נושא החודש // אייר תש"פ // זמן

[דיונון]

באמת שאני מנסה להכנס למח שלך וזה מרגיש לי כמו מבוך סבוך ומפותל. איך ראית את הנושא זמן והראש שלך ישר הלך ל'אין לי זמן', ואז שאלת את עצמך, רגע, מה הכוונה אין לי זמן. יש אדם שבאמת אין לו זמן?? בטח! ענית.. הנה, זו הדמות שאין לה זמן. לא מטאפורה. אין לה באמת.
המפחיד הוא, שבשלב מסויים התחלתי להאמין לך ולחשוב שבאמת משהו בעולם שאני חש בו כה בטוח עם24 השעות ביממה הוא סתם פיקציה מדומיינת..

מקסימום קמים שעה קודם...

 

[anotherית]

מתי נוצר הזמן?

בילדותי קראתי ספר מתח על עיירה שבה נעצר לפתע הזמן, כל השעונים שבתו ממהלכם, והתושבים לא ידעו מה לעשות, היו לזה גם השפעות חמורות על החולים שהרופאים אמרו שיתרפאו בעוד שבועיים, והנה המחוגים לא זזים. כמובן שבסופו של דבר הילד הגיבור ניצח, והצליח להפעיל את השעונים בחזרה, אחרי שהתגבר על כל המכשולים ועל היצר הרע, כמיטב הכתיבה האלגורית.

כשהתבגרתי מעט, הבנתי שהזמן לא נובע מהשעון. השעון הוא תוצאה של הזמן. גם אם השעון עצר מלכת, כל זמן שהלב דופק כסדרו והחמצן זורם לתאי הגוף, נמצא שהזמן ממשיך כסדרו. מקסימום אפשר למדוד את הזמן במהלומות הדופק, גם אם השמש עצרה מלכת.

אז במה תלוי הזמן? הזמן תלוי בחומר. החומר הוא נפסד בטבעו, ומשעה שנוצר החומר, מתחיל שעון החול שלו לאזול. הרמב"ם מסביר שאי אפשר לטעון 'מה עשה ה' לאורך כל הזמן לפני שנברא העולם', משום שלפני שנברא העולם, לא היה זמן. הזמן תלוי באופן שאינו נפרד בחומר, ורק בחומר הוא נמדד. בלי חומר - לא קיים זמן.

איינשטיין גילה במחקריו את יחסיות המרחב והזמן, ולדבריו תאום שיסע בחלל במהירות הקרובה למהירות האור, יגלה את עצמו צעיר מאחיו שנשאר על פני כדור הארץ. על פי תאוריית היחסות, הזמן הוא דבר יחסי, ועשוי להשתנות עם מהירות הצופה והמסה שלו. כמובן שבמהירויות קטנות אין לזה השפעה על הזמן, אך הדבר ממחיש את היותו של הזמן אחד מהממדים של העולם, כמו אורך ורוחב, ולא כדבר קבוע ומוצק.

זה נושא מעניין נורא,
כי גם אם נלך אחורה בזמן, לא נגיע ליצירת הזמן, נעקוף על זה, כי כשהזמן נברא, לא היה עדיין זמן.
אז הבריאה מחוץ לזמן.

 

[RACHELIZ]

זה נושא מעניין נורא,
כי גם אם נלך אחורה בזמן, לא נגיע ליצירת הזמן, נעקוף על זה, כי כשהזמן נברא, לא היה עדיין זמן.
אז הבריאה מחוץ לזמן.

כשמ"ם בחר את הנושא, הוא לא תאר לעצמו לאן נגיע. (ז"א מתי )

 

[yonatanr]

זה נושא מעניין נורא,
כי גם אם נלך אחורה בזמן, לא נגיע ליצירת הזמן, נעקוף על זה, כי כשהזמן נברא, לא היה עדיין זמן.
אז הבריאה מחוץ לזמן.

האם באותה מידה אפשר לומר שהצבעים לא נוצרו, כי לפני שהעולם נברא לא היו צבעים?
כמו שהצבעים הם מקרה שנטפל לחומר, כך הזמן נטפל לחומר, וברגע שהחומר נוצר, הזמן נוצר יחד עמו.

 

[anotherית]

האם באותה מידה אפשר לומר שהצבעים לא נוצרו, כי לפני שהעולם נברא לא היו צבעים?
כמו שהצבעים הם מקרה שנטפל לחומר, כך הזמן נטפל לחומר, וברגע שהחומר נוצר, הזמן נוצר יחד עמו.

