הנושאים החמים
הנושאים החמים
אני חושב שהמסר לא מודגש מספיק, מישהו יכול לעזור לי?מתחילת הזמן הייתי מחכה לסופו, ומשזה הגיע, ניסיתי - בחוסר הצלחה - שלא לחשוב על הזמן הבא, למרות שעדיין לא יצאתי אפילו לבין הזמנים.
כן, כזה הייתי. בחור ממוצע ומטה שמשתדל ללמוד אבל לא מצליח, סוחב יום ועוד יום, מאחר לסדרים ויוצא מהם מוקדם, ובאופן כללי מבלה את ימי בחרותי בבטלה כללית.
המשגיח היה מעיר לי מפעם לפעם: "גבריאל, צריך לנצל את הזמן, אנחנו לא כאן לעולם". דווקא היה לי קשר טוב עם המשגיח, הוא רך ועדין ומאוד מבין, והמילים הטובות שלו גרמו לי לנצל את הזמן עוד קצת, לכבודו. אבל תוך זמן קצר שוב מצאתי את עצמי מבלה את זמני בפינת הקפה או בפנימיה, בין גיחה כזו ואחרת לבית המדרש לפרק זמן קצר שהסתיים במהירות לצורך אתנחתא ארוכה מחוצה לו.
כגודל האהבה שאהבתי את המשגיח עצמו, כך גודל השנאה ששנאתי את שיחותיו אודות ניצול הזמן. המילים הללו צרמו לי, בעיקר משום שידעתי שהם נכונות, ואילו אני אינני עומד בקריטריוני הניצול המינימליים ביותר.
תמיד הסתכלתי על המתמידים בקנאה. מה כל-כך מעניין אותם בגמרא שהם עמלים בה שלושה סדרים ביום ויותר, דבקים בה כאילו אין עולם מעניין בחוץ?!
הרבה פעמים כבר פזלתי החוצה, אבל אף פעם לא אזרתי אומץ לצאת באמת. ומשכך, המשכתי לסחוב את הימים, להאריך את זמן שהותי במיטה, בקריאה, בשתיה ובאכילה. פחות בלימוד.
אבל ביום אחד, לפני שלושים שנה, ערך הזמן שלי השתנה, ובעקבותיו נהפכו חיי.
***
"לוקימיה". גלגלתי על לשוני את המילה החדשה, מנסה להתחבר אליה ולא כ"כ מצליח. היא תארח לי לחברה לתקופה ארוכה ארוכה, שמי יודע מה תהיה סופה.
"כימותרפיה", "בית חולים", "רופאים", "המחלה" ושלל מילים נוספות זעזעו את אמות סיפי מוחי בלילה וביום.
בעיקר בלילה.
כן, שם מתחת לשמיכה העבותה, כשאף אחד לא ראה, דמיינתי את עצמי מובל לקבורה, את אבא שלי משתנק בהספד, את אמא שלי מייללת בייאוש, נתמכת על ידי חברותיה. את אחים ואחיות שלי וכל המשפחה והחברים דומעים בצער איום מהול בתדהמה, וגם... אוי, לא מסוגל לחשוב על זה... גם את גופי עטוף תכריכי לבן וטלית מעליהם.
זהו. חשבתי על זה. סוף העולם. לא, סוף החיים.
אני מנגב את לחיי בשמיכה, אבל משום מה הפעולה הזו גורמת לי לבכות שוב. אני מנסה להתחפר עמוק יותר בשמיכה, מנסה לברוח מהמצב, ללא הועיל.
איכשהו מצאתי את עצמי מתעורר מסונוור מקרני השמש המכות בי מבעד לחלון החדר. מתי נרדמתי בכלל? והשמש הזו, אחחח, העולם הזה כל כך יפה, ככה אני עוזב אותו? "תשתוק!" גערתי בעצמי, "אתה לא עוזב שום מקום, רק קצת טיפולים ואתה חוזר לישיבה". פתאום אני כל כך מתגעגע. לישיבה. לחברים. לפנימיה. לויכוחים עם איציק ולהתנצחויות של יוסף עם מושיקו. וכן, גם לנזיפות העדינות של המשגיח. פתאום הכל נראה לי כל כך רחוק. כולם יתפללו עלי, "השם שלי יהיה השם הכי מדובר בישיבה" חשבתי בציניות.
