אתגר נספח לאתגר דו שבועי-המכתב האחרון

וי שלוק

מהמשתמשים המובילים!
מוזיקה ונגינה
המכתב האחרון שכתבתי בילדותי...

צללנו לעומק, הרגשנו גיבורי העולם, להיות 758 מטר מתחת לפני הים זה לא מה בכך. אומץ.

כשגילנו מערה ארוכה ומסקרנת, דם הנעורים התוסס לא הניח לנו לנקוט בצעדי זהירות מבוקשים. נכנסו, שחינו פנימה. מתעלמים מכל מחשבה על כללי זהירות וכדו'.

כרגע, נתקענו בפנים, איבדנו את הדרך ליציאה, נעלם מאיתנו הפתח לחיים.

העפת מבט חרד עד מוות למחוג הצבירה של החמצן היה המעשה הבא בתור…

1.14 שעות. סדיסטיות של שעון. סופר לנו את הרגעים שנותרו לנו לחיות. ממשיך לדהור ללא מצפון לעתידנו.

השתוללנו כעכברים במלכודת ברזל. תרים אחר נקודת יציאה. איזה זרזיף אור שיעיד על פתח תקווה, ואין.

השלב הבא - ההשלמה היה מחריד. טעם הייאוש היה מר מכל, התייאשנו מהחיים… הרצון שגדול מהאדם עצמו נזנח בתוך המים הרבים…

הרגשות שהתערבלו וגעשו כים אכול טירוף, שיתקו את המוח והגוף. שתיקה עמדה ביננו. העיניים לבדם גילו אומץ להביע את כל מה שאסור, שלא ייתכן…

העיניים שמולי הביטו בי לוחשות, "לא, אל תביט בי ככה. אני לא אשם שאלו הם יצרי, אל תכעס שפיתתך לצעוד אל מותך, לאאא". עניתי, "אכן, אתה לא אשם. אבל למציאות זה לא מפריע לנהל סדר יום משלה".

במיקרופון קטן לחשת לי, "אלי, אלי אהובי, אל תביט בי כך. רק זה לא, אל תתן לי למות מנקיפות מצפון".

שתקתי. לא כי לא היה לי מה לענות. הדמעות פילסו דרך בחפשיות, בכל מקרה עוד 0.53 לא נכיר אחד את השני. אף אחד לא נכיר…

הטירוף התיישב במוחי, נוטל לעצמו את ההנהגה. שנים הוא המתין ועתה בא זמנו.

ג'יקוב? מה הוא עושה? קצף בשפתיו, ודמעות בעיניו, מבטו מטורף עד אימה, תלש ג'יקוב לעצמו את כבל החמצן והתחיל לפזר בועות אוויר לדגים, "שלא יחנקו" לחש לי...

ועכשיו שוכב לי מת על הידיים..

אני לא חושב שאראה עוד את אור היום, וכשתמצאו אותנו, אנשים טובים, תדעו שרצינו לחיות, אנחנו אוהבים את החיים...

לאמא של ג'יקוב תמסרו שהוא לא הפסיק ליבב עליה, כאב לו בשבילה שהוא מת, יותר ממה שכאב לו על עצמו.

תמסרו את אהבתי לדור וחיילו, אזכור אתכם לנצח.

אני חש שהחמצן שלי נגמר, אז רק דבר אחרון – אני מרגיש חתוך מבפנים, מרוסק, אין לי חיים בפשיט..
 
נערך לאחרונה ב:

