מרתק.
הבעיה שאני צופה שהראיון יגלוש מעבר למספר המילים שהותר.
תצטרך לשבת ולעמול למחוק תכנים חשובים שיהיה קשה לוותר עליהם.
אולי כדאי לשנות קצת את המגבלה הזו? או שזה חלק מהפאנץ'?
@מ.י. פרצמן ו
@מרים קרייטמן
אכן, כפי שנאמר, הראיון צריך להיות מעט שמחזיק את המרובה.
חלק מטכניקות הסופרים זה לדעת להחזיק את הקהל קצר. הדור שלנו היום הוא דור הדיגיטל, הכל צבעוני ונגיש, הוא אינו אוהב לקרוא מלל צפוף וארוך. כדי לשכנע את הקהל לקרוא - לא מספיק להכניס תוכן איכותי ועשיר, צריך גם לגרום לו להתחיל לקרוא. טקסט שחור וארוך הוא לא מה שישכנע אותם להשקיע את המאמץ בגלגול הגלגלת מטה. (להוציא את המקרים שיש לנו טיזר/אמצעי שכנוע אחרים, ולא כאן המקום לפרטם כדי שלא ידלגו על ההודעה הזאת מאורך יתר.)
מלבד כל הסיבות החשובות והיפות האלו, של לא להאריך את קצבת המילים, קיימת גם הנטייה הקשוחה הזאת של "אם העורך אמר 500 מילה אז תביאו לי 500 מילה לא תו אחד יותר".
הרי לא תצפו מהעורך להגדיל פתע את העיתון, ולא תצפו מהדפוס להדפיס אותו על דף גדול יותר. מכסת מילים היא פרמטר בסיסי וחשוב מאוד בכתיבה עיתונאית.
(בתור עורכת עיתון? אם כותב שולח לי טקסט מעל למכסת המילים שאני יכולה לאפשר, אפילו לא אטרח לקרוא את הקטסט, אלא אשלח מיד חזרה בבקשה לקיצוץ איברים).
טוב לבינתיים יאן ואני פחות או יותר באותו ראש בנוגע לפוליטיקה.
ואני פותח שוב את המכרז מי יהיה בן או בת הזוג שלי לראיון בנושא המצב הפוליטי.
הפרטים הנדרשים לכך, להיות חסיד שרוף של ביבי.
לא כל כך הבנתי למה המרואיין צריך להחזיק בדעות הפוכות לאלו של המראיין.
דעותיו של המראיין לא נכנסות לכתבה. למען האמת, המראיין עצמו לא נכנס לכתבה.
נכון שהדעות שלו תשתקפנה, בין אם הוא ירצה בכך ובין אם לא, ברוח הדברים, אבל זה לא צריך להיות פרמטר שיקולי בזהות המרואיין.
המראיין לא מכניס את עצמו לכתבה. הוא עומד מהצד, מקשיב, מהמהם באמפתיה, מכוון מדי פעם ובעיקר מחייך בהדדיות.
לא מעניין אותנו מה הוא חושב לעצמו, מצידנו שישנא פוליטיקה עד אחרון ורידיו ועדיין יוציא לנו כתבה מרתקת נוסח דם ואש על המצב הפוליטי.