סיפור בהמשכים נשק הימלטות - סיפור בהמשכים

[yael305]

ספוילר: תקציר

בהווה, 2175:

הזקן מספר על היילו-קולורס שנעלמו, רצח מנהיג הירוקים מוביל למלחמה. הרוצח בורח, ופוגש את מנהיג הסגולים, מקבל שיקוי אומץ, נלחם בקראוס מפקדו, נורה, ובורח. קבוצה רוצה להפוך לסגולים, תום נחטף. לי משמיד שיקוי הפיכה לסגולים, נוגע באבן, הופך למנהיג. דן שובר שיקוי חדש, חוזר מוזר. חבריו קוראים בספר, הזקן מגיע, דן יורה בו, הם בורחים.

בנמיביה: רובוטים רוצחים, משפחה בורחת, אב נהרג, בן יורה במשפחה ונעלם. קבוצה מחפשת אותו, זקנה מובילה לשעון, שוברים אותו.

בקנדה: סוניל חווה דברים מוזרים בחדרו. הוא שוכח מכך, אך שגדל, חווה זאת שוב, הוא מגיע לבית חברו, ומגלה שהוא נעלם, אך לפתע מופיע. הם נלחמים באיש מוזר. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, ונופל לפיר. ה"ליפקולס" נתפסים במלכודת. האיש מכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש , מסרב לעסקה, גורלו לא ידוע.

#32

2112, ביתו של קנג'י, יפן.

הבלבול שטף את סוניל. האירועים האחרונים נראו לו מעט מקוטעים, חלומיים. אולי התוכנית או הדמויות שעומדות מאחוריה איכשהו עיוותו את התודעה שלו, וגרמו לבריחה להרגיש פחות ברורה.

דבר אחד היה לו בטוח - הם כבר לא בבית של קנג'י. החדר המוזר שהם שוהים בתוכו לא יכול היה להיות בתוך הפריסה הרגילה של הדירה. זה בטח איזה סוג של חדר נסתר.

סוניל עזר לקנג'י לקום על רגליו, תחושת דחיפות דוחפת אותו קדימה. הם היו צריכים לצאת מהמקום המטריד הזה, הרחק ממי שעומד מאחורי התוכנית. "אנחנו צריכים לעזוב," אמר סוניל בלחש, "עכשיו".

לאחר הליכה קצרה הגיעו לדלת ברזל כבדה וסגורה. סוניל דחף את הדלת בנשימה עמוקה, גורם לה להיפתח בגניחה מחרידה ולחשוף רשת חשוכה של מנהרות הנמתחת לפניהם.

בהיסוס, הם נכנסו לתוך המנהרה הראשונה. החושך היה מוחלט, וסוניל השתמש באור החיוור של הטלפון שלו כדי להאיר את השביל שלפניהם. ככל שחדרו עמוק יותר, הבהוב משך את עינו של סוניל.

דמות צללית הגיחה לפתע ממעבר צדדי, צורתה מוסתרת על ידי החשכה. לבו של סוניל הלם בחזהו. האם זהו אחד מרודפיהם?

הדמות נשארה דוממת, אפופה במסתורין. הצל לא התקרב אליהם, אבל נוכחותו העבירה צמרמורת על עמוד השדרה של סוניל. לאחר רגע מתוח, הדמות נמסה בחזרה אל הצללים, ונעלמה בשקט כפי שהופיעה.

כשהמשיכו במסע במנהרות, הם נתקלו בסימנים מוזרים שנחרטו על הקירות. הסמלים לא היו דומים לשום דבר שראו קודם לכן, אך הם נראו מוכרים למדי.

לפתע, קול חלש הדהד דרך המנהרות, הוא דיבר על ציוויליזציה אבודה ועל התקופה שלפני כן. סוניל החליף מבט מודאג עם קנג'י. מה זה?

מותשים ומזועזעים הם יצאו לבסוף מהמנהרות, מוצאים את עצמם בדירתו של קנג'י. סוניל ידע שהם לא יכולים להתעלם ממה שהם ראו ושמעו. הקובץ על המחשב הנייד של קנג'י, "ההתעוררות", נראה כעת אפילו יותר משמעותי. סוניל החליט לחזור לקובץ, נחוש בדעתו לגלות את סודותיו.

עם רדת הלילה שטפה תחושה מטרידה את סוניל. נדמה היה שהדממה מגבירה צליל שריטות חלש וקצבי שהגיע מבין הקירות. הוא העיף מבט בקנג'י, אבל חברו היה שקוע ביומן אקדמי מאובק, לא מודע לצליל.

סוניל ניסה להתעלם מזה, תוך התמקדות בסמלים החשופים על המסך. אבל השריטות נמשכו, התעקשו יותר עם כל דקה שחולפת. לפתע, הבהוב של תנועה משך את עינו בפינת החדר. הוא סובב את ראשו, הלב פועם בחזהו, אבל לא ראה דבר.

האם זה רק העייפות שמשחקת בו?

הוא הסתובב בחזרה למסך, אבל השריטות החמירו לכדי ציפורניים תזזיתיות ונואשות. נדמה היה שהצליל מגיע מכל מקום בבת אחת, צליל שכרסם בשפיותו.

קנג'י לבסוף הרים את מבטו, פניו חיוורות. "סוניל, אתה שומע את זה?", שאל.

"כן", לחש סוניל, "זה נשמע כמו... מסמרים על לוח גיר?".

הגירוד הגיע לשיאו, ואז נפסק בפתאומיות. השתיקה שלאחר מכן הייתה מחרישת אוזניים אפילו יותר. על המסך, הקוד בקובץ "התעוררות" החל להבהב. שורות טקסט מעוותות ומפותלות, מתעצבות לצורות גרוטסקיות. קול נמוך ומעוות צפצף מהרמקולים של המחשב הנייד, צווחה לא אנושית שגרמה להם להירתע.

המסך הבהב בפראות, והציג תמונות מקוטעות - החדר הנסתר, הצצה לדמות המסתורית מהמנהרות ועוד. ואז, בבת אחת, המחשב כבה, והכניס את החדר לחושך מוחלט.

"אנחנו יודעים שאתם שם", קול צורמני נשמע מהחשכה, וקור מקפיא שטף את החדר בבת אחת.

לא יפה להעלות קטע כזה באמצע הלילה

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

בהווה, 2175:

הזקן מספר על היילו-קולורס שנעלמו, רצח מנהיג הירוקים מוביל למלחמה. הרוצח בורח, ופוגש את מנהיג הסגולים, מקבל שיקוי אומץ, נלחם בקראוס מפקדו, נורה, ובורח. קבוצה רוצה להפוך לסגולים, תום נחטף. לי משמיד שיקוי הפיכה לסגולים, נוגע באבן, הופך למנהיג. דן שובר שיקוי חדש, חוזר מוזר. חבריו קוראים בספר, הזקן מגיע, דן יורה בו, הם בורחים.

בנמיביה: רובוטים רוצחים, משפחה בורחת, אב נהרג, בן יורה במשפחה ונעלם. קבוצה מחפשת אותו, זקנה מובילה לשעון, שוברים אותו.

בקנדה: סוניל חווה דברים מוזרים בחדרו. הוא שוכח מכך, אך שגדל, חווה זאת שוב, הוא מגיע לבית חברו, ומגלה שהוא נעלם, אך לפתע מופיע. הם נלחמים באיש מוזר. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, ונופל לפיר. ה"ליפקולס" נתפסים במלכודת. האיש מכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש , מסרב לעסקה, גורלו לא ידוע.

#33

סוניל וקנג'י קפצו על רגליהם בבהלה, לבבותיהם הולמים בפראות בחזיהם. ערפל קפוא התערבל סביב קרסוליהם, מלטף את עורם במגע קרחוני ששיתק את חושיהם. צליל הגירוד חזר, צורם ומטריד, קרוב יותר מאי פעם, כאילו משהו זוחל מתחת לעורם. לחישות רפאים מילאו את החלל, מאות קולות מלאי ייאוש מצמרר, מקהלה שטנית המבטיחה אבדון.

קפואים באימה, סוניל וקנג'י צפו בצללים המתקרבים. טפרים חדים נשרטו על הרצפה, מבעירים ניצוצות של אימה. עיניים זוהרות באור שטני ננעצו בהם, חודרות לנשמתם. בדיוק כשכל התקווה נראתה אבודה, נקישה מתכתית חלשה הדהדה בחדר. קרן אור בודדה חדרה מבעד לאפלה, מכוונת אל חפץ קטן על הרצפה - השעון של קנג'י.

השעון זרח באור כחול בוהק, מסיג את הצללים לפינות, צורותיהם מתמוססות לכדי כלום, אבל הזיכרון של המראה המחריד שלהם נצרב בתודעה.

הדממה שלאחר מכן הייתה מחרידה לא פחות מהאימה שקדמה לה. סוניל וקנג'י בהו בשעון, סמל לתקווה בלתי צפויה בלב התופת. סוניל הרים את השעון, בנחישות יתרה. הם נקלעו למשהו אפל ומסוכן הרבה יותר משחשבו, אבל הם לא יכלו לסגת עכשיו. מבט אחד לעבר קנג'י אישר זאת - הם בתוך זה, ביחד, עד הסוף.