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
אולי כשתקראו את המכתב הזה תופתעו, ההלם עדיין יכה בכם - אבל אני בתקופה האחרונה כבר התרגלתי אליו. אני מודה ומתוודה, אבא ואימא, אני לא העילוי שחלמתם עליו, אני לא גאון העולם וראש הישיבות העתידי שלכם, אני גם לא הבן המושלם שעליו חלמתם בהקיץ, אני לא האיש שיגשים את חלומות הילדות שלכם, אני לא כל אלף ואחד הדברים שרציתם שאני אהיה, אני לא שום דבר ממה שאמרתם והתערבתם עם השכנים עליו - כי אני לא פה!
אתם (כבר לא) יכולים לומר לי שאסור לדבר את הדיבורים האלו, אבל אני מרגיש שהקץ קרב.. והלוואי והוא יהא מרגוע לכל התקופה האחרונה.
אני יודע שמאז ומתמיד התפארתם ועודדתם אותי ללמוד יותר, ויותר.. ויותר..
אני יודע ש'עילוי' זה לא היה פסגת שאיפותיכם, אלא.. הרבה יותר מזה. אני הייתי הגאון עולם שחיכיתם לו - אבל זה לא אני. אתם כנראה תופתעו, ואני אסתכל מלמעלה על הפנים המופתעות שלכם, אבל.. אני רציתי חיים יותר משוחררים. חלילה מחיים של ביטול וריקנות, אבל.. אני זוכר כשכולם יצאו לטיול לצפון, לראות את יופי הבריאה מקרוב.. הדבר היחיד שראיתי זה את אותיות הגמרא, מקרוב. כשכולם הלכו לחתונה של אביגדור.. ורק אני טענתי בלהט שזה 'ביטול תורה אחד גדול', ואביגדור הפסיק לדבר איתי מאז.
אני לא שופט אתכם חלילה, והייתם הורים מצוינים. נתתם לי כל מה שרק חפצתי בו (בהתאם למצב הכלכלי בבית), תמיד הייתם יד תומכת.
האשם הוא אני! הייתי צריך לשתף אתכם, לומר לכם 'אבא, אימא, אני צריך מנוחה' - אבל העדפתי לשתוק ולתת לר"מ להתקשר לאבא ולהגיד לו 'מוישי לא הרים את הראש מהגמרא שש שעות רצופות' או כשאבא פגש את הראש ישיבה בשבת, וזה האחרון סיפר לו 'מוישי שלך תלמיד חכם, לקח לי שבוע שלם לתרץ לו את הקושייא..'.
אני לא הייתי באמת אני! אני הייתי 'מוישי העילוי' או 'מוישי המסמיד (המתמיד)' ..
אבל כעת זה כבר מאוחר מידי.. לו רק יכולתי להזיז את הגלגל לאחור.. לו רק. כל הלימוד וההשקעה הרבה הזו - עלתה לי בבריאות, וביוקר.
אני רוצה לומר לכם שתמיד אהבתי אותכם והשתדלתי לעשות לכם נחת.
תמסרו בבקשה לציפי, אהרון, וחיה'לה שתמיד אהבתי גם אותם, ושאני מצטער שאני לא אוכל לשחק איתם יותר.
תאמרו בעדינות לסבא שאני כבר לא יבוא ללמוד איתו גמרא, ואני מודה לו על כל מה שהוא נתן לי מניסיונו.
אני מתפלל בכלל לה' שכל מיליוני דפי הגמרא שלמדתי יהיו 'לשם שמים' ולא לשם הגאווה שלי..
ושתדעו, מכתב זה הוא לא צוואה כי אם הודעה ובקשה - תעזרו לאחים שלי, תבינו אותנו, אנחנו סך הכל בני אדם, וכפי שאתם רואים אנחנו לא חיים לנצח, וזה כואב..
בשלב הזה כבר יורדות לי דמעות מהעיניים, אני לא מסוגל לכתוב יותר.
השתדלתי להיות מוישי.
(הלוואי והייתי זוכה להיות אני..)
ביקורת?
 

וי שלוק

מהמשתמשים המובילים!
מוזיקה ונגינה
עוד אחד מהעבר המופרע...
מה לעשות, אני מאוהב בז'אנר -

מכאיב לכתוב את זה, אך אני חייב להוציא את רגשותיי, בשביל להיפרד ממך כיאות. ואולי מהמקום שבו אתה נמצא תקרא את טורי ותבוא לנחמני.

מיום ששיתפת אותי בסודיות במצבך הוכתי בהלם. אתה ביקשת לשמור על סודיות וכיבדתי את בקשתך, למרות הרצון העז לשתף אחרים בבשורה. הכאב שפילס דרך לתודעתי שייתכן ונאלץ להיפרד ממך ניסר את עצמות מוחי, והכווה קשות את ליבי.