מה? איך הבנת זאת ממה שאמרתי?

 

[yonatanr]

מה? איך הבנת זאת ממה שאמרתי?

אמרת ש

גם אם נלך אחורה בזמן, לא נגיע ליצירת הזמן

ועל זה אמרתי, שהזמן נוצר עם העולם.

 

[RACHELIZ]

אם אני לא טועה, היא התכוונה לומר שלא נוכל לחזות במעמד יצירת הזמן. הבנתי נכון, @anotherית ?

 

[אי פה אי שם]

כמה זמן לוקח להכין שבת?
תלוי למי. תלוי מתי.

הסיפור הבא, אירע לפני כשבועיים למשפחה רגילה מן המניין.

הורים שחיתנו כמה מילדיהם, הנהיגו מנהג טוב במשפחה המורחבת, כי בכל יום שישי יהיה אשר יהיה, כל ילד מהנשואים ירים טלפון לאחל שבת שלום ולדרוש בשלום הוריו. המנהג השתרש ונהיה כחלק מסדרי 'קבלת השבת'. חורף. קיץ. סתיו ואביב. תמיד.

השנה חג הפסח הגיע במתכונת הידועה של ראשון שני שבת.. וכך יום לאחר יו"ט ראשון שחל ביום חמישי, מגיע יום השישי..

המחוגים מתקדמים במהירות ובחוסר התחשבות משווע, ההורים שלא מארחים בהתאם לתקנות, מרימים את השפופרת תוך כדי לאחל ולהתברך בברכת 'שבת שלום' המסורתית.

לקראת השעה 5:00 מבחין אבי המשפחה כי אחד הילדים טרם צלצל, והשבת הנה באה ומתקרבת. הוא מסב את לב נוו"ב לעניין, והיא מרגיעה שכנראה והיום עמוס ובטח הם תכף יתקשרו.

5:30, 6:00, 6:30, והשיחה מתבוששת לבוא. האבא שנלחץ בינתיים כהוגן, מחליט להתקשר בעצמו. מיד כשהשיחה נענית הוא מאחל בפה מלא: "גוט שאבעס, כבר התחלנו לדאוג"..

בקו משתרר שקט, והברות לא ברורות נשמעות בצדו השני, "גוט שאבעס?" "עכשיו?", האבא המבוהל שואל בעדינות אם כולם בבית חשים בטוב.. ומבין לאחר רגע שהמצב ביש..

בני הזוג מרימים קולות שבר, ובבכי מסבירים, "אמנם ספירת העומר ספרנו, אך מתברר שבשיר של יום - טעות מרה טעינו"..
מבחינתם היום יום חמישי, ורק מחרתיים תבוא שבת..

לבני הזוג, ולשבת - שלום.
אך בפעם הבאה כשתתפללו במרפסות, כדאי לבדוק שיש חלות במקפיא, אתם יודעים - ליתר בטחון.

 

[yonatanr]

אך בפעם הבאה כשתתפללו במרפסות, כדאי לבדוק שיש חלות במקפיא, אתם יודעים - ליתר בטחון.

חלות - בפסח?

 

[תלמוד]

כל בוקר כשאני קם, אני שואל איזה יום היום.
והוא תמיד עונה לי: מה זה משנה לך.
לך תספר לו על 'שיר של יום', לך תספר לו על תחנון של שני וחמישי. מה הוא מבין בזה, רוסי קר כזה. בוטה ומעליב. כאילו הוא אומר, נכנסת לפה לפני שנתיים עד שתמות, כל מה שבאמצע פחות מעניין.
כשהוא עושה לי את זה אני לא נפגע. אני פשוט אומר לו: כשתגדל תבין.