הם בילו ימים ולילות בבדיקת השעון, כל רגע מגביר את המתח והחרדה. זה היה חפץ פשוט, ללא כפתורים או חוגות, אבל הסימונים המוזרים על גבו רמזו על סוד נסתר.

סוניל, מונע על ידי פחד ותקווה, נבר בספריו ובמאמריו, משווה את הסמלים לשפות עתיקות וצפנים נשכחים. ואז, הגיעה התגלית המיוחלת: הקוד רמז לתדר מסוים, שיכול להפעיל את מלוא כוחו של השעון.

בידיים רועדות, סוניל חיבר את השעון למחשב. הוא כתב תוכנית ליצירת התדר המבוקש, כל הקשה על המקלדת מהדהדת כמו פעימות לבו המואץ. לאחר דקות ארוכות ומתישות, השעון חזר לחיים, אור כחול בוהק ממנו כמו עין של חיה טורפת. תצוגה הולוגרפית ריצדה בשעון, חושפת מפה מסועפת של מנהרות וחדרים תת-קרקעיים. מילה אחת ריחפה מעל המפה, זוהרת באור מסתורי: "המאגר".

קנג'י אחז בכתפו של סוניל, קולו נחוש אך רועד. "התוכנית כמעט השמידה אותנו", אמר, "אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות. אנחנו חייבים לגלות את האמת".

סוניל הנהן, פניו חיוורות כסיד, "אתה צודק. הגענו עד הלום, אין דרך חזרה".

מאוחדים במשימתם, החליטו לחזור למנהרות האפלות, חמושים בשעון כמורה דרך ובתקווה נואשת לגלות את סוד התוכנית. כל צעד במורד המדרגות החשוכות הדהד כמו פעימות לב, כל צל הטיל אימה חדשה. הם ידעו שהם הולכים לקראת הסיוט הגדול ביותר שלהם, אבל לא הייתה להם ברירה אחרת.

הם המשיכו, אל ליבו הפועם של החושך, משאירים מאחוריהם את המוכר, המרגיע, שספק אם יחזרו אליו אי פעם בחיים.

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

הווה, 2175:

הזקן מספר על היילו-קולורס שנעלמו, רצח מנהיג הירוקים מוביל למלחמה. הרוצח בורח, ופוגש את מנהיג הסגולים, מקבל שיקוי אומץ, נלחם בקראוס מפקדו, נורה, ובורח. קבוצה רוצה להפוך לסגולים, תום נחטף. לי משמיד שיקוי הפיכה לסגולים, נוגע באבן, הופך למנהיג. דן שובר שיקוי חדש, חוזר מוזר. חבריו קוראים בספר, הזקן מגיע, דן יורה בו, הם בורחים.

בנמיביה: רובוטים רוצחים, משפחה בורחת, אב נהרג, בן יורה במשפחה ונעלם. קבוצה מחפשת אותו, זקנה מובילה לשעון, שוברים אותו.

בקנדה: סוניל חווה דברים מוזרים בחדרו. הוא שוכח מכך, אך שגדל, חווה זאת שוב, הוא מגיע לבית חברו, והם בורחים דרך מנהרה למאגר נסתר. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, ונופל לפיר. ה"ליפקולס" נתפסים במלכודת. האיש מכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש , מסרב לעסקה, גורלו לא ידוע.

עדיף קצר מכלום...

#34

2112, המאגר, יפן.

סוניל וקנג'י עמדו מול המאגר בלחץ מה. הלחישות שרדפו אותם במנהרות נדמו, מוחלפות בתחושה מצמררת של אימה קדמונית.

קנג'י נגע בקיר המאגר שהיה עשוי מגביש קריסטל, פניו מביעות פליאה מעורבת בחשש. "איזה ידע היה להם כדי ליצור דבר כזה?" קולו רעד קלות.

סוניל הנהן, מבטו סורק את הסמלים המורכבים. הוא קירב את השעון, המפה ההולוגרפית מדגישה לו נקודת כניסה. אבל כשהתקרבו, קווי אור זרמו על פני הגביש כמו נחשים זוהרים, ויצרו פאזל מורכב שחוסם את הכניסה.

סוניל שלף את הטלפון, אצבעותיו רועדות, סוקר את תמונות הסמלים מהמנהרות. הוא השווה את הסמלים לאלו שעל הגביש, מחפש דפוסי צורה דומים.

בדיוק כשהייאוש החל לחלחל, סוניל ראה דמיון מטריד בין סמל שחוזר על עצמו במנהרות לבין דפוס בפאזל. גל של אדרנלין קר עבר בו. הוא הצביע בהתרגשות מעורבת בפחד על הקשר לקנג'י. לאט לאט החל להתפתח פתרון, כמו צל זוחל בפינה חשוכה.

סוניל הניח את ידו על הגביש, מתחקה אחר הנתיב שלדעתו תואם את הסמלים, כל נגיעה מעבירה זרם חשמלי בגופו. זמזום קלוש הדהד דרך המערה, קווי האור כבו, חושפים נתיב נסתר.

הם נשאו נשימה עמוקה, ופסעו דרך השער המנצנץ, כעש אל מנורה. מבנה הגביש נסגר מאחוריהם בטריקת רעם מחרידה, והם נכנסו ללב המאגר.

במאבק, צריך להתקדם ראשונים לכיוון הסכנה.

לפני שהיא תתקרב אליך.

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

הווה, 2175:

הזקן מספר על היילו-קולורס שנעלמו, רצח מנהיג הירוקים מוביל למלחמה. הרוצח בורח, ופוגש את מנהיג הסגולים, מקבל שיקוי אומץ, נלחם בקראוס מפקדו, נורה, ובורח. קבוצה רוצה להפוך לסגולים, תום נחטף. לי משמיד שיקוי הפיכה לסגולים, נוגע באבן, הופך למנהיג. דן שובר שיקוי חדש, חוזר מוזר. חבריו קוראים בספר, הזקן מגיע, דן יורה בו, הם בורחים.

בנמיביה: רובוטים רוצחים, משפחה בורחת, אב נהרג, בן יורה במשפחה ונעלם. קבוצה מחפשת אותו, זקנה מובילה לשעון, שוברים אותו.

בקנדה: סוניל חווה דברים מוזרים בחדרו. הוא שוכח מכך, אך שגדל, חווה זאת שוב, הוא מגיע לבית חברו, והם בורחים דרך מנהרה למאגר נסתר. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, ונופל לפיר. ה"ליפקולס" נתפסים במלכודת. האיש מכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש , מסרב לעסקה, גורלו לא ידוע.

#35

2112, המאגר, יפן.

קרן אור כחולה, חדה כסכין, חדרה מבעד לחשכה, קורעת את הדממה. סוניל וקנג'י מצאו את עצמם בתוך חלל עצום, מוקפים בקירות בדולח חלקלקים. האוויר היה דחוס, טעון באנרגיה לא מוכרת, והשקט היה מחריד.

"איפה אנחנו?", שאל סוניל בתמיהה.

"לא יודע", השיב קנג'י, עיניו סורקות את החלל, "אבל זה לא נראה מקום טוב".

לפניהם נפרש מבוך אינסופי של שבילים, כל אחד מוביל לגומחות עמוסות בחפצים מוזרים. גבישים זוהרים, מלאים בנתונים לא ידועים, עיטרו את הקירות, ומבנים לא מוכרים עמדו רדומים, מטרתם תעלומה.

סוניל הושיט את ידו אל השעון, בתקווה למצוא הדרכה. אך המפה נמוגה, משאירה אותם ללא הדרכה.

"אנחנו לבד," אמר קנג'י, "בוא נתפצל ונחפש את הדרך בעצמנו, אולי נמצא איזה סימן להמשך".

הם החלו לחקור, כל צעד מלווה בצליל מטריד של מכונות מתעוררות לחיים. סוניל מצא שולחן שבראשו כדור שקוף. כשנגע בו, הכדור פלט אור רך והקרין הולוגרמה של דמות עטופה במסכה משוכללת, מתחננת לעזרה. קנג'י מצא חדר מלא בנשק עוצמתי.

לפתע, רעידת אדמה זעזעה את המאגר, והפעילה אזעקות מחרישות אוזניים. אורות אדומים מהבהבים הובילו אותם לחלק מוסתר, מלא במכונות מזמזמות.

"אנחנו הפעלנו משהו", אמר קנג'י, קולו רועד, "משהו רע".

הם מצאו לוח בקרה מסיבי, בלתי מובן. סוניל הכניס את השעון לחריץ באמצעו, והצליח להשתיק את האזעקות. אבל הם עדיין היו לכודים. תצוגת מסך הופיעה, מציגה סמלים מוכרים.

מפה.