את הימים האחרונים ניצלנו במקסימליות, יצאנו יחד - עד כמה שיכולת במגבלות שיצר מצבך, וניסנו ליהנות זה מזה כמה שיותר ברגעים האחרונים.

ובאותו יום מר ונמהר, שהבשורה הגיעה וחרכה את כותלי הישיבה, ידעתי שמה שהיה לא יהיה עוד, לא נזכה יותר לראותך קם בבוקר וחיוך על שפתך, להתענג על ה'בוקר טוב' המתוק שלך. יותר לא נוכל לנדוד בצוותא בכבישי ארצנו היפיפייה. יותר לא תהיה לנו עוד, זהו זה...

וזה כאב, צרב, חתך ועינה את נשמתי האוהבת שנותרה לבדה...

הפרשי הגילאים מעולם לא היוו חייץ ביננו, ועתה עובדת היותי מבוגר ממך רק הוסיף לכאב הבדידות. מרים את תרומתו גם למבטים מרחמים בישיבה, "לא די בגילו המתקדם, עכשיו גם המכה הזו", מסובבים סיבוב נוסף בסכין לוודאות הריגה.

כשהגיע הרגע לצאת להיפרד ממך וללוות אותך בלכתך בדרך כל הארץ רעדו רגלי, לא הייתי מסוגל לסתום את הגולל על עצמי, נכנסתי לחדרנו בפנימייה, נעלתי, התנפלתי על מיטתך - יותר נכון המקום שהיה מיטתך - והרטבתיו באין רואים בדמעותיי, 'נעמת לי אחי, נעמתי לי עד מאוד'.

חרה לי עד מוות, לראות בחורים עולים להסעה שהוזמנה להקל מעלינו את ההשתתפות במעמד הפרידה כשחיוך על פניהם, מדברים ומלהגים כאילו כלום, ואוותר אני לבדי ותחושותיי.

בהגיענו למקום הפרידה, עמדנו בשקט מתוך רצון לא לחלל את המעמד, ואני הבטתי לכיוונך במבט כובש דמעה, יודע שיהיה לך טוב, תמיד עשית רק טוב וודאי שתבוא על חלקך המגיע לך כיאות. ואנו ניוותר בישיבה ונבכה את ימינו.

המחסום לדמעותיי נפרץ כשראיתי את כולם נאספים סביבך בדממה, ולשמע אמך המייבבת לא יכולתי יותר לעמוד וכמעט נעלמתי מהמקום, זולתי הרצון לכבדך כבוד אחרון שהותירני נטוע במקומי כשהדמעות מפלסות דרך על לחיי.

המתח עלה כשקולו של ראש הישיבה בקע ועורר התרגשות בקהל, יכולתי לראותך מאזין לקול דבריו כמו אז בישיבה. אחריו קולו של סבך אהובך שליט"א רעד בדברו וריגש את הנוכחים, זרזיף מדמעותיו נטף ארצה, והגביר את היבבות מקהל הנשים.

כשתמו הטקסים, ולאוזנינו הגיע קול שבר בזעקת האבל הלאומית, החלנו לנוע, ומהרמקולים רעם הקול 'עוד ישמע בערי יהודה'...
 
נערך לאחרונה ב:

Talya kadosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
למען האמת, אפשר לקחת את זה לכל כך הרבה כיוונים.
היו כמה שקראו ולקחו את כל אחד לכיוון שונה, זה היה מפתיע.
אז השאלה אם לפרט את קו החשיבה שלי? :sneaky:
 

מירער

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עוד אחד מהעבר המופרע...
מה לעשות, אני מאוהב בז'אנר -

מכאיב לכתוב את זה, אך אני חייב להוציא את רגשותיי, בשביל להיפרד ממך כיאות. ואולי מהמקום שבו אתה נמצא תקרא את טורי ותבוא לנחמני.

