התופעה שהזכרתי בקטע מכונה בשפה המקצועית Nssi - non suicidal self-injury כלומר, פגיעה עצמית שלא נועדה להתאבדות.

הביטוי שלה בפועל הוא ביצוע חתכים באיברי הגוף, באמצעות חפצים דוקרים (מחט, עפרונות, מחוגה ועוד.), חפצים חותכים (סכין או מספריים. במקרה של אפרת זה היה זכוכיות), תלישת שיער, הכאה עצמית חוזרת (אגרוף היד בקיר, פעולה הנפוצה יותר בקרב בנים), צריבה וגרימת כוויה עצמית (למשל על ידי טפטוף נר על העור). בקרב בנות נפוץ יותר לראות פעולה של חיתוך או דקירה.

אז למה בעצם נועדה הפגיעה העצמית?
בהרבה מהמקרים בני נוער פוגעים בעצמם לא על מנת לגרום לעצמם נזק גופני ולא על מנת להתאבד, כאמור, אלא על רקע רגשי.

עבור רבים זוהי פעולה המסייעת להם לתת ביטוי לכאב או צער רגשיים שהם חווים באותו רגע, במקרים אחרים הפגיעה העצמית היא ביטוי למצוקה או תסכול, לעיתים בני נוער עושים זאת כפעולה שמסייעת להם להרגע או להתחבר לעצמם ולעיתים כאקט של קריאה לעזרה.

לעיתים, בני נוער חשים צורך להביע את הרגשי בגופני ובכך טוענים כי הם תחושותיהם מקבלת ממשות שקל להם יותר להתמודד עמה.

המשותף לכולם היא תחושת השליטה שמעניקה פועלת החיתוך על הסבל הרגשי שהם חווים.

פעולה החיתוך מעניקה תחושת הקלה על הצורך הראשוני, הקלה אשר מתגלה כזמנית בלבד ומותירה את בן הנוער בשנית עם אותן מצוקות שהוא חש מלכתחילה.


חשוב לי שוב להדגיש, לא מדובר בהתמודדות נפשית. אני מאמינה שאם הייתי בוחרת לכתוב על גיבורה שהיא מתמודדת נפש הסיפור היה מלווה ע"י פסיכולוגית.

ושוב תודה לכולכם על הפרגון, העידוד והמשוב. זה ממש נותן כוח ותמריץ להמשיל לכתוב. אשתדל להעלות את הפרק הבא הכי מוקדם שיתאפשר לי.

@הודיה לוי.
איך הגיעו אליה שברי זכוכית?

 

[Yes it's me]

@הודיה לוי.
איך הגיעו אליה שברי זכוכית?

היא ישנה ברחוב בלילה,
ובבוקר היא ראתה שברי זכוכית על הרצפה
מסתמא מאיזה בקבוק שהתנפץ

 

[הודיה לוי.]

@הודיה לוי.
איך הגיעו אליה שברי זכוכית?

היא ישנה ברחוב בלילה,
ובבוקר היא ראתה שברי זכוכית על הרצפה
מסתמא מאיזה בקבוק שהתנפץ

לאחר מכן אישוניי נחתו על המדרכה ששברי זכוכיות בגוון ירוק מבריק עיטרו אותה.

הנחתי את כפות ידיי על שברי בקבוק הזכוכית, מיששתי.

אגב, הייתי רוצה לדעת האם הפרקים האחרונים (בדגש על הפרק האחרון) גרמו לתחושת כבדות בעת הקריאה. לפעמים ההבדל בין פרק עצוב או מרגש לבין פרק מכביד - הוא דק. ואת האמת שאני לא ממש אוהבת לכתוב פרקים מכבידים ולא תמיד שמה לב לעניין הזה.

 

[מלכי פריד]

למען האמת כן, הוא היה קצת מכביד, למעשה אני ממש עצרתי את הנשימה...
בעיקר הרגשתי כבדות בגלל המצב הנפשי שלה. אבל למעשה היה יותר גרוע לחשוב שיש דברים כאלה שקורים באמת...
אבל שוב, הכתיבה יוצאת מן הכלל, פשוט אין מילים...

 

[Yes it's me]

אגב, הייתי רוצה לדעת האם הפרקים האחרונים (בדגש על הפרק האחרון) גרמו לתחושת כבדות בעת הקריאה. לפעמים ההבדל בין פרק עצוב או מרגש לבין פרק מכביד - הוא דק. ואת האמת שאני לא ממש אוהבת לכתוב פרקים מכבידים ולא תמיד שמה לב לעניין הזה.

כן היה צריך את הפרק הזה, עם כל הכבדות שבו
כי כל מה שהיא עד עכשיו בינה לבין ההורים נחשב ל"קטנות"
בשביל שתהיה נקודת מפנה משמעותית בסיפור היה צריך גם את הפרק הזה עם התרחשות רצינית
הגברנו להבה מה שנקרא
כתיבה משובחת ומרתקת כמו תמיד!

 

[R.E.Y]

רק מציינת שהפרק קשה לקריאה. לא מומלץ לבעלי לב חלש במיוחד.