הם החלו לעקוב אחריה. לבסוף, הם מצאו דלת נסתרת שהובילה אותם לחדר עצום, מלא בצמחייה מוזרה ומבנה ענק עם צינורות ותרמילים. הולוגרמות סיפרו את סיפורה של האנושות, שחיה בהרמוניה עם הטבע, עד שמטר מטאורים קטסטרופלי אילץ אותם לשמר את המגוון הביולוגי שלהם בתרמילים.

הם התלבטו אם להפעיל את התרמילים, אך הבינו שהמטרה שלהם היא ללמוד מהעבר ולהגן על ההווה. מעבר נפתח, והם עקבו אחריו, משאירים מאחור את החדר.

הם הגיחו ליער, מפעילים את מכשיריהם. מבזקי חדשות בהולים הזהירו מפני שיבושים סביבתיים. הם לא צריכים אתה הודעות האלה, הם רואים את ההשפעות של מעשיהם ממקור ראשון. כאן. יערות שפעם היו שופעים היו נגועים בזוהר לא טבעי, ודפוסי מזג אוויר מוזרים הסתחררו מרחוק.

"אנחנו חייבים לעצור את זה", אמר קנג'י, קולו נחוש.

הם הלכו לכיוון העיר, נכנסים למכונו של ד"ר אניה שארמה, מדען הפתוח לרעיונות לא שגרתיים. הוא הקשיב לסיפורם ההזוי, וכנגד כל סיכוי הניד לאות "כן" בראשו שסיימו. הוא מוכן לעזור. ד"ר אניה הרכיב במהירות צוות מומחים כדי לנתח את הראיות ולחקור את ההשפעות הסביבתיות.

סוניל וקנג'י ידעו שהדרך עוד ארוכה, אבל הם הרגישו הבהוב של תקווה. הם לא לבד.

אבל זרעי ההרס כבר נטעו בעולם, מחכים לצמוח במלוא כוחם, לבעוט בכל חלקה טובה, לכלות, להשמיד.

לגמור.

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

הווה, 2175:

ה"זקן" מספר על היילו-קולורס שנעלמו. רצח מנהיג הירוקים מוביל למלחמה. הרוצח בורח, פוגש את מנהיג הסגולים, ומקבל ממנו שיקוי אומץ. הוא נלחם בקראוס מפקדו, ובורח פצוע. קבוצה רוצה להפוך לסגולים, תום נחטף. לי משמיד את שיקוי הסגולים, נוגע באבן, והופך למנהיג. דן שובר שיקוי חדש, וחוזר מוזר. חבריו קוראים בספר, הזקן מגיע, דן יורה בו, הם בורחים.

בנמיביה: משפחה בורחת, אביהם נהרג, הבן יורה במשפחה ונעלם. קבוצה מחפשת אותו, מגיעה לשעונו ושוברת אותו.

בקנדה: סוניל חווה דברים מוזרים בחדרו. הוא שוכח מכך, אך שגדל, חווה זאת שוב, הוא מגיע לבית חברו, והם בורחים דרך מנהרה למאגר נסתר, שם רואים דברים מוזרים. ביציאה ממנו הם מגלים שהמדינה נהרסת. הם פונים לד"ר שאמה . האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, ותופס את ה"ליפקולס" במלכודת. הוא גם מכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש , מסרב לעסקתו, גורלו לא ידוע.

#36

שבועות הפכו לחודשים, סוניל וקנג'י התיישבו בשגרה חדשה, חייהם היו כעת סדרה אינסופית של צללים רודפים. קשרם עם ד"ר שארמה הפך לחבל הצלה, והם נצמדו לכל מילה שלו כניצולים הנאחזים בשברי סירה טרופה.

אבל החדשות מבחוץ היו קודרות. ההפרעות הסביבתיות התגברו, הצמחייה גדלה בפראות מעוותת, ובעלי חיים החלו להפוך למוטציות מזעזעות. העולם נראה כאילו הוא מתפתל בכאבי גסיסה.

המדענים היו מבולבלים, תאוריות פראיות נזרקו כמו חצים בחושך. הם ייחסו את התופעות הללו לשילוב הרסני של שינויי אקלים וגורמים טבעיים לא ידועים. אבל סוניל וקנג'י ידעו טוב יותר. הם ראו את האמת המפלצתית, את הכוח העצום שהתעורר משנתו במעמקי המאגר. הם ידעו שהשיבוש של התוכנית זרע את זרעי האבדון של כדור הארץ. אבל קולם היה בודד במדבר, זעקה אילמת בעולם שהתעוור.

ד"ר שארמה התגלה כבעל ברית חיוני, המגדלור שלהם בסערה. הוא שתל זרעים של פתרונות אפשריים במוחם של עמיתיו, ודחף אותם לעבר התשובה הסופית. זה היה מרוץ נגד הזמן, ניסיון נואש להציל עולם שנדחק לסף הכחדה.

סוניל, בינתיים, הפך לאסיר של השעון המסתורי. הוא בילה לילות ללא שינה בפענוח סודותיו, בהתבוננות בסמלים ובמפות כאילו הם המפתח לגורלו. הוא גילה פונקציית הקלטה נסתרת שהייתה מוגנת על ידי מנעול ביומטרי בלתי חדיר, מסתירה בתוכה תשובות.

לילה אחד, סוניל התעורר בצעקה, חלום רדף אותו. דמות עטופה בברדס, תנועות ידיה מהדהדות דפוס מסתורי שראה במעמקי המאגר. למחרת, הוא עקב אחר הדפוס על השעון באצבע רועדת. נחשול של אנרגיה פרץ, והדמות מהחלום שלו התממשה, קולה מהדהד במסר מצמרר מהעבר.

היה זה אדם הנראה כמנהיג. הוא דיבר על תוכנית, על פוטנציאל, על סכנות. סוניל לא הבין דבר, והחליט לפנות עם כך לד"ר שארמה.

ההודעה של המנהיג הוקרנה שוב ושוב במעבדה, כל חזרה מעמיקה את תחושת הדחיפות והאימה. צוות של מומחים התכנס, פניהם מוארות באור המוזר והמצמרר של ההולוגרמה. בלשנים, אנתרופולוגים, פיזיקאים - כולם נאבקו לפענח את המשמעות הנסתרת של המסר.

לאחר שעות של עבודה יצאו החוקרים עם מידע בידיהם - המיקום והזמן המדויק שבו תוקלט השיחה שנשלחה אליהם הישר מהעתיד.

"טוב", אמר שארמה בקול מהוסס, "יש לנו רק פתרון אחד לדעת איך להציל את העולם".

"ומהו?", שאל סוניל בסקרנות.

"לנסוע...", ד"ר שארמה התנשף בחשש, "לנסוע קדימה בזמן".

זאת האפשרות היחידה.

והם לא יכולים להיכשל בה.

הם חייבים להצליח.

לא רק בשביל עצמם, אלא בשביל כל יצור חי על פני כדור הארץ.

הם חייבים להצליח, או שהעולם יאבד לנצח.

והשעון ממשיך לתקתק, כל נקישה מהדהדת כמו פעימת לב גוססת של כדור הארץ. החיים כפי שהכירו נעלמו, והם היחידים שיכולים להחזיר אותם.

כשנה לפני, מפקדת האפורים.

"זהו", הוא אמר, "הצלחנו לנטרל את "עליה" סופית, ליתר ביטחון אנחנו שולחים אותו ליפן, נשתול לו בראש זיכרונות מוטעים, שלא יסתבך פתאום הכל".

"רגע, אולי סוף סוף תגלה לי מה השם האמיתי של 'עליה'?", אמר לו חברו היושב בצד, "כל הזמן אנחנו משתמשים רק בכינוי הזה! מה, אין לו שם?".

"מלכתחילה לא הייתי מגלה לך", ענה לו הראשון, שהיה נראה יותר מפקד מאשר סתם חבר, "אבל עכשיו... טוב. יש לו שם. קוראים לו סוניל. אבל מה זה משנה, העיקר שהצלחנו להביס אותו", הוא חזר להתבונן במסך שמולו, מחזיר לחדר את הדממה.

הם שכחו משהו אחד.

לא לחינם הפירוש של השם "סוניל" בקנדית הוא "אפל".

ולכל התוהים, לפניכם כלל מספר 1 בספר "מאמרי מיסד האפורים":

"לעולם אל תתעסק עם ה'אפל'. לעולם".

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

הווה, 2175:

ה"זקן" מספר על היילו-קולורס שנעלמו. רצח מנהיג הירוקים מוביל למלחמה. הרוצח בורח, פוגש את מנהיג הסגולים, ומקבל ממנו שיקוי אומץ. הוא נלחם בקראוס מפקדו, ובורח פצוע. קבוצה רוצה להפוך לסגולים, תום נחטף. לי משמיד את שיקוי הסגולים, נוגע באבן, והופך למנהיג. דן שובר שיקוי חדש, וחוזר מוזר. חבריו קוראים בספר, הזקן מגיע, דן יורה בו, הם בורחים.

