למי שמעניין אותו:
כשכתבתי יצירה בשביל האתגר, התלבטתי בין 2 יצירות... וזה השני. לדעתי שניהם חזקים אבל הייתי צריכה לבחור אחד.
שקט במחלקה. מי שמקשיב בשקט-בשקט ישמע את הצפצופים של האינפוזיה מחדר 3 ואת הזמזום החלש של החמצן בחדר 12.
זו מחלקה מפחידה וקשה, מחלקת ילדים שמוסתרת עמוק עמוק בתוך בית החולים.
כל הילדים במחלקה מזמן נרדמו. רק ילד אחד נשאר ער,שימי הקטן שיושב במיטתו כשהוא מסתיר את פניו בשמיכה הדקה. הוא לא מצליח לישון, כשכל כך כואב לו וכשהוא מפחד נורא. אמו היושבת לצידו מחניקה דמעות, דמעות של ייאוש, דמעות של כאב על ילדה החולה.
שימי, ששם לב שגם אימו ערה, הרים את ראשו ושאל אותה:"אמא? את בוכה? למה?"
האמא אספה את עצמה וענתה לו מיד: "לא, חמודי שלי, אני לא בוכה..." אבל מהר מאד גם הדמעות הגיעו. היא נאנחה. "היום היה לנו יום קשה, עם כל הטיפולים. גם לאמהות מותר לבכות, נכון בחורצ'יק?"
שימי חייך חיוך קטן וחלש ואמר: "כן! לכולם מותר לבכות, אין בזה שום בושה! מותר לבכות כשעצובים, ומותר גם לשמוח כשקורה משהו טוב! אמא, את לא צריכה להסתיר ממני איך את מרגישה, וחוצמזה כשאת מרגישה משהו- אני גם מרגיש אותו..."
כן, זה גם סיפור אמיתי. וכן, ציטטתי אותו מילה במילה...