נכתב ע"י קריאייטיבית;1825451:תמיד היו האשמות
"היא קבלה יותר מדי....."
או, "היא סתם עצלנית"
"עוד אריסטוקרטית שלא נאה לה"
ורק אני עמוק בלב ידעתי את הסוד
הסוד שילווה אותי עד היום האחרון בחיי
היה יום גשום, והייתי ילדה קטנה,
עם מטריה ישנה ושבורה ביד
ותיק קטן על הבטן, מתנדנד מצד לצד.
רצתי לגן, ואיש נמוך וחייכן עצר אותי
שאל אותי כמה שאלות, ונתן לי סוכריה
הוא היה נראה כמו דוד טוב,
ונתן לי לחסות תחת המטריה הגדולה שלו.
אבל מאותו יום, לא הייתי יותר אותה ילדה קטנה
השמחה בליבי הושבתה. התמימות נלקחה ממני לצמיתות
והאימון שהיה בי, כמו פרח ונעלם לו...
האיש נתן לי סוכריה. הוא לקח ממני את כל מה שהיה לי.
וזה מה שלא סיפרתי לאיש מעולם.
לא סיפרתי מי הרס לי את החיים.
הערה קטנה: הסיפור מבוסס על אשכול שנפתח כאן בעבר, אך הינו בדוי מליבי.
טראגי.
עצוב.
(מקוה שבמציאות אין מצב לא לעלות על זה).