בנמיביה: משפחה בורחת, אביהם נהרג, הבן יורה במשפחה ונעלם. קבוצה מחפשת אותו, מגיעה לשעונו ושוברת אותו.

בקנדה: סוניל חווה דברים מוזרים בחדרו. הוא שוכח מכך, אך שגדל, חווה זאת שוב, הוא מגיע לבית חברו, והם בורחים דרך מנהרה למאגר נסתר, שם רואים דברים מוזרים. ביציאה ממנו הם מגלים שהמדינה נהרסת. הם פונים לד"ר שארמה . האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, ותופס את ה"ליפקולס" במלכודת. הוא גם מכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש , מסרב לעסקתו, גורלו לא ידוע.

עדיף קצר מכלום...

#37

ד"ר שארמה, פניו חרושות קמטים של דאגה, הניח את ידו על מכונת הזמן המבהיקה. "רבותיי", קולו רעד קלות, "זהו סיכוינו האחרון. מכונה זו היא אב טיפוס, מסוגלת לשלוח אדם אחד בלבד אל העתיד. עלינו לגלות מה השתבש, ולתקן זאת לפני שיהיה מאוחר מדי".

דממה השתררה בחדר. כל אחד מהמדענים הצעירים בהה במכונה בפליאה ובאימה. סוניל, שתמיד היה הרפתקן בנשמתו, הרגיש את הדם זורם בעורקיו. הוא ידע מה עליו לעשות.

"אני אלך", אמר, קולו יציב למרות הרעד הפנימי, "אני אסע לעתיד ואגלה מה קרה".

ד"ר שארמה הנהן, הקלה והערכה בעיניו. הוא הושיט לסוניל תיק קטן, "זה מכיל את כל מה שתצטרך. שנת 2175, וושינגטון הבירה. לשם אנחנו שולחים אותך, שם הקליטו את ההקלטה המשונה".

סוניל נכנס למכונה, ליבו הולם בחוזקה. הוא נשם עמוק ולחץ על הכפתור. הבזק מסנוור של אור לבן.

ואז, חושך.

כשהוא פקח את עיניו, הוא מצא את עצמו ברחוב עתידני, מוקף גורדי שחקים זוהרים. אבל משהו היה לא בסדר. האוויר היה סמיך ועכור, השמש בקושי הצליחה לחדור מבעד לעננים הכבדים. סוניל הרגיש צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלו.

דמות בעלת גלימה שחורה ניגשה אליו, פניה מוסתרים בצללים. "סוניל", אמרה הדמות בקול צרוד, "חיכינו לך. אבל אולי הגעת מאוחר מדי".

"מאוחר מדי בשביל מה?", שאל סוניל, ליבו קופא בתוך חזהו.

"בשביל להציל את העולם שאתה מכיר".

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

הווה, 2175:

ה"זקן" מספר על היילו-קולורס שנעלמו. רצח מנהיג הירוקים מוביל למלחמה. הרוצח בורח, פוגש את מנהיג הסגולים, ומקבל ממנו שיקוי אומץ. הוא נלחם בקראוס מפקדו, ובורח פצוע. קבוצה רוצה להפוך לסגולים, תום נחטף. לי משמיד את שיקוי הסגולים, נוגע באבן, והופך למנהיג. דן שובר שיקוי חדש, וחוזר מוזר. חבריו קוראים בספר, הזקן מגיע, דן יורה בו, הם בורחים.

בנמיביה: משפחה בורחת, אביהם נהרג, הבן יורה במשפחה ונעלם. קבוצה מחפשת אותו, מגיעה לשעונו ושוברת אותו.

בקנדה: סוניל חווה דברים מוזרים בחדרו. הוא שוכח מכך, אך שגדל, חווה זאת שוב, הוא מגיע לבית חברו, והם בורחים דרך מנהרה למאגר נסתר, שם רואים דברים מוזרים. ביציאה ממנו הם מגלים שהמדינה נהרסת. הם פונים לד"ר שארמה שמציע להם לנסוע לעתיד. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, ותופס את ה"ליפקולס" במלכודת. הוא גם מכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש ומסרב לעסקתו, גורלו לא ידוע.

#38

2175, ארה"ב, וושינגטון.

סוניל הביט בדמות שניצבה מולו בפרצוף מבולבל ומבוהל, "מה אתה רוצה בעצם?", שאל.

הדמות צחקקה, "מה אני רוצה? סוניל, אתה היחיד שיכול להציל אותנו". היא התקדמה, האור הקלוש חושף פנים קמוטות. היה זה גבר בעל שיער כסוף ועיניים חדות כתער. "סליחה שלא הצגתי את עצמי מראש, שמי הוא הדראן מבאלי, מפקד מגויסי הירוקים. לפני כמה זמן ניסינו לשלוח לך איתותים כדי שתבוא אבל לא הקשבת. אז נאלצנו לנקוט באמצעים דרסטיים, ולעבוד עליך שהעולם בסכנה, שתלנו את ההקלטה כדי שתשתכנע לבוא לכאן ולעזור לנו".

"ירוקים? איתותים? על מה אתה מדבר?", שאל סוניל, מנסה להבין את המתרחש.

"אתה תבין הכל בקרוב", אמר הדראן, "אבל קודם, אתה צריך לדעת למה הבאנו אותך לכאן. מסמך D נגנב על ידי האפורים, והמלחמה נגדם רק הולכת ומחריפה. אתה היחיד שיכול להחזיר את המסמך מבלי להינזק".

"מסמך D? אפורים? מלחמה? אני לא מבין כלום", אמר סוניל בתמיהה, "תסביר לי, לא אוכל לעזור לכם אם לא אבין".

הדראן נאנח, והוציא מכשיר קטן, מדבר לתוכו בקול לוחש, "המפקד, הוא כאן. הוא לא זוכר כלום". הוא הקשיב לרגע, ואז אמר "כן, אדוני. אני מבין".

הדראן סגר את המכשיר בבת אחת ופנה לסוניל, "המפקד אמר שעשו לך מחיקה. לרוב הירוקים אי אפשר להחזיר את הזיכרון, אבל לך כן. אתה הקוונדרט".

קוונדרט? מחיקה? למה הכוונה? חשב סוניל, מרגיש שהוא מאבד מעט משפיותו לנוכח האירועים האחרונים.

"בוא אחריי", אמר הדראן, "אין זמן לעיכובים מיותרים".

לאחר מספר דקות של הליכה, הם הגיעו אל תוך מעבדה אפלולית ומלאה במכשירים משונים. במרכז המעבדה עמד גבר מבוגר בחלוק לבן.

"פרופסור, זה הוא", אמר הדראן.

הפרופסור הנהן, "שב על הכיסא, סוניל", הוא אמר, "יכול להיות שזה יהיה טיפה כואב, אבל זה יחזיר לך את הזיכרון".

סוניל ציית, מרגיש שהוא נשאב לתוך מערבולת בלתי ניתנת לשליטה. הפרופסור הזריק לו חומר הרדמה, מחבר אותו למכשירים הגדולים. הוא לחץ על כמה כפתורים, והמכשירים החלו להשמיע זמזום מוזר.

לאחר זמן מה, הפרופסור העיר את סוניל. "נו?", הוא שאל, "אתה זוכר?".

סוניל חייך חיוך קר, "כן, הפרופסור", הוא אמר, "אני זוכר. אני ירוק".

ברקים הבזיקו מחוץ לחלון, והמכשיר החל להשמיע צפירה צורמנית. הפרופסור החוויר.

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

הווה, 2175:

ה"זקן" מספר על היילו-קולורס שנעלמו. רצח מנהיג הירוקים מוביל למלחמה. הרוצח בורח, פוגש את מנהיג הסגולים, ומקבל ממנו שיקוי אומץ. הוא נלחם בקראוס מפקדו, ובורח פצוע. קבוצה רוצה להפוך לסגולים, תום נחטף. לי משמיד את שיקוי הסגולים, נוגע באבן, והופך למנהיג. דן שובר שיקוי חדש, וחוזר מוזר. חבריו קוראים בספר, הזקן מגיע, דן יורה בו, הם בורחים.

בנמיביה: משפחה בורחת, אביהם נהרג, הבן יורה במשפחה ונעלם. קבוצה מחפשת אותו, מגיעה לשעונו ושוברת אותו.

בקנדה: סוניל חווה דברים מוזרים בחדרו. הוא שוכח מכך, אך שגדל, חווה זאת שוב, הוא מגיע לבית חברו, והם בורחים דרך מנהרה למאגר נסתר, שם רואים דברים מוזרים. ביציאה ממנו הם מגלים שהמדינה נהרסת. הם פונים לד"ר שארמה שמציע להם לנסוע לעתיד, סוניל נוסע לעתיד, ונזכר שהוא ירוק. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, ותופס את ה"ליפקולס" במלכודת. הוא גם מכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש ומסרב לעסקתו, גורלו לא ידוע.

#39

הפרופסור הביט מבעד לחלון המעבדה אל השמים המאפירים, "הם באים", לחש, אימה ניכרת על פניו.