"היום אני מתחיל בטיפולים" הכתה בי המחשבה, "כן, בטיפולי הכימותרפיה האיומים". לא הצלחתי להימנע מהמחשבה על הקרחת המוזרה שתצוץ לה על ראשי.
"חחח... איך קרחת יכולה בכלל לצוץ, זו תוצאה של חוסר שער, לא?!" התבדחתי עם עצמי, ומיד עובר לעמד הנוזף "זה לא מצחיק! מה הבדיחות הנוראות הללו?" זה מה שקורה לכולם במצב כזה? הומור שחור? גם כן הומור... בריחה שחורה וכואבת, זה מה שזה.
"לצערי סבב הטיפולים הראשון לא עבר בהצלחה" אמר הרופא חרש, "הגידול כבר התפשט כמעט בכל הגוף, ועוד דרך ארוכה לפנינו. נקווה שהמאזן ישתנה לטובה. תהיה חזק גבי, כן? אנחנו נעבור את זה!" איך הוא יודע את שם החיבה שלי? הוא טוב הרופא הזה.
אני שוכב במיטה באפיסת כוחות. עוד מעט יבואו מבקרים, אבל אין לי כח לאף אחד מהם. לא רוצה לראות אף אחד, לא רוצה לדבר עם אף אחד. רק רוצה לישון ולשכוח מהכל.
ראשון הגיע ראש הישיבה. הוא דיבר איתי, ניסה לחזק אותי, לדובב אותי, אבל הייתי כל כך עייף וחלש. ומדוכא. שמעתי אותו בחצי אוזן, התפלאתי על עצמי שאפילו לא חייכתי אליו חיוך מנומס, אבל כנראה שככה זה כשאין כח. "כולנו חושבים עליך, מתפללים עליך ולומדים לרפואתך כל הזמן. אנחנו מחכים לך!" סיים 'הרושיבע' ובירך אותי בכוונה. נראה לי שהיתה לו דמעה בזוית העין, אבל אני לא בטוח.
אח"כ הגיעה דודה נחמה, עם עוגות ועוגיות ולחמניות וטשולנט מהטשולנט של שימען. "ליל שישי" הכריזה בעליצות "ומה ישיבע בוחער אוהב בזמן הזה יותר מטשולנט חם?". אין עליה. מחזירה לי את החיוך לפנים בעל כורחי, ולרגע אני שוכח מהמצב שלי. אני אוכל קצת והיא מספרת לי על החיים שמחוץ לחומות בית הכלא, סליחה, בית החולים הזה. אחרי כמה דקות אני צונח חזרה על הכרית. לא מסוגל לזוז יותר "זה בטח בגלל הטשולנט" אני מנסה לעודד את עצמי, ומרגיש זייפן מושלם.
בשבועות הבאים הגיעו הרבה מבקרים, אבל לא היה לי כח לאף אחד. המצב הלך והחמיר מיום ליום, ובעל כורחי אני רואה למול עיני את המוות קורם עור וגידים. שקעתי עמוק בביצת העצבות והדיכאון כשסביבי אני רואה רק שחור, גם כמטפאורה.
ויום אחד הגיע המשגיח. נאמר לי ששהה בחו"ל לצורך אסיפת כספים, ומיד כשחזר ארצה, סר לבית החולים לבקרני.
למרות הקשר הקרוב שהיה לי עם המשגיח, ולמרות הכבוד הרב שאני רוחש ליהודי נעלה זה, הייתי שקוע מדי בעצבון רוחי ובמחשבות מדכאות אודות הסוף המר האורב לפתחי, כך שלא התפניתי אליו כיאה וכיאות.