אני זוכר שיום אחד אחרי צהריים שמעתי שירים מהרחוב, לא הבנתי למה. שאלתי אותו, הוא ענה לי שזה אומר שעוד מעט שבת. ואז הבנתי, כנראה היום יום שישי. ומאז כל פעם כשהיו שירים הבנתי ששבת.
לא שזה פתר לי את כל הבעיות, כי למשל פעם אחת שמעתי שירים באמצע הבוקר. כמעט באתי להדליק נרות שבת. ואז הוא הסביר לי שזה לא שירים של שבת בכלל. זה איזה משאית שנוסעת ועליה כמה צעירים קופצים, וזה לכבוד המגפה. טוב, החזרתי את הגפרורים למגירה, וחכתי שהיא תגיע לחלון שלי.
כשראיתי מהחלון ילדים מחופשים, אמרתי 'על הניסים' ונתתי צדקה לאביונים. עד שפתאום הוא הגיע ואמר לי שמחר יש מסיבה בחדר האוכל כי פורים עוד יומיים.
פעם אחת ראיתי מדורות ברחוב. שאלתי אותו האם זה שריפת חמץ או ל"ג בעומר, הוא ענה לי "לא להבין מה אומר, זה אנשים ואש, הדליקו עצים". טוב, מה הוא מבין. ואז ראיתי אנשים עומדים עם סידורים. הבנתי. הם אומרים את המשפט הזה בארמית. אז מחר ליל הסדר. יופי.
יום אחד שאלתי אותו, תגיד לי חרקובסקי, למה אתה כזה. למה לא להיות איש נחמד. הוא הסתכל עלי, חייך, ויצא החוצה. טוב, הסתובבתי לחלון והמשכתי להסתכל.
ואז ראיתי שהרחוב ריק. חשבתי שמסתמא יום כיפור. כולם בבית כנסת. מיד הורדתי נעליים. כששאלתי אותו האם באמת היום יום כיפור, הוא ענה לי "סבאל'ה, מה זה לעניין אותך איזה יום זה, כל יום עוד הפעם ועוד הפעם, אולי לשאול כבר שאלה אחרת". אף פעם לא רבתי אתו, גם לא עכשיו. הסתובבתי לחלון והמשכתי להסתכל.
יום אחד התקשר אלי ג'וג'ו, זה שעבד אצלי בבית עד שהלכתי לבית אבות. שאלתי אותו למה הוא מתקשר, כבר שנתיים שלא שמעתי את הקול שלו. הוא ענה לי שהוא החליט לאחל לי מזל טוב לכבוד החג. איזה חג, שאלתי. נו סבאל'ה, מחר יום העצמאות! איחלתי לו בנימוס מזל טוב, וסגרתי את הטלפון.
התחלתי לחשוב שנהייתי פארקאלאכט, מה עובר על בן אדם שלא יודע מה התאריך היום. הוא קם בבוקר ומסופק בין תשעה באב לצום גדליה, הוא לא יודע האם עכשיו ברכת החמה או קידוש לבנה.

ואז נרגעתי. זה היה כשסוף סוף הגיע הטלפון היומי מנחמה, היא סיפרה לי על הקורונה וכל זה. בסוף היא שאלה: אבא, איך בודקים לפי הלוח שנה מה התאריך היום? לא הבנתי. היא הסבירה לי שבשביל לדעת את התאריך בחודש, אתה חייב קודם לדעת איזה יום היום. ואם אתה לא יודע איזה יום היום, איך תדע מה התאריך.
שאלתי אותה: מה, את כאילו לא יודעת איזה יום היום?
לא, היא ענתה. ככה פשוט.
הקורונה הזאת הזקינה את כולם בכמה שנים טובות, הסבירה לו נחמה, אתה שואל מישהו מה השעה, הוא לא מבין מה זה משנה. איזה יום היום? באמת מה זה משנה. זה בערך כמו שתשאל אותו באיזה שנה אנחנו לשמיטה.
יופי. אז מהיום תבואו כולכם לפה? שאל סבאל'ה.

 

[תלמוד]

אך בפעם הבאה כשתתפללו במרפסות, כדאי לבדוק שיש חלות במקפיא, אתם יודעים - ליתר בטחון.

וכדאי להתקשר כל יום להורים, על הצד שמא ואולי היום יום שישי, והלב שלהם נופל מזה שלא התקשרתם.

 

[anotherית]

אם אני לא טועה, היא התכוונה לומר שלא נוכל לחזות במעמד יצירת הזמן. הבנתי נכון, @anotherית ?

אכן, שבריאת הזמן לא נמצא בהיסטורית הזמן, לא בהיסטוריה בכלל.

 

[ישר והפוך]

"היי, מה זה?" אני מופתע.
השעה 12:35, והגברת עדיין ישובה על כסא. עיניה חצי עצומות, היא לא במיטה.
אני מסובב עיני בארובותיהן, תוך כדי סיבוב המפתח לנעילה סופית עד לבוקר.