"מי באים?", תמה סוניל, "ולמה?".

"אין לי זמן להסברים עכשיו", אמר הפרופסור, לוחץ על כפתור נסתר בפרק ידו של סוניל.

בין רגע, חליפה ירוקה וזוהרת עטפה את גופו של סוניל, קסדה שקופה ירדה על ראשו, "צא, סוניל", דחק בו הפרופסור, "ההתחברות למאגר הירוקים עדיין לא הושלמה, אבל אין ברירה. הקשב לקול שלי שישמע עוד מעט בראשך ופעל לפי ההוראות".

סוניל יצא מהמעבדה במהירות מה. המוני אנשים לבושי בגדים בצבעי אפור-שחור זרמו מכל עבר, נושאים כלי נשק משונים.

האפורים.

"סוניל", שמע את קולו של הפרופסור בראשו, "הדף האחרון של מסמך D נמצא במעבדה. האפורים רוצים אותו. אתה חייב...".

קולו של הפרופסור נקטע בפתאומיות. סוניל ראה את האפורים שולפים מכשיר משונה וגוררים לכיוון המעבדה, משבשים את התקשורת.

"עצור", אמר אחד האפורים תוך כדי שהתקרב אל סוניל, "זהו סופכם, ירוקים ארורים", סינן בחדווה. הוא יצב את אקדחו וקירבו אל אזור הלב.

באותו רגע, מבלי משים אקדחו של האפור פגע בכפתור נסתר בחליפתו של סוניל, משנה את צבעה מירוק לאפור. האפור פער את פיו בתדהמה, מוריד את נשקו, "עצרו!", צעק, "זה הקוונדרט האפור!".

סוניל ההמום החליט לנצל את מחשבותיהם המבולבלות, "לא היה צריך את כל הבלגאן הזה", אמר בקול סמכותי, מנסה להתחזות לאפור אמתי בכל יכולתו, "תחזרו לבסיס. אני אדאג למסמך".

האפורים חזרו במהירות למפקדה הקרובה, משאירים את סוניל המותש לבדו.

הגיע הזמן לחזור.

סוניל צעד באיטיות למעבדה, חושב על כל אירועי יומו האחרון. לאחר כמה שניות הליכה מהורהרות, עמד סוניל מול הדלת, מתכונן להיכנס בבת אחת למעבדה המוזרה. סוניל הגיש את ידו כדי ללחוץ על הידית, אך דמות עבה חסמה את דרכו.

סוניל הביט באיש הגבוה באימה, הוא לבש שחורים ופניו הוסתרו בצל מה.

אך האיש לא היה לבד.

היה איתו גם אקדח, אותו כיוון לעברו של סוניל המפוחד.

"אל תזוז, אדון", אמר האיש בקול צונן, "אתה בא איתי".

קרן אור הבזיקה על הקנה המתכתי של האקדח, חושפת את סמל האפורים.

זהו.

מכאן אין לאן לברוח.

זה הסוף שלו.

 

[אוראל סולטן]

לתגובות - נספח הסיפור.

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

הווה, 2175:

ה"זקן" מספר על היילו-קולורס שנעלמו. רצח מנהיג הירוקים מוביל למלחמה. הרוצח בורח, פוגש את מנהיג הסגולים, ומקבל ממנו שיקוי אומץ. הוא נלחם בקראוס מפקדו, ובורח פצוע. קבוצה רוצה להפוך לסגולים, תום נחטף. לי משמיד את שיקוי הסגולים, נוגע באבן, והופך למנהיג. דן שובר שיקוי חדש, וחוזר מוזר. חבריו קוראים בספר, הזקן מגיע, דן יורה בו, הם בורחים.

בנמיביה: משפחה בורחת, אביהם נהרג, הבן יורה במשפחה ונעלם. קבוצה מחפשת אותו, מגיעה לשעונו ושוברת אותו.

בקנדה: סוניל חווה דברים מוזרים בחדרו. הוא שוכח מכך, אך שגדל, חווה זאת שוב, הוא מגיע לבית חברו, והם בורחים דרך מנהרה למאגר נסתר, שם רואים דברים מוזרים. ביציאה ממנו הם מגלים שהמדינה נהרסת. הם פונים לד"ר שארמה שמציע להם לנסוע לעתיד, סוניל נוסע לעתיד, ונזכר שהוא ירוק. האפורים מגיעים אילו, והוא מתחזה לאחד מהם, בחזרה למעבדה שממנה יצא, תופס אותו איש עם אקדח. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, ותופס את ה"ליפקולס" במלכודת. הוא גם מכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש ומסרב לעסקתו, גורלו לא ידוע.

#40

"לך קדימה", אמר האיש בקול חד, וזז הצידה מהדלת, "דפוק על הדלת, וכשתפתח, תן לי להיכנס אחריך".

סוניל, מבולבל וחסר אונים, עשה כדבריו. הדלת נפתחה באיטיות, והפרופסור הופיע בפתח, פניו חיוורות מדאגה. "סוניל!", הוא קרא בהקלה ברגע שראה אותו. "אתה חי!. משום מה הקשר התנתק, חששתי ש...".

האיש דחף את סוניל פנימה ונכנס בעקבותיו, האקדח עדיין מכוון. הפרופסור קפא, פניו חיוורות כסיד, "מי זה? מה הוא עושה כאן?", הוא גמגם.

האיש הוריד את האקדח, "כולכם יכולים להירגע", הוא אמר בקול רגוע להפליא, "אני לא אפור. הסמל על האקדח זו סתם מדבקה", הוא התנצל על ההצגה, והסביר שלא הייתה לו ברירה אחרת להיכנס למעבדה.

הפרופסור, עדיין רועד, ביקש ממנו את האקדח. האיש הושיט לו אותו, והפרופסור בחן אותו בחשדנות. הוא קילף את המדבקה, נושם לרווחה כשלא גילה שום דבר מתחתיה.

האיש לקח בחזרה את האקדח, גרר כיסא וישב. "תביא גם את הדראן", הוא אמר לפרופסור.

הדראן נכנס בבהלה, פניו חיוורות. "מה קורה כאן?" הוא שאל.

"שבו," אמר האיש. הפרופסור והדראן צייתו, מבולבלים ומפוחדים.

"קוראים לי מניגלור רנבאי", אמר האיש. "כבר הבנתם שאני לא אפור, אבל אני גם לא ירוק".

"אז מה אתה?", שאל סוניל.

"בעיקרון כלום", ענה מניגלור, "אבל אולי אני ירוק".

הפרופסור הביט בו במבט מבולבל, "אני לא מבין כלום", הוא אמר "אתה ירוק או לא?".

מניגלור נאנח, "כנראה שאני צריך להתחיל מההתחלה...".

---

בינתיים, במקום אחר, רחוק מהמעבדה, צל אפל התארך על פני האדמה...

 

[אוראל סולטן]

המשך לפרק 40:

"אני אומר לך, זה היה הוא!", אמר סאירי, אחד מהחיילים האפורים למפקדו.

המפקד היה נראה מעט מודאג, "ומי אמר לך שזה לא הקוונדרט הירוק?", שאל, "אתה יודע, קוונדרטים יכולים להפוך לאיזה צבע שהם רוצים".

"לא השבתנו את הירוק מזמן?", שאל סאירי בתמימות מה.

"אה, נכון", טפח הפקד על מצחו, "איך שכחתי את זה? טוב, אם כך, תביא אותו לכאן, אני פשוט צריך איזו עזרה קטנה...".

"כן, המפקד", אמר החייל ויצא מהחדר, הולך להביא את הקוונדרט.

הירוק.

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

בהווה, 2175:

הזקן מספר על היעלמות היילו-קולורס ורצח מנהיג הירוקים שמוביל למלחמה. הרוצח בורח, מקבל שיקוי אומץ, ונלחם בקראוס מפקדו. קבוצה רוצה להפוך לסגולים, תום נחטף. לי הופך למנהיג ודן חוזר מוזר. חבריו קוראים בספר, הזקן מגיע ודן יורה בו.

בנמיביה: משפחה בורחת ואביהם נהרג. הבן יורה במשפחה ונעלם. קבוצה מוצאת את שעונו ושוברת אותו.

בקנדה ויפן: סוניל חווה דברים מוזרים, שוכח מכך, וחווה שוב כמבוגר. הוא וקנג'י מגיעים למאגר נסתר ורואים דברים מוזרים. המדינה נהרסת וד"ר שארמה מציע להם לנסוע לעתיד. סוניל נוסע ונזכר שהוא ירוק. האפורים מגיעים והוא מתחזה לקוונדרט שלהם. הוא חוזר למעבדה ופוגש אדם שטוען שהוא לא אפור ולא ירוק, ומתחיל לספר את סיפורו. האפורים רוצים את עזרתו של סוניל.

בעבר, 2100:

אדם משנה ילדים, לוכד את ה"ליפקולס" ומכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש ומסרב לעסקתו. האפורים עוצרים את "עליה".