בתחילה ישב המשגיח בשקט, ליטף את ידי והניח למחשבותיי. לאחר זמן קצר פתח בסיפור:
"הייתי בחור בגילך" חזר המשגיח ארבעים שנה אחורה, "וכמו כל צעיר היה לי הרבה מרץ. דא עקא, שעל אף שביסודי הייתי בחור חיובי, המרץ הזה לא תמיד נותב למחוזות חיוביים. לפעמים הייתי מסתובב עם חברים לא טובים, והתחלתי להיגרר לעבר מדרון תלול, שאחריתה מי ישורנה".
- בהיתי במשגיח הלום רעם, והוא המשיך:
"ידעתי שהדבר מצער את הוריי, ובמיוחד את אבי ז"ל שאמנם לא היה תלמיד חכם, אבל היה יהודי חם שהשקיע את תמצית דמו ונשמתו בחינוך ילדיו. והנה יוצא לו בן שעלול להאכילו פרות באושים. אבל זה היה חזק ממני. על אף שלא היה אז את השפע החומרי שיש היום, עדיין העולם שבחוץ קרץ לי. ההנאות הרגעיות לא נולדו בדור הזה, הם היו שם מאז ומעולם, ואני התחלתי ליפול לבורם העמוק הפתוח בפני כל יושבי חלד.
"ויום אחד אבי חזר הביתה עם פנים עצובות ודואגות, וקרא לי לחדרו.
"'גילו אצלי את המחלה הנוראה' אמר בפשטות עצובה ונוגעת ללב, בוחן את תגובתי, 'המצב מאוד לא פשוט, הגידול התפשט כבר ברוב חלקי הגוף, והרופאים לא נותנים הרבה סיכוי'. אבי היה יהודי חסון נפשית, פרי עמל ויגע שהיוו את אורח חייו מיום עומדו על דעתו, ולא הכביר בהצטעצעויות לשון וכיבוסי מילים. 'סוף כל האדם למיתה' המשיך אבי, 'ואין אחד שנמלט מגזירה זו. יש שזוכים לאריכות ימים, ויש שלא. יש שמבינים את קדושת החיים וגודל הרגע, ויש שלא. חיי מעש דומים ליהלום, גם אם הוא קטן - הוא שווה המון, אולם חיי בטלה דומים להר סובין, גם אם הוא גדול - הוא שווה מעט' סיים אבי ושתק. דבריו הקצרים, יחד עם המסר ששתק לי, חלחלו בתוכי יותר מאלף דרשות.
"במהלך החודשים הבאים החיים של המשפחה נעו על גלגלים, ובתום תקופה קצרה אך נצחית - הגלגלים נעצרו. אבי הצעיר החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.
"עד עצם היום הזה, מילותיו האחרונות של אבי ששכב על ערש דווי אינן משות מזכרוני לרגע: 'תמיד הערכתי את הזמן, ומשכך השתדלתי למלאות את חיי. אני מקווה שנשמתי עולה למעלה עם יהלום ולא עם הר של סובין'.
"המילים הללו לא נתנו מרגוע לנפשי. הם טלטלו אותי ולא הניחו לי לרגע, עד שבהחלטה נחושה וחדה עזבתי את החברה הלא טובה ואת הפיתויים המאוסים, וחזרתי לישיבה ללמוד לעילוי נשמתו של אבי, ולעילוי נשמתי שלי.
"היום אני פה, ומשתדל בכל כוחי למלאות אחר צוואתו של אבי, אשר בחייו ובמותו ציווה לי את החיים" סיים המשגיח את סיפור חייו, וכמו אביו שתק גם הוא.
הדמעות שזלגו בחופשיות במורד לחיי שטפו את העצבות והדיכאון, ופתחו לי פתח של אולם לדרך חדשה המנצנצת באור יקרות:
דרך היהלום.
(המסר הוא שבכוח המחלה להשקיע את האדם בדיכאון, אולם היא גם יכולה לתת את התובנה העוצמתית ביותר לערך הזמן, וזאת התובנה שהבין הבחור שבסיפור אחרי שהמשגיח האיר את עיניו להסתכלות הזו).
)