מיום ששיתפת אותי בסודיות במצבך הוכתי בהלם. אתה ביקשת לשמור על סודיות וכיבדתי את בקשתך, למרות הרצון העז לשתף אחרים בבשורה. הכאב שפילס דרך לתודעתי שייתכן ונאלץ להיפרד ממך ניסר את עצמות מוחי, והכווה קשות את ליבי.

את הימים האחרונים ניצלנו במקסימליות, יצאנו יחד - עד כמה שיכולת במגבלות שיצר מצבך, וניסנו ליהנות זה מזה כמה שיותר ברגעים האחרונים.

ובאותו יום מר ונמהר, שהבשורה הגיעה וחרכה את כותלי הישיבה, ידעתי שמה שהיה לא יהיה עוד, לא נזכה יותר לראותך קם בבוקר וחיוך על שפתך, להתענג על ה'בוקר טוב' המתוק שלך. יותר לא נוכל לנדוד בצוותא בכבישי ארצנו היפיפייה. יותר לא תהיה לנו עוד, זהו זה...

וזה כאב, צרב, חתך ועינה את נשמתי האוהבת שנותרה לבדה...

הפרשי הגילאים מעולם לא היוו חייץ ביננו, ועתה עובדת היותי מבוגר ממך רק הוסיף לכאב הבדידות. מרים את תרומתו גם למבטים מרחמים בישיבה, "לא די בגילו המתקדם, עכשיו גם המכה הזו", מסובבים סיבוב נוסף בסכין לוודאות הריגה.

כשהגיע הרגע לצאת להיפרד ממך וללוות אותך בלכתך בדרך כל הארץ רעדו רגלי, לא הייתי מסוגל לסתום את הגולל על עצמי, נכנסתי לחדרנו בפנימייה, נעלתי, התנפלתי על מיטתך - יותר נכון המקום שהיה מיטתך - והרטבתיו באין רואים בדמעותיי, 'נעמת לי אחי, נעמתי לי עד מאוד'.

חרה לי עד מוות, לראות בחורים עולים להסעה שהוזמנה להקל מעלינו את ההשתתפות במעמד הפרידה כשחיוך על פניהם, מדברים ומלהגים כאילו כלום, ואוותר אני לבדי ותחושותיי.

בהגיענו למקום הפרידה, עמדנו בשקט מתוך רצון לא לחלל את המעמד, ואני הבטתי לכיוונך במבט כובש דמעה, יודע שיהיה לך טוב, תמיד עשית רק טוב וודאי שתבוא על חלקך המגיע לך כיאות. ואנו ניוותר בישיבה ונבכה את ימינו.

המחסום לדמעותיי נפרץ כשראיתי את כולם נאספים סביבך בדממה, ולשמע אמך המייבבת לא יכולתי יותר לעמוד וכמעט נעלמתי מהמקום, זולתי הרצון לכבדך כבוד אחרון שהותירני נטוע במקומי כשהדמעות מפלסות דרך על לחיי.

המתח עלה כשקולו של ראש הישיבה בקע ועורר התרגשות בקהל, יכולתי לראותך מאזין לקול דבריו כמו אז בישיבה. אחריו קולו של סבך אהובך שליט"א רעד בדברו וריגש את הנוכחים, זרזיף מדמעותיו נטף ארצה, והגביר את היבבות מקהל הנשים.

כשתמו הטקסים, ולאוזנינו הגיע קול שבר בזעקת האבל הלאומית, החלנו לנוע, ומהרמקולים רעם הקול 'עוד ישמע בערי יהודה'...
ויהי בנשוא הארון...

האמת, היתה לי שאלה קטנה, למה כל זה לא באתגר? עד שראיתי שכבר פרסמת את זה לפני שנתיים, זה נוגד את הכללים?
 

וי שלוק

מהמשתמשים המובילים!
מוזיקה ונגינה
ויהי בנשוא הארון...

האמת, היתה לי שאלה קטנה, למה כל זה לא באתגר? עד שראיתי שכבר פרסמת את זה לפני שנתיים, זה נוגד את הכללים?
לא נראה לי שנוגד.
אבל צריך להיות יצירתי... רק שיהיה לי זמן וכוח, אולי...
 