חלק ב'
כליאה למטרה

ספוילר: הסבר קצר לפני הפרק...

נסיוב / סרום הוא חלק מהדם, הנראה כנוזל צהוב וצלול. הוא נוצר אחרי שמסננים את כל תאי הדם (אדומים, לבנים וטסיות.). הנסיוב מכיל חומרים מיוחדים, כמו נוגדנים, שעוזרים לגוף להילחם בזיהומים וחיידקים. הנסיוב משמש ל: בדיקות דם; הכנת תרופות; טיפול בהרעלות, ועוד ועוד.

#41

בעבר הרחוק, 2070, סנט פטרסבורג, מעבדת מחקר גנטית.

"דמיטרי, אני מתחנן בפניך, אל תעשה את זה!", אלכסיי, אחיו התאום של ד"ר דמיטרי ניקולייב, נאחז בקצה שולחן הניתוחים, פניו חיוורים כסיד, גופו רועד, "זה מסוכן מדי, אנחנו לא יודעים מה יהיו ההשלכות!".

דמיטרי, עיניו בוערות בתקווה, הניח יד מרגיעה על כתפו של אחיו, "אלכסיי, אין לנו ברירה אחרת. המחלה שלך מתקדמת במהירות, והרופאים אמרו שאין להם מה להציע. זה הסיכוי היחיד שלנו".

אלכסיי הרים את ראשו, עיניו הכחולות, שפעם נצצו באינטליגנציה וחום, היו כעת עמומות ומלאות כאב, "דימיטרי", קולו היה צרוד וחלש, בקושי נשמע מעל זמזום המכשירים, "אתה יודע שאין תרופה. אל תיתן לתקווה לשגע אותך".

דמיטרי הוריד את ידו מכתף אלכסיי, "לא מדובר בתרופה, אחי. זה משהו אחר, משהו חדש. שיניתי את הנסיוב הגנטי, הפכתי אותו לחזק יותר, יעיל יותר. הוא יכול לתקן את הדנ"א הפגום שלך, לרפא אותך לחלוטין".

אלכסיי הביט באחיו בחשד, "שינית את הנסיוב? אבל הניסויים הקודמים...".

דמיטרי קטע אותו, קולו רועד מהתרגשות, "הניסויים הקודמים היו כישלון, אני יודע. אבל הפעם זה שונה. הפעם, אני בטוח שזה יעבוד".

"אבל דמיטרי, אני... לא בטוח", לחש אלכסיי לפתע, קולו רועד, "ומה אם זה יהרוג אותי?".

דמיטרי היסס לרגע, אך נחישותו גברה על הפחד, "אלכסיי, אני מבטיח לך, אני אעשה הכל כדי להציל אותך. אני לא אוותר עליך, לעולם".

אלכסיי היסס, אך הייאוש בעיניו היה גדול מהפחד, "טוב, אם אתה כל כך בטוח... בסדר, תזריק לי את הנסיוב המשופר".

דימיטרי הזריק את הנסיוב לתוך ורידו של אלכסיי. אלכסיי צרח בכאב, גופו מתפתל בעוויתות. דמיטרי צפה באימה, חסר אונים, כשאחיו החל משתנה לנגד עיניו.

עורו של אלכסיי הפך חיוור ושקוף, עיניו זהרו באור כחלחל, לא טבעי, וציפורניו התארכו והפכו לטפרים חדים. הוא קם משולחן הניתוחים, גופו רועד מכוח חדש ומסוכן.

"אתה...", אלכסיי דיבר בקול עמוק ומצמרר, כלא היה קולו שלו, "מה עשית לי?".

דמיטרי נרתע לאחור, מבועת מהזוועה שיצר, "אלכסיי, זה אני, דמיטרי!", הוא צעק, אך קולו נבלע בשאגה החייתית של אחיו.

אלכסיי צחק צחוק מטורף שקרע את דממת המעבדה, "דמיטרי?", הוא נהם, "אתה כבר לא אח שלי. אתה רק... טעות". במהירות הבזק, אלכסיי זינק על דמיטרי, טפריו חודרים לתוך בשרו. דמיטרי צרח בכאב, נופל על הרצפה בחבטה עזה. אלכסיי נשאר עומד מעל גופו של אחיו, פניו מעוותות בטירוף, "עכשיו אני חופשי", הוא לחש, "חופשי להיות מה שאני באמת". הוא הסתובב ויצא מהמעבדה, משאיר מאחוריו את דמיטרי ואת ההבטחה לנקמה שצמחה בתוכו.

דמיטרי, גוסס מפצעיו, גחן לעבר המזרק שנפל לרצפה. הוא ידע שזו ההזדמנות האחרונה שלו לתקן את הטעות הנוראה שעשה. הוא הזריק את שארית הנסיוב לעצמו, וצנח אל הרצפה, גופו רועד בתזזיות.

כשפקח את עיניו, העולם נראה שונה. הוא ראה את גופו שלו, מעוות ומשונה, עורו שחור כלילה, עיניו בוערות באור אדום.

מעכשיו, הוא "הנרקלין", ישות אפלה ונקמנית, צמאה לנקום באחיו שגזל ממנו את הכל.

"אלכסיי", לחש הנרקלין, קולו מהדהד בחשכת המעבדה, "הכאב שלך הוא רק ההתחלה. אני אמצא אותך, ואראה לך מהי נקמה אמתית".

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

שימו לב! הפעם התקציר הוא רק על הפריטים הנוגעים לפרק זה.

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, לוכד את ה"ליפקולס" ומכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש ומסרב לעסקתו. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר הרחוק, 2070:

ברוסיה: ד"ר דימיטרי מזריק לאחיו התאום זריקה שהופכת אותו ליצור מסוכן, הוא מזריק לעצמו את השאריות, והופך להנרקלין, מבטיח לנקום באחיו שניסה להורגו.

#42

הרוח הקפואה הלמה בחלונות המעבדה הגנטית הנטושה, מייבבת כמו רוח רפאים. בפנים, עמד הנרקלין - דמיטרי לשעבר, סוקר את המעבדה ההרוסה.

לפתע, הבחין בתליון כסוף מונח על הרצפה. הוא הרים אותו, מזהה אותו מיד כתליון שאלכסיי, אחיו התאום, תמיד ענד. ליבו החסיר פעימה. הוא בחן את התליון מקרוב, מוצא עליו כתובת קליגרפית קטנטנה, "ארגון הליפקולס".

ארגון הליפקולס?, תהה הנרקלין, מי אלו?.

לאחר שהתעורר משרעפי הרהוריו, החל הנרקלין לסרוק את הרשת, מחפש כל בדל מידע על הארגון הסודי.

לאחר שעות של חיפוש, הוא מצא את מה שחיפש באתר נידח ונושן. "ליפקולס: ארגון של אנשים בעלי כוחות מיוחדים, שמאמינים שהם העתיד של האנושות. הם חוטפים אנשים בעלי פוטנציאל גנטי מיוחד, ועורכי עליהם ניסויים אכזריים כדי לשפר את יכולותיהם. ידועים בתור מתנגדים רבי עוצמה למדענים ודומיהם, עד כדי הריגתם".

הנרקלין חרק בשיניו, זעם בראשיתי גואה בו. התליון היה ההוכחה שהוא חיפש. אלכסיי לא רק נטש אותו למות, אלא גם הצטרף לארגון אויב מסוכן. "אלכסיי", לחש לפתע, קולו רועם בחלל המעבדה הריקה, "בגדת בי. בגדת במשפחה. אתה עוד תשלם על כך".

הנרקלין עזב את המעבדה, צועד אל תוך הלילה הקפוא. הוא הרים את ראשו לשמיים, שאגתו החייתית קורעת את הדממה. הירח המלא האיר את פניו המעוותות, את עיניו הבוערות, את הטפרים השחורים שצמחו מידיו.

"הליפקולס", הוא לחש, קולו מלא שנאה תהומית, "אני בא אליכם. אני אהרוס אתכם, אחד אחד. אני אראה לכם מה זה להיות מפלצת אמתית".

"הלילה הזה", הרים הנרקלין את קולו, גורם לו להדהד בין גורדי השחקים של רוסיה, "הנקמה שלי מתחילה. ואף אחד, אף אחד, לא יעצור אותי".

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

שימו לב! הפעם התקציר הוא רק על הפריטים הנוגעים לפרק זה.

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, לוכד את ה"ליפקולס" ומכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש ומסרב לעסקתו. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר הרחוק, 2070:

ברוסיה: ד"ר דימיטרי מזריק לאחיו התאום זריקה שהופכת אותו ליצור מסוכן, הוא מזריק לעצמו את השאריות, והופך להנרקלין, מבטיח לנקום באחיו שניסה להורגו. הוא מגלה שאחיו הצטרף לקבוצה בשם "ליפקולס".

#43

2070, סנט פטרסבורג, רוסיה.

סופת שלגים הכתה בעיר, מטשטשת את הגבולות בין מציאות לסיוט. הנרקלין חמק בין הסמטאות הצרות, עיניו הבוערות סורקות את החשכה. הוא היה צייד, והטרף שלו – אחיו התאום, אלכסיי – הסתתר אי שם בלב העיר האפלה.