"מה זה?" אני חוזר.
"זו הנגלה האחרונה להיום, וזהו. אני הולכת לישון" היא מסכמת בעייפות.
"נגלה? באיזה מקצוע?" מפזר כמה מילות התעניינות. "מחר המבחן?"
"איזה מבחן? תבנית!"
"בחשבון?" אני שואל שאלת תם, באמת לא מבין מה היא רוצה הפעם.
"תבנית" היא מניפה אצבע מורה לכיוון התנור. "שמה".
או. קי. אני מבין.
נראה לי בכל אופן.
יש שם תבנית.

"אני צריכה להשגיח על התבנית. זו הנגלה האחרונה, ואני יושבת כאן להשגיח. רבע שעה- עשרים דקות, וסיימתי. הטיימר שבור"
"אז בואי נקצר תהליכים. אני נשאר כאן כעת, סיכמנו?"
נראה לי שזו לא עבודה קשה להשגיח על תבניות, הן לא בורחות מהתנור או מה. נכון? אז יאללה, שתלך לישון כבר, רחלי. מאוחר.

רחלי מציצה עליי בחצי העין הפקוחה, בודקת אם אפשר לסמוך עליי.
"לכי, רחלי. לכי. אני כאן!" אני מזרז אותה בביטחון.
תוך חמש דקות, הילדה שרועה על מיטתה שקועה בשינה עמוקה. מחר תספר ש'חצי לילה התהפכתי במיטה. ספרתי כבשים' בטח ספרה כבשים, אולי כשיצאה לנופש צפוני בחלום.

ואני- משגיח על התבנית.
איך משגיחים? על מה צריך להשגיח? למה צריך להשגיח?
היא אמרה לרבע שעה.
אשאר כאן ללמוד רבע שעה, ואז אם אני מבין נכון, צריך לבדוק שהעוגה מוכנה ולדאוג לכיבוי התנור.
רבע שעה זה המון, זמן יקר מאד. נספיק עוד קצת ללמוד.

אני פותח גמרא, צולל להוויות אביי ורבא.
אני לא מצליח ליישב את הקושיה, לא מצליח. קשה לי להתנתק מהסוגיה. שקוע עמוק עמוק.
ומתעורר משינה עמוקה לאחר רבע שעה, בשעה 1:25. אוי, לא.
הריח... אוי. אני לא חולה בקורונה, למיטב הבנתי. הריח עוצמתי מידיי וחודר מצויין לנחיריי.
נו, אמרתי כבר. רבע שעה זה המון זמן. וגם יקר מאד. אללי.

ניגש לתנור, לראות את תוצאות השגחתי.
עב"מ, כלומר עוגה בלתי מזוהה, יפהיפיה, שחורה כפחם קורצת לעברי בלגלוג.
הכל מסתחרר בראשי כמו במיקסר. מרגיש שאני יוצר ברגע זה עוגה עבמית נוספת, שחורה. מנסה לסדר תבנית בראשי ולתכנן דרכי פעולה, ועייף מידי בשביל להחליט באיזו תבנית לבחור. כרגע התבנית הקורצת אליי היא רכה ומזמינה, בצורה מלבנית. בחדר שינה.
מצטער. הזמן שלי יקר.

בבוקר, כשיקומו הילדים ויוסי ישאל: "היי! מה זה? עוגה שחורה? זה שוקולד?"
וחוי תשאל: "אף פעם לא ראיתי עוגה כזו. זה מתכון חדש?"
אני אסביר בחגיגיות שזו עוגה מיוחדת מיוחדת, בהשגחת אבא.
"ואיך מברכים על הדבר הזה?" ישאל נתנאל בנימוס.
"שהחיינו וקיימנו... לזמן הזה". כך נכריז ביחד, רחלי ואנוכי.

זהו, ומאז אני לא משגיח יותר על עוגות.
כלומר, אני דווקא מוכן. רחלי- לא.
באמת לא מבין למה.