Talya kadosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בשמחה, אני אסביר.
כיוון המחשבה שלי הוא שאנשים חיים בעולם, קיימים, נושמים. בסדר, אתם פה. אבל מה? ומה קורה? חיים וזהו? קמים, אוכלים, ישנים. נכון, הם יכולים גם להתפלל, ולברך, לעשות מצוות. אבל משהו מתפספס. המצווה עצמה.
יש הבדל בין לעשות מצווה או לא לעבור על איסור מתוך שמחה וחיות ובין לעשות אותם כי טוב התרגלתי ואני יהודי, איזו ברירה כבר יש לי?
כאן רציתי להדגיש שגם בתוך המוות יש חיים. מה זה אומר? נכשלת בעבירה, יש לך חטא. אבל יש גם את עולם הביניים, האפשרות לחזור בתשובה. אז יש את אלה שהולכים לישון, מיואשים (ערך זאב) יש את אלה שמעדיפים כבר להמר על כל הקופה ולמות סופית (חיים וזכריה) ויש את האחרים, אלה שיחזרו בתשובה (מדובר על אלה שאמורים למות לכאורה באמצע הלילה) השארתי את זה פתוח בכוונה. כי יש כל כך הרבה דרכים. שבעים פנים לתורה וכולן רצויות לפני המקום.
נ.ב. באמת סליחה על הערפול. זאת די הבעיה המרכזית שלי בכתיבה. אבל שוב, תלוי מאיפה מסתכלים...
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כיוון המחשבה שלי הוא שאנשים חיים בעולם, קיימים, נושמים. בסדר, אתם פה. אבל מה? ומה קורה? חיים וזהו? קמים, אוכלים, ישנים. נכון, הם יכולים גם להתפלל, ולברך, לעשות מצוות. אבל משהו מתפספס. המצווה עצמה.
יש הבדל בין לעשות מצווה או לא לעבור על איסור מתוך שמחה וחיות ובין לעשות אותם כי טוב התרגלתי ואני יהודי, איזו ברירה כבר יש לי?
כאן רציתי להדגיש שגם בתוך המוות יש חיים. מה זה אומר? נכשלת בעבירה, יש לך חטא. אבל יש גם את עולם הביניים, האפשרות לחזור בתשובה. אז יש את אלה שהולכים לישון, מיואשים (ערך זאב) יש את אלה שמעדיפים כבר להמר על כל הקופה ולמות סופית (חיים וזכריה) ויש את האחרים, אלה שיחזרו בתשובה (מדובר על אלה שאמורים למות לכאורה באמצע הלילה)
וואו, הרבה מסרים והרבה מאוד עומק.
תודה על ההסבר, לא הבנתי את זה כשקראתי.
באמת סליחה על הערפול. זאת די הבעיה המרכזית שלי בכתיבה.
בעיניי, מה שהקשה על הקריאה הוא:
1. הכתיבה עצמה מעורפלת, מעט מאוד אקספוזיציה (=הסברים על הרקע) ויותר מדי דמויות.
2. מדובר באלגוריה, אבל לאורך הקטע אין רמזים מספיקים לכיוון אליו מכוונת האלגוריה הזו. משכך, הקורא הממוצע (שקורא רק מילים ולא מחשבות) - מתקשה להבין באיזה עולם רגשי הוא נמצא. פנטזיה? חלום בלהות? עולם עתידני? קטע פואנטה?

בנוגע ל1 - גם הכתיבה שלי מעיקרה מעורפלת, ומצאתי שאצלי העניין נפתר בעזרת קריאה שנייה (היינו, להמתין כמה ימים ולקרוא שוב, או לתת לאדם אחר לקרוא) והשתלת הסברים חסרים. וכמובן, אימון.
בנוגע ל2 - יתכן שכותרת מתאימה תספיק כדי לתת את הכיוון אליו צריך הקורא להתכוונן כבר מהרגע הראשון.
 