הנרקלין עקב אחר שובל אנרגיה קלוש, שריד לניסוי הגנטי שהעניק לאלכסיי את כוחותיו העל-טבעיים. השובל הוביל אותו אל מבצר סובייטי נטוש. הנרקלין חדר פנימה, כל חושיו דרוכים. הוא הרגיש את האנרגיה האפלה שפעמה במקום, את זמזום המכשירים המסתוריים, את ריח הכימיקלים החריף שנדבק לקירות.

הוא הגיע לחדר גדול, מואר באור כחלחל עמום. במרכז החדר ניצב מכשיר מתכת ענקי, זרועותיו המכניות מזמזמות באיום. דמויות עטויי חלוקים לבנים התרוצצו סביב המכשיר, פניהם חיוורות ומבועתות.

"אני מחפש את אלכסיי ניקולייב", הכריז הנרקלין, קולו מהדהד בחלל החדר.

הדמויות קפאו על מקומן, מסתובבות לעברו באיטיות. "מי אתה?", שאל אחד מהם, קולו רועד.

"אני הנרקלין", הוא ענה, עיניו בוערות בזעם. "ואני באתי בשביל אחי".

אלכסיי יצא מהצללים, פניו חיוורות ומעוותות, עיניו זוהרות באור כחול לא טבעי. "דמיטרי?", הוא שאל, קולו צרוד ומלא בהפתעה.

"אל תקרא לי ככה", נהם הנרקלין, "אני לא דמיטרי. אני הנרקלין, ואני באתי לכאן כדי לנקום".

"לנקום?", שאג אלכסיי, זעם בראשיתי גואה בו, "אתה הרסת את חיי! גזלת ממני את האנושיות שלי, את האהבה, את השמחה. הפכת אותי לצל של עצמי, מזל שהצטרפתי אל הליפקולס, בזכותם אני עדיין בחיים".

"אני לא לקחתי את זה בכוונה תחילה", אמר הנרקלין, "אבל גם אם כן, זה לא אומר שאתה צריך להצטרף לארגון שמטרתו הוא להרוג אנשים כמוני!".

"אז תנקום בי", אמר אלכסיי, קולו מלא בוז, "הראה לי מה למדת, אח קטן".

הנרקלין זינק על אלכסיי, טפריו שלופים. אלכסיי התחמק בקלילות, עיניו זוהרות באור כחול עז. ברקים כחולים נורו מידיו, פוגעים בהנרקלין ושורפים את עורו. הנרקלין שאג בכאב, אך המשיך להתקדם, נחוש בדעתו להרוג את אחיו.

הקרב היה עקוב מדם ואכזרי. הנרקלין ואלכסיי, שני הצדדים של אותו מטבע, נלחמו זה בזה במלוא עוצמתם. הקירות רעדו, המכשירים התנפצו, והאוויר התמלא בצעקות ובשאגות.

"זה לא ייגמר עד שאחד מאיתנו ימות", לחש הנרקלין, דם ניגר מפצעיו, "ואני מבטיח, זה לא יהיה אני".

 

[אוראל סולטן]

מצטער על כך שאני בפיגור של מספר פרקים, בעז"ה בקרוב יעלו פרקים חדשים...

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

שימו לב! הפעם התקציר הוא רק על הפריטים הנוגעים לפרק זה.

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, לוכד את ה"ליפקולס" ומכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש ומסרב לעסקתו. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר הרחוק, 2070:

ברוסיה: ד"ר דימיטרי מזריק לאחיו התאום זריקה שהופכת אותו ליצור מסוכן, הוא מזריק לעצמו את השאריות, והופך להנרקלין, מבטיח לנקום באחיו שניסה להורגו. הוא מגלה שאחיו הצטרף לקבוצה בשם "ליפקולס". הוא מגיע למקום בו נמצאת הקבוצה, ונאבק באחיו.

#44

מצודת הלפברים, רוסיה, 2070.

הנרקלין זינק לתקרה, תופס את אלכסיי בגרונו, מרים אותו באוויר וחונק אותו באיטיות. אלכסיי נאבק, מנסה לשחרר את עצמו, אבל אחיזתו של הנרקלין הייתה חזקה מדי. הנרקלין הידק את אחיזתו, ציפורניו חודרות עמוק יותר לתוך צווארו של אלכסיי.

ואז, בפתע פתאום, השקט ירד על החדר.

הנרקלין שחרר את אחיו המת, מניח לגופתו ליפול אל הרצפה הקרה. הוא הביט בגופה ללא הבעה, ענייו מהופנטות אל הגוף חסר החיים.

הוא יצא מהמעבדה, משאיר מאחוריו את שדה הקרב המדמם. השלג המשיך לרדת, מכסה את עקבותיו. הוא הרים את ראשו לשמיים, "סוף סוף הנקמה שלי הושלמה", לחש הנרקלין.

ליבו החל לפמפם בקרבו בעוצמה, כאילו מנסה להעביר לו מסר בקול ריקן.

אולי בכל זאת, המחיר היה כבד מדי?

הנרקלין עמד מעל גופת אחיו, נשימתו כבדה, לבו הולם בחוזקה. הנקמה, שכה ייחל לה, השאירה אותו מחורר מבפנים. הוא הביט בידיו, המכוסות בדם של אלכסיי, מרגיש לפתע גועל עמוק מעצמו.

הוא הרג את אחיו התאום, את האדם שהיה הכי קרוב אליו בעולם.

לפתע, קולות צעדים מהירים נשמעו מאחוריו. הנרקלין הסתובב במהירות, טפריו שלופים, מוכן לקרב. קבוצה של דמויות עטויי חלוקים לבנים פרצו לחדר, רובים מכוונים אליו.

"אל תזוז!", צעק אחד מהם, קולו רועד מפחד. "אתה מוקף!".

הנרקלין פלט צחקוק קצר. "אתם חושבים שאתם יכולים לעצור אותי?", הוא שאג, קולו מהדהד בחדר, "אני הנרקלין, היצור החזק ביותר עלי אדמות!".

הוא זינק לעברם, טפריו חותכים את האוויר. הדמויות ירו בו, אך הכדורים ניתזו מעורו הקשה כפלדה. הנרקלין הרג אותם אחד אחד, דמו זורם על הרצפה הלבנה.

לאחר שהחוץ חזר לריקנותו, הנרקלין כרע ליד גופתו של אלכסיי. הוא הרים את ראשו של אחיו, הביט בעיניו הריקות, "סלח לי", לחש בקול לא לו, "אחי. סלח לי על מה שהפכתי להיות".

הוא הניח את ראשו של אלכסיי על הרצפה, והלך לכיוון ביתו. כשהגיע לכניסה למבצר, עצר והביט לאחור, פעם אחת אחרונה.

"אני אמשיך להילחם בכם, ליפקולס", הוא אמר, קולו רועד, "אני אנקום בכם על מה שעשיתם לנו. על שגרמתם לאחי להיהרג בלא סיבה. אבל אני אעשה את זה בדרכי שלי. בדרך של הנרקלין".

הוא התקדם אל תוך הלילה הקפוא. השלג המשיך לרדת, מכסה את עקבותיו בדם. הנרקלין נעלם במעבה החשכה, צללית אפלה על רקע השלג הלבן.

"הליפקולס, תכינו צוואות", לחש הנרקלין, קולו מהדהד ברוח, "הימים האלו הולכים להיות הסוף שלכם"...

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

שימו לב! הפעם התקציר הוא רק על הפריטים הנוגעים לפרק זה.

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, לוכד את ה"ליפקולס" ומכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש ומסרב לעסקתו. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר הרחוק, 2070:

ברוסיה: ד"ר דימיטרי מזריק לאחיו התאום זריקה שהופכת אותו ליצור מסוכן, הוא מזריק לעצמו את השאריות, והופך להנרקלין, מבטיח לנקום באחיו שניסה להורגו. הוא מגלה שאחיו הצטרף לקבוצה בשם "ליפקולס". הוא מגיע למקום בו נמצאת הקבוצה, והורג את אחיו. הוא מרגיש נקיפות מצפון ע"כ, ומבטיח שלנקום בליפקולס שגרמו לו להרוג את אחיו.

#45

הנרקלין, נטול בעלי ברית, נטול תקווה, מצא נחמה בצללית המתפוררת של טירה עתיקה. "אינט לבר", לחשו כתביה המתקלפים, שם שהדהד בתודעתו כרמז לגורל. בכוחותיו המיוחדים, הוא עטף את הטירה באפלה נצחית, הופך אותה למבצר היכול להשתנות לבלתי נראה מתי שרוצה, דבר שיהווה מקלט מפני עיני העולם החיצוני.

במעמקי הטירה, מעבדה מאולתרת קמה לתחייה. הנרקלין הכניס לתוכה את כל מה שהיה צריך: מבחנות מבעבעות; מזרקים מלאי נוזל זוהר; וילדים... ילדים רגילים, תמימים, שנחטפו מחייהם הרגילים והושלכו אל תוך סיוט אימתני.

