הנושאים החמים
הנושאים החמים
נפתולע, ילד בן ארבעים וקצת, וזקן ארוך בריח של יין מתוק עם הרבה הרבה סוכר, שיוסקה טוען שזה בכלל פטל שאפשר למכור רק לכאלו שלא מבינים ביין – טענה שלא היתה משכנעת את נפתולע. ופעם אמר ליוסקה על עצמו שהוא חושב שיש לו נשמה של משורר, ויוסקה אמר שאין כזה דבר, ונפתולע לא היה מתווכח.
ולמרות שמי כמוהו יודע, איך מול הגלים המתנפצים על המזח הוא מצליח לשורר על החיים היפים שמעבר, מול הקשיים שמכאן, ועל קו דק של דמיון המפריד ביניהם שעליו כל הזמן יושב עורב ומצווח, ואינו חושב לרגע שהגיע הזמן להחליף משמרת עם ציפור גן עדן, ויוסקה בכלל טוען שאין כזו ציפור, וגם שהיא לא יכולה לעמוד על כזה קו כי הוא בכלל לא אמיתי. ונפתולע, כמו תמיד, לא היה מתווכח.
שום דבר הוא לא אהב. רק את יוסקה שהיה היחיד שהבין אותו ואפילו ניסה להסביר לו שהוא לא באמת אוהב יין, ואת החוף שבו היה מתגורר, יושב על המזח ומשורר על החיים היפים שמעבר ועל הקשיים שמכאן. יוסקה גם היה אומר לו תמיד שלא יחשוב לרגע שהמצב שלו, של נפתולע, יותר טוב ממה שהוא חושב, כי לדעתו הוא הרבה יותר גרוע.
ולמרות זאת, כשהיה יושב על החוף היה מהרהר לעצמו, ותמיד מגיע לאותה מסקנה שאף פעם לא היה מישהו שהבין אותו כמו יוסקה.
וכשיוסקה נפל למשכב, החליט נפתולע שבדרך אל ביתו לבקרו, יישמע סוף סוף לעצתו לעשות מה לעצמו, ויסור לביתו של זלמן הגביר לנסות לעורר את רחמיו למצבו האומלל. מהר מאד מצא את עצמו מתנצל על כוס התה ששפך על מכנסיו של זלמן בחוסר שימת לב של רגע, וכל זה כשבגדיו נוטפות מי גשמים אחר ששכח את המטריה באוטובוס שירד ממנו מעט אחר שעלה עליו – לכשנוכח שטעה בקו.
כשיצא כלעומת שבא, וסוף סוף הגיע האוטובוס, התרווח על המושב כשבלבו מסדר את טענותיו ואת ההוכחה הניצחת שיוכיח ליוסקה, והכניס את ידו לרוקן אחת ולתמיד את הכיס ממלאי הטישויים והשמונצ'עס, כמו שיוסקה קורה לזה, שהפריעו לו עכשיו לשבת, והעיף הכל מבעד לחלון האוטובוס. אלא שאז הספיק לראות שטר כחלחל של מאתיים שקל שזלמן דחף לו לכיס בלא שיידע, ועוד שתי מטבעות של שנקל שנשארו לו ממתישהו מתעופפים יחד עם הכל.
כשהגיע, וגמר לספר ולהוכיח ולטעון, אמר לו יוסקה רק משפט אחד: "כנראה שאתה יותר שלימזל ממה שחשבתי, והרבה יותר ממה שאתה חושב, וזה רק מוכיח כמה אני צודק". ואז היה נפתולע מתחיל לספר לו על השיר האחרון שכתב על אחד שאיבד דרכו ביער, ונשאר שם, ניזון מגרגירים של פטל ושל תקווה; ועל מצביא גדול, שחזר מוכה וחבול ממלחמת הקיום היום יומית; ויוסקה היה מגחך.
כשהסתיים הביקור חזר נפתולע אל החוף. ושם, בהחלטה של רגע, תוך שהוא צופה באדוות הים הסוער, בדגי זהב הפוערים את פיהם ובאיזה כושי שעושה את שלו, ורגע לפני שבליבו מתבשל רעיון לשיר נוסף – קם פתאום והחליט לחזור אל העיר ולחיות את חייו כאיש רגיל מן היישוב, ולא כמו איזה תימהוני כמו שיוסקה אומר. כי יוסקה הוא היחיד שאי פעם הבין אותו, ונראה היה לנפתולע סוף סוף שהוא גם צודק.