 

[יואב ברק]

הָיְתָה מַמְתִּין מַמַּשׁ מוּל דַּלְתּוֹ
אָהַבְתָּ תָּמִיד לִרְאוֹת גַּדְלוּתוֹ
שָׁעָה שֶׁצָּעַד אֶל מְקוֹמוֹ שֶׁלּוֹ
הָעוֹלָם גִּנָּה, וְהוּא בְּשֶׁלּוֹ

אַהֲבַת פַּעַם לְעֵת זִקְנָתוֹ
אָמַרְתָּ שֵׁנִית בְּעֵת פְּטִירָתוֹ
כָּל אָדָם בָּא עִתּוֹ
וְזֶה זְמַנּוֹ אִתּוֹ
בְּיָדוֹ

 

[קופי 100]

הָיְתָה מַמְתִּין מַמַּשׁ מוּל דַּלְתּוֹ
אָהַבְתָּ תָּמִיד לִרְאוֹת גַּדְלוּתוֹ
שָׁעָה שֶׁצָּעַד אֶל מְקוֹמוֹ שֶׁלּוֹ
הָעוֹלָם גִּנָּה, וְהוּא בְּשֶׁלּוֹ

אַהֲבַת פַּעַם לְעֵת זִקְנָתוֹ
אָמַרְתָּ שֵׁנִית בְּעֵת פְּטִירָתוֹ
כָּל אָדָם בָּא עִתּוֹ
וְזֶה זְמַנּוֹ אִתּוֹ
בְּיָדוֹ

מקסים ממש. משהו בניקוד לא מסתדר לי..

 

[stars]

מתי נוצר הזמן?

בילדותי קראתי ספר מתח על עיירה שבה נעצר לפתע הזמן, כל השעונים שבתו ממהלכם, והתושבים לא ידעו מה לעשות, היו לזה גם השפעות חמורות על החולים שהרופאים אמרו שיתרפאו בעוד שבועיים, והנה המחוגים לא זזים. כמובן שבסופו של דבר הילד הגיבור ניצח, והצליח להפעיל את השעונים בחזרה, אחרי שהתגבר על כל המכשולים ועל היצר הרע, כמיטב הכתיבה האלגורית.

כשהתבגרתי מעט, הבנתי שהזמן לא נובע מהשעון. השעון הוא תוצאה של הזמן. גם אם השעון עצר מלכת, כל זמן שהלב דופק כסדרו והחמצן זורם לתאי הגוף, נמצא שהזמן ממשיך כסדרו. מקסימום אפשר למדוד את הזמן במהלומות הדופק, גם אם השמש עצרה מלכת.

אז במה תלוי הזמן? הזמן תלוי בחומר. החומר הוא נפסד בטבעו, ומשעה שנוצר החומר, מתחיל שעון החול שלו לאזול. הרמב"ם מסביר שאי אפשר לטעון 'מה עשה ה' לאורך כל הזמן לפני שנברא העולם', משום שלפני שנברא העולם, לא היה זמן. הזמן תלוי באופן שאינו נפרד בחומר, ורק בחומר הוא נמדד. בלי חומר - לא קיים זמן.

איינשטיין גילה במחקריו את יחסיות המרחב והזמן, ולדבריו תאום שיסע בחלל במהירות הקרובה למהירות האור, יגלה את עצמו צעיר מאחיו שנשאר על פני כדור הארץ. על פי תאוריית היחסות, הזמן הוא דבר יחסי, ועשוי להשתנות עם מהירות הצופה והמסה שלו. כמובן שבמהירויות קטנות אין לזה השפעה על הזמן, אך הדבר ממחיש את היותו של הזמן אחד מהממדים של העולם, כמו אורך ורוחב, ולא כדבר קבוע ומוצק.

משובח.

 

[stars]

אכן, שבריאת הזמן לא נמצא בהיסטורית הזמן, לא בהיסטוריה בכלל.

ההיסטוריה עצמה היא זמן. תוצאת הזמן שחלף היא היסטוריה.

 

[stars]

ואיך מברכים על הדבר הזה?

ומה מברכים וכו'

באמת לא מבין למה.

הייתי מוחק את המשפט הזה. די ברור שהוא הבין את "עוולתו"...

 

[ישר והפוך]

ומה מברכים וכו'

בעיקרון צריך לכתוב כך, תודה על התיקון.
אבל נראה לי שבמקרה זה, דווקא מתאים "איך מברכים"- באמת קשה לברך על כזה תוצר בלתי מזוהה. השאלה היא איך עושים את זה? והאם כדאי לעשות את זה בכלל...

הייתי מוחק את המשפט הזה. די ברור שהוא הבין את "עוולתו"...

צודק, תודה!