הזריקה לגופם של הילדים הייתה טקס החניכה. בשנייה אחת הפכה את שערם לבלונדיני בוהק, מעוותת את גופם, הופכת אותם למשהו אחר, בלתי אנושי.

הנרקלין כינה אותם "יילו קולורס", צבא ילדים בעלי כוחות על, שנועדו לשרת את מטרתו האפלה. הוא אימן אותם באכזריות, לימד אותם לשלוט בכוחותיהם החדשים, להפוך את כאבם לנשק. הוא סיפר להם על הליפקולס, על בגידת אחיו, על הרציחה. הוא שתל בנפשם זרעי שנאה, טיפח את הצורך בנקמה.

יום אחר יום, הדהדו צעקות האימונים באולמות הטירה. הילדים, פעם מלאי תמימות, הפכו למכונות לחימה, לוחמים קשוחים שעיניהם בוערות באש הנקמה. הנרקלין צפה בהם, שבע רצון מהיצירה המפלצתית שלו. הוא יצר צבא, צבא שיצית את העולם באש הנקמה.

ואז, לאחר מספר שנים, באחד הלילות הקרים, כשירח דם האיר את השמיים, הנרקלין כינס את היילו קולורס. הוא עמד לפניהם, דמותו הגבוהה מטילה צל מאיים. "הגיע הזמן", הוא הכריז, קולו מהדהד בחלל הטירה, "הגיע הזמן להחזיר לליפקולס על מה שלקחו מאיתנו".

הבלונדינים הריעו, עיניהם בוהקות באור הירח, כוחותיהם העל-טבעיים רוחשים מתחת לפני השטח. הנרקלין חייך חיוך קר, חיוך של טורף שמוכן לצוד את טרפו.

"הלילה," הוא אמר, קולו רועם ברחבי הטירה, "אנחנו נצא מהצללים, ונצבע את העולם בדמם האדום של הליפקולס".

 

[דולפין כחול]

אולי אני בדעת יחיד, אבל אשמח לעידון התיאורים. ספציפית הפרק האחרון היה בסדר בשבילי, אבל הפרקים הקודמים הרגישו לי יותר מדי

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

שימו לב! הפעם התקציר הוא רק על הפריטים הנוגעים לפרק זה.

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, לוכד את ה"ליפקולס" ומכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש ומסרב לעסקתו. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר הרחוק, 2070:

ברוסיה: ד"ר דימיטרי מזריק לאחיו התאום זריקה שהופכת אותו ליצור מסוכן, הוא מזריק לעצמו את השאריות, והופך להנרקלין, מבטיח לנקום באחיו שניסה להורגו. הוא מגלה שאחיו הצטרף לקבוצה בשם "ליפקולס". הוא מגיע למקום בו נמצאת הקבוצה, והורג את אחיו. הוא מרגיש נקיפות מצפון ע"כ, ולוקח ילדים שהופכים ע"י זריקה לבלונדינים. הוא מאמן אותם לנקום בליפקולס שגרמו לו להרוג את אחיו.

#46

הנרקלין וצבא הבלונדינים שלו, ילדים שנגזלו מהם חייהם ועתידם, החלו במסע מתמשך ברחבי סנט פטרסבורג. הם תקפו בסיסים סודיים של הליפקולס, חטפו מדענים, וגנבו מידע רגיש. כל פעולה הייתה מכה מדויקת, מתוכננת בקפידה על ידי הנרקלין, המוח האסטרטגי מאחורי המרד.

במהלך אחת הפשיטות, הנרקלין נתקל בדמות מוכרת – נער צעיר בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות בוהקות. הוא היה דניאל, חבר ילדות של אלכסיי ודמיטרי, שגם הוא בעברו הצטרף להליפקולס.

"הנרקלין", אמר דניאל, קולו רועד, "מה אתה עושה כאן?".

"אני משחרר את העולם מהרוע שלכם", ענה הנרקלין בקול קר, "אתם לא יותר ממדענים מטורפים שמשחקים בקוביות".

"הליפקולס לא כאלה", אמר דניאל, דמעות בעיניו. "הם רק רוצים לעזור לאנשים".

הנרקלין צחק צחוק מריר. "לעזור לאנשים? על ידי הריגת מדענים? על ידי שליטה בחבריהם כבובות?".

"לא כולם כמוך, הנרקלין", אמר דניאל, קולו מתחזק, "יש בינינו כאלה שבאמת רוצים לעשות טוב. יש בינינו ילדים שנחטפו, שעונו, ושסבלו בגלל הניסויים שלכם. אנחנו לא מפלצות, הנרקלין, אנחנו קורבנות".

הנרקלין היסס לרגע, מופתע מדבריו של דניאל. הוא ראה את הכנות בעיניו, את הכאב שעדיין נותר בו. צל של ספק חלף לרגע על פניו. האם ייתכן שהוא טעה?

אך הספק נמוג במהרה, מוחלף בנחישות קרה. "אולי אתה צודק", הוא אמר לבסוף, "אבל זה לא משנה. הליפקולס חייבים להיעלם. ואני אעשה כל מה שצריך כדי להבטיח את זה".

הוא הסתובב והלך, משאיר את דניאל מאחור, המום ומבולבל.

הנרקלין המשיך במסע הנקמה שלו, אבל דבריו של דניאל הדהדו בראשו. הוא חדר למעבדה הראשית של הליפקולס, מקום שבו אלכסיי בילה את רוב זמנו. לאחר מספר דקות של שיטוט, הוא מצא את יומנו של אלכסיי, והחל לקרוא בו.

אלכסיי לא היה הבעיה. הבין הנרקלין לאחר שקרא מספר דפים בודדים מהיומן, הוא בסך הכל היה אדם רגיל, אני זה שהפך אותו למפלצת שהצטרפה לליפקולס.

הנרקלין הרגיש את זעמו מתפוגג, מוחלף בתחושת עצב עמוקה. לא רק שהוא הרג את אחיו לשווא. הוא הרג את האדם היחיד שהבין אותו, שהיה יכול לעזור לו להתמודד עם בעיותיו.

"אלכסיי", לחש הנרקלין, דמעות זולגות מעיניו, "אני כל כך מצטער. אני כל כך מצטער על מה שעשיתי. אבל אני נשבע, אני אנקום את מותך, את מותם של כל הילדים שסבלו בגלל הליפקולס".

הנרקלין הרים את מבטו, עיניו בוערות באש הנקמה, "אני אביא את הסוף של הליפקולס, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיי".

 

[אוראל סולטן]

ספוילר: תקציר

שימו לב! הפעם התקציר הוא רק על הפריטים הנוגעים לפרק זה.

בעבר, 2100:

בארה"ב: אדם משנה ילדים, לוכד את ה"ליפקולס" ומכניע לפבר. חיילים נהרגים. טגיאו פוגש את האיש ומסרב לעסקתו. האפורים עוצרים את "עליה".

בעבר הרחוק, 2070:

ברוסיה: ד"ר דימיטרי מזריק לאחיו התאום זריקה שהופכת אותו ליצור מסוכן, הוא מזריק לעצמו את השאריות, והופך להנרקלין, מבטיח לנקום באחיו שניסה להורגו. הוא מגלה שאחיו הצטרף לקבוצה בשם "ליפקולס". הוא מגיע למקום בו נמצאת הקבוצה, והורג את אחיו. הוא מרגיש נקיפות מצפון ע"כ, ולוקח ילדים שהופכים ע"י זריקה לבלונדינים. הוא מאמן אותם לנקום בליפקולס שגרמו לו להרוג את אחיו.

עדיף קצר מכלום...


#47

בזעם עיוור קרע הנרקלין את היומן לגזרים, משליך אותו על הרצפה ודורך עליו במלוא כוחו. הוא שאג בכאב, קולו מהדהד בחלל המעבדה הריקה כזעקת חיית פרא פצועה.

אך הכאב לא נמשך זמן רב. הוא הוחלף בתחושת נחישות חדשה, קרה ומחושבת. הנרקלין פנה אל הבלונדינים וביקש את עזרתם, והם, למרות חששותיהם, הסכימו. הם הבינו שיש להם הזדמנות לתקן את העוול שנעשה לאדונם.

יחד, הנרקלין והבלונדינים הצליחו להכין תרופה שריפאה אנשים שחלו במחלות חשוכות מרפא, מעניקים להם חיים חדשים. הנרקלין, שפעם היה מפלצת צמאת דם, הפך לסמל של תקווה, למושיע האנושות.

אבל הוא ידע שזה לא הסוף. הוא ידע שהליפקולס עדיין בחוץ, מחפשים אותו, מחכים לנקמה.

הוא יצטרך להילחם בהם שוב.

"ליפקולס", לחש הנרקלין, עיניו זוהרות באור חדש, "חכו חכו, אני עוד אטביע אתכם באפלה של עצמכם".