ולמרות שמי כמוהו יודע, איך מול הגלים המתנפצים על המזח הוא מצליח לשורר על החיים היפים שמעבר, מול הקשיים שמכאן, ועל קו דק של דמיון המפריד ביניהם שעליו כל הזמן יושב עורב ומצווח, ואינו חושב לרגע שהגיע הזמן להחליף משמרת עם ציפור גן עדן, ויוסקה בכלל טוען שאין כזו ציפור, וגם שהיא לא יכולה לעמוד על כזה קו כי הוא בכלל לא אמיתי. ונפתולע, כמו תמיד, לא היה מתווכח.
שום דבר הוא לא אהב. רק את יוסקה שהיה היחיד שהבין אותו ואפילו ניסה להסביר לו שהוא לא באמת אוהב יין, ואת החוף שבו היה מתגורר, יושב על המזח ומשורר על החיים היפים שמעבר ועל הקשיים שמכאן. יוסקה גם היה אומר לו תמיד שלא יחשוב לרגע שהמצב שלו, של נפתולע, יותר טוב ממה שהוא חושב, כי לדעתו הוא הרבה יותר גרוע.
ולמרות זאת, כשהיה יושב על החוף היה מהרהר לעצמו, ותמיד מגיע לאותה מסקנה שאף פעם לא היה מישהו שהבין אותו כמו יוסקה.
וכשיוסקה נפל למשכב, החליט נפתולע שבדרך אל ביתו לבקרו, יישמע סוף סוף לעצתו לעשות מה לעצמו, ויסור לביתו של זלמן הגביר לנסות לעורר את רחמיו למצבו האומלל. מהר מאד מצא את עצמו מתנצל על כוס התה ששפך על מכנסיו של זלמן בחוסר שימת לב של רגע, וכל זה כשבגדיו נוטפות מי גשמים אחר ששכח את המטריה באוטובוס שירד ממנו מעט אחר שעלה עליו – לכשנוכח שטעה בקו.
כשיצא כלעומת שבא, וסוף סוף הגיע האוטובוס, התרווח על המושב כשבלבו מסדר את טענותיו ואת ההוכחה הניצחת שיוכיח ליוסקה, והכניס את ידו לרוקן אחת ולתמיד את הכיס ממלאי הטישויים והשמונצ'עס, כמו שיוסקה קורה לזה, שהפריעו לו עכשיו לשבת, והעיף הכל מבעד לחלון האוטובוס. אלא שאז הספיק לראות שטר כחלחל של מאתיים שקל שזלמן דחף לו לכיס בלא שיידע, ועוד שתי מטבעות של שנקל שנשארו לו ממתישהו מתעופפים יחד עם הכל.
כשהגיע, וגמר לספר ולהוכיח ולטעון, אמר לו יוסקה רק משפט אחד: "כנראה שאתה יותר שלימזל ממה שחשבתי, והרבה יותר ממה שאתה חושב, וזה רק מוכיח כמה אני צודק". ואז היה נפתולע מתחיל לספר לו על השיר האחרון שכתב על אחד שאיבד דרכו ביער, ונשאר שם, ניזון מגרגירים של פטל ושל תקווה; ועל מצביא גדול, שחזר מוכה וחבול ממלחמת הקיום היום יומית; ויוסקה היה מגחך.
כשהסתיים הביקור חזר נפתולע אל החוף. ושם, בהחלטה של רגע, תוך שהוא צופה באדוות הים הסוער, בדגי זהב הפוערים את פיהם ובאיזה כושי שעושה את שלו, ורגע לפני שבליבו מתבשל רעיון לשיר נוסף – קם פתאום והחליט לחזור אל העיר ולחיות את חייו כאיש רגיל מן היישוב, ולא כמו איזה תימהוני כמו שיוסקה אומר. כי יוסקה הוא היחיד שאי פעם הבין אותו, ונראה היה לנפתולע סוף סוף שהוא גם צודק.