שוהם307

משתמש מקצוען
@יוסף יצחק פ.
המסר שאתה רוצה להעביר מועבר בצורה טובה, אבל הקשר בינו לאתגר נראה לי קצת רופף, כי לא מסופר על פרידה, לא מסופר באיזה מצב הוא עכשיו הבחור הזה, כך לענ"ד.
 

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
התלבטתי בקשר למכתב שהעליתי לאתגר משתי סיבות.
א. לא אוהב לכתוב על דמויות אמיתיות מהעבר התנכ"י/ תלמודי.
ב. למה להפוך את צדוק, אבי הצדוקים, לחוזר בתשובה לפני מיתתו.
בסוף החלטתי כן לכתוב.
האם שגיתי?
 

Talya kadosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@נ. גל תודה גדולה על התגובה.
לקחתי לתשומת ליבי. אני באמת מקווה שאצליח להוריד קצת מהערפול של הכתיבה שלי, זה די קשה... :rolleyes:
 

לאלה

משתמש על
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
מצד אחד כפי ששאלת למה מגיע לו להיכתב כחוזר בתשובה
מצד שני לא הפכת את צדוק לאיזה צדיק או גדול הדור, קצת הרהורי תשובה של סוף.
שאלה טובה.
והקטע - כתוב מעולה.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
התלבטתי בקשר למכתב שהעליתי לאתגר משתי סיבות.
א. לא אוהב לכתוב על דמויות אמיתיות מהעבר התנכ"י/ תלמודי.
ב. למה להפוך את צדוק, אבי הצדוקים, לחוזר בתשובה לפני מיתתו.
בסוף החלטתי כן לכתוב.
האם שגיתי?
מעניין, אלו בדיוק הסיבות שנהנתי מאוד לקרוא את הקטע.
א. דמות שהייתה, ולכן הסביבה מוכרת (ר"ע האתגר הקודם). מצד שני - לא צדיק שיש חרדת אלוקים לתארו, ולא אחד שדמותו כבר לעוסה מכל כיוון אפשרי.
ב. לפני שהוא היה לאבי הצדוקים, הוא בוודאי עשה כמה דברים טובים בחייו. מגיע לו למות כמו יהודי, לפחות.
בנוסף, הקטע (בעיניי) משקף בדיוק את הקו המרכזי של חייו - אמונות נכונות שאין להן השפעה מעשית. או בתרגום לקטע - הרהורי תשובה שעולים באש.
 

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
[#ניסיון שני]

מכתב לחבר מפוקפק מהעבר שאני מחכה לרגע בו אוכל ואהיה מסוגל לשלוח לו.


סמי,

אף פעם לא יצא לי לכתוב לך, גם כי לא רציתי, וגם כי לא היה לי מה, אבל עכשיו, כשהמרחק בינינו גדל, ואני כמעט משוכנע כי הסיכוי שנתראה שוב הוא קלוש עד לא קיים, ליבי אומר לי, שיהיה שווה להתאמץ קצת, החלטתי לכתוב לך.

אני מתרגש רק מלחשוב שאתה הולך לקרוא אותי, את מה שאני כותב, תמיד היית כזה, הרי הכרת אותי כ"כ טוב, ידעת לקרוא את המהלכים שלי, הרבה לפני שהם קרו, לפעמים הייתי מרגיש כאילו שאתה בתוכי, חלק ממני.

היום אני מוכן להודות בכך שבתקופות מסויימות במהלך היכרותנו, היית לגמרי חלק ממערכת קבלת ההחלטות שלי, אף פעם לא נתת לי את ההרגשה, שאתה זה שמחליט, בתבונה היית נותן לי את כל הסיבות למה הדבר שנכון לעשות הוא מה שאתה רוצה, והייתי משתכנע, לא בכל פעם, אבל בהחלט היית נוכח ומשפיע בהרבה רגעים גורליים בחיי.

מעניין אותי סמי, אם אתה זוכר מתי נפגשנו לראשונה, הייתי ממש קטן, נער צעיר, זה היה רגע מאתגר של משבר נפשי, הייתי עצוב, כאוב, וממורמר, ואתה באת, נתת לי תחושה שאתה הבוגר, המבין, החכם, סמכתי עליך, זה היה נעים, היום, אתה יודע, שאני רואה את הדברים קצת אחרת...