ההצהרה הזאת גרמה לי לקרוא את הפרק בלב רועד ורוטט, כשהגיע הסוף נשמתי לרווחה

 

[הודיה לוי.]

ההצהרה הזאת גרמה לי לקרוא את הפרק בלב רועד ורוטט, כשהגיע הסוף נשמתי לרווחה

שמחה שכך : )
פשוט אני יודעת שיש מי שהדיבור על דם לא עושה לו טוב. אז היה חשוב לי לציין את זה בתחילת הפרק

 

[מהממתתת]

@הודיה לוי.
נתת לי השראה מטורפתתתת
כתבתי קטע נלווה/ יומן לסיפור שלך.
מסכימה לשתף?

 

[הודיה לוי.]

@הודיה לוי.
נתת לי השראה מטורפתתתת
כתבתי קטע נלווה/ יומן לסיפור שלך.
מסכימה לשתף?

כן, בשמחה.

 

[מהממתתת]

כן, בשמחה.

הקטע, לא ערוך מהדף המקומט לפהההה
לא מתיימרת להתחרות עם הודיה, וגם אם ארצה, ק-ט-ו-נ-ת-י.
שהכאב ימצא לו חברים,
היא ברחה, ככה בלי כלום. תפסה את שני רגליה המזרעיות והלכה.
היא לא ידעה לאן, אבודה בעולם גדול של אנשים קטנים.
תמיד הייתה הנתפסת, השבויה, מסכנת הכיתה עלובת העולם. א"א לא ידה איך קוראים לה, א"א לא הכיר אותה. רק ראו את העיניים השקועות, השפתיים המכווצות, הנהנו ברחמים והמשיכו הלאה. מפחדים לדשד בביצות עכורות, שמא ידבק מהם מעט מבוץ השחור.
אני דווקא לא חששתי להתקרב אליה, לדבר איתה, להסתכל לה חזק בעיינים ולהגיד לה שהיא חזקה, שהיא תעבור הכול, אני מאמינה בה.
לחבק אותה כשהיא רועדת בבעטה ללא כל שליטה וולחוש לה, לתוך האוזן, לתוך הנשמה, את המילים הכי טובות שיש.
להתפלל עלייה שיהיה לה אור.
כן, זו אני.
לבד, עם הכאב. לבד על חלקת אדמה מטושטשת, לבד שנלחמת מול עדר זאבים, זאב בודד.
אולי יום יבוא
והכאב יעלם, ימצא לו חברים.

 

[מהממתתת]

הקטע, לא ערוך מהדף המקומט לפהההה
לא מתיימרת להתחרות עם הודיה, וגם אם ארצה, ק-ט-ו-נ-ת-י.
שהכאב ימצא לו חברים,
היא ברחה, ככה בלי כלום. תפסה את שני רגליה המזרעיות והלכה.
היא לא ידעה לאן, אבודה בעולם גדול של אנשים קטנים.
תמיד הייתה הנתפסת, השבויה, מסכנת הכיתה עלובת העולם. א"א לא ידה איך קוראים לה, א"א לא הכיר אותה. רק ראו את העיניים השקועות, השפתיים המכווצות, הנהנו ברחמים והמשיכו הלאה. מפחדים לדשד בביצות עכורות, שמא ידבק מהם מעט מבוץ השחור.
אני דווקא לא חששתי להתקרב אליה, לדבר איתה, להסתכל לה חזק בעיינים ולהגיד לה שהיא חזקה, שהיא תעבור הכול, אני מאמינה בה.
לחבק אותה כשהיא רועדת בבעטה ללא כל שליטה וולחוש לה, לתוך האוזן, לתוך הנשמה, את המילים הכי טובות שיש.
להתפלל עלייה שיהיה לה אור.
כן, זו אני.
לבד, עם הכאב. לבד על חלקת אדמה מטושטשת, לבד שנלחמת מול עדר זאבים, זאב בודד.
אולי יום יבוא
והכאב יעלם, ימצא לו חב

אשמח להערות!!!

 

[לוצ'י]

ממש בקטנה

ידה

ידע

בבעטה

בעתה

א"א

עדיף לכתוב אף אחד, במקום ראשי תיבות, אני חושבת (אוטומטי קראתי את זה אי אפשר ; ) )

חוץ מזה, מדהים!

לבד, עם הכאב. לבד על חלקת אדמה מטושטשת, לבד שנלחמת מול עדר זאבים, זאב בודד.

אהבתי את המשפט הזה ממש.

 

[מהממתתת]

ממש בקטנה

ידע

בעתה

עדיף לכתוב אף אחד, במקום ראשי תיבות, אני חושבת (אוטומטי קראתי את זה אי אפשר ; ) )

חוץ מזה, מדהים!

אהבתי את המשפט הזה ממש.

בבעתה הכוונה למבועת(מפחד)
וכתבתי את זה בשתי שניות ככה שלא התעמקתי בניסוח ספרותי תקין
תודה על המשוב!!!!