אני בטוח שאתה מתגעגע אליי, לראות אותי שבוי בקסמיך, מהלך אחריך לפינות חשוכות, ובעיניים עצומות מותיר בידיך את גורלי, אני בטוח שאתה יושב לך אי שם, בודד, עצוב, רק כי אתה לא יכול להתקרב אליי, סליחה סמי! אני יודע כמה זה כואב לך, אך אני באמת חושב כי המרחק בינינו הוא אך ורק לטובתנו.

שנים שלא התראינו, ככה, פנים מול פנים, חשופים, מביטים זה לזה בעיניים, הספקתי לשכוח איך זה מרגיש לראות אותך מחייך, מחייך ומחכך ידיים בהנאה.
כשזיק הניצחון היה נראה על פניך, השתדלתי להראות לך שאני שמח יחד אתך, אבל עמוק בפנים היטב ידעתי כי, כשאתה מנצח – אני נכשל.

התחושות הללו הלכו והתגברו עת הייתי מנסה ליישב את דעתי, ואתה כמו מתוך חלום, ניצבת מולי, הייתי מנסה להסיט את מבטי לצדדים, גם שם היית, מאחורי מעלי ומתחתי, תמיד חיכית לי שם, בכל מקום בו חיפשתי את עצמי, מצאתי אותך, אט אט ההכרה הייתה שבה בי, והייתי בורח, בורח למקום בו אני בטוח שאתה לא תהיה, אבל אתה מהיר ממני בהרבה, כבר המתנת לי שם יושב על ספסל, החיוך פרוש על פניך וידיך פתוחות כמו באות לחבק אותי, היית קורא לי שוב ושוב, כשאני בורח ברחובות מנסה להימלט, אל עצמי.

נוצרה מתיחות בינינו, הרגשת שאני מנסה להתרחק, מה שאכן היה נכון, נפגעת עמוקות, לא נכנעת ועשית כל מה שאתה יכול כדי להמשיך את הקשר בינינו, לא בחלת בשום דרך, הכל היה כשר, רק כי רצית להיות קרוב.
לא נכנעת, אך גם אני לא! החבל העבה שקשר בינינו נקרע באחת, הפכנו לאויבים! התרחקתי ממך כי הרגשתי צורך להתקרב אל עצמי, וכשהייתי לידך אף פעם לא הייתי אני.
הקמתי מכשולים בניתי מחסומים, שלא ייתנו לך את האופציה להתקרב לכיווני, פה ושם הצלחת לחדור את קירות ליבי, אך הריאקצייה שגרמה השהות שלך במחיצתי העיפה אותך בבעיטה החוצה, בעיטה כואבת.

גם היום אני שוב אומר לך שלא התכוונתי להכאיב, להיפך, פעלתי מתוך כאב, שלא יכולתי לסבול.
גם היום אני לא מוכן להודות לך על התקופה הארוכה שהיינו ביחד, אז היא הייתה נראית לי תקופה יפה, מהמקום בו אני נמצא היום, אני מבין כמה רעה היא הייתה.

לקחתי מהחיים לצידך כמה וכמה תובנות שמלוות אותי עד היום, התמדה, עקביות, הצבת יעדים ומטרות, למדתי ממך לנסות שוב ושוב עד שמצליחים, [ובמקרה שלנו, אתה נכשלת], אבל כל אלו לא יחזירו אותי אליך, נפרדה דרכנו, לתמיד.

ובפעם האחרונה אני יכתוב את השם שלך כמו שצריך,
ס"מ-י!
היית חבר רע, היית מטריד, היית, וטוב שאתה כבר לא...


נ.ב.
1. את השם סמי, קיבלתי מה"זמר" יאיר אלייצור.
2. את ההשראה קיבלתי מהיצירה של נ. גל באתגר, עיין שם ותמצא נחת.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכד

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ:ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ:ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים:ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ:ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נקרא  0  פעמים

לוח מודעות

למעלה