 

[stars]

מתחילת הזמן הייתי מחכה לסופו, ומשזה הגיע, ניסיתי - בחוסר הצלחה - שלא לחשוב על הזמן הבא, למרות שעדיין לא יצאתי אפילו לבין הזמנים.
כן, כזה הייתי. בחור ממוצע ומטה שמשתדל ללמוד אבל לא מצליח, סוחב יום ועוד יום, מאחר לסדרים ויוצא מהם מוקדם, ובאופן כללי מבלה את ימי בחרותי בבטלה כללית.
המשגיח היה מעיר לי מפעם לפעם: "גבריאל, צריך לנצל את הזמן, אנחנו לא כאן לעולם". דווקא היה לי קשר טוב עם המשגיח, הוא רך ועדין ומאוד מבין, והמילים הטובות שלו גרמו לי לנצל את הזמן עוד קצת, לכבודו. אבל תוך זמן קצר שוב מצאתי את עצמי מבלה את זמני בפינת הקפה או בפנימיה, בין גיחה כזו ואחרת לבית המדרש לפרק זמן קצר שהסתיים במהירות לצורך אתנחתא ארוכה מחוצה לו.
כגודל האהבה שאהבתי את המשגיח עצמו, כך גודל השנאה ששנאתי את שיחותיו אודות ניצול הזמן. המילים הללו צרמו לי, בעיקר משום שידעתי שהם נכונות, ואילו אני אינני עומד בקריטריוני הניצול המינימליים ביותר.
תמיד הסתכלתי על המתמידים בקנאה. מה כל-כך מעניין אותם בגמרא שהם עמלים בה שלושה סדרים ביום ויותר, דבקים בה כאילו אין עולם מעניין בחוץ?!
הרבה פעמים כבר פזלתי החוצה, אבל אף פעם לא אזרתי אומץ לצאת באמת. ומשכך, המשכתי לסחוב את הימים, להאריך את זמן שהותי במיטה, בקריאה, בשתיה ובאכילה. פחות בלימוד.

אבל ביום אחד, לפני שלושים שנה, ערך הזמן שלי השתנה, ובעקבותיו נהפכו חיי.

***

"לוקימיה". גלגלתי על לשוני את המילה החדשה, מנסה להתחבר אליה ולא כ"כ מצליח. היא תארח לי לחברה לתקופה ארוכה ארוכה, שמי יודע מה תהיה סופה.
"כימותרפיה", "בית חולים", "רופאים", "המחלה" ושלל מילים נוספות זעזעו את אמות סיפי מוחי בלילה וביום.
בעיקר בלילה.
כן, שם מתחת לשמיכה העבותה, כשאף אחד לא ראה, דמיינתי את עצמי מובל לקבורה, את אבא שלי משתנק בהספד, את אמא שלי מייללת בייאוש, נתמכת על ידי חברותיה. את אחים ואחיות שלי וכל המשפחה והחברים דומעים בצער איום מהול בתדהמה, וגם... אוי, לא מסוגל לחשוב על זה... גם את גופי עטוף תכריכי לבן וטלית מעליהם.
זהו. חשבתי על זה. סוף העולם. לא, סוף החיים.
אני מנגב את לחיי בשמיכה, אבל משום מה הפעולה הזו גורמת לי לבכות שוב. אני מנסה להתחפר עמוק יותר בשמיכה, מנסה לברוח מהמצב, ללא הועיל.

איכשהו מצאתי את עצמי מתעורר מסונוור מקרני השמש המכות בי מבעד לחלון החדר. מתי נרדמתי בכלל? והשמש הזו, אחחח, העולם הזה כל כך יפה, ככה אני עוזב אותו? "תשתוק!" גערתי בעצמי, "אתה לא עוזב שום מקום, רק קצת טיפולים ואתה חוזר לישיבה". פתאום אני כל כך מתגעגע. לישיבה. לחברים. לפנימיה. לויכוחים עם איציק ולהתנצחויות של יוסף עם מושיקו. וכן, גם לנזיפות העדינות של המשגיח. פתאום הכל נראה לי כל כך רחוק. כולם יתפללו עלי, "השם שלי יהיה השם הכי מדובר בישיבה" חשבתי בציניות.
"היום אני מתחיל בטיפולים" הכתה בי המחשבה, "כן, בטיפולי הכימותרפיה האיומים". לא הצלחתי להימנע מהמחשבה על הקרחת המוזרה שתצוץ לה על ראשי.
"חחח... איך קרחת יכולה בכלל לצוץ, זו תוצאה של חוסר שער, לא?!" התבדחתי עם עצמי, ומיד עובר לעמד הנוזף "זה לא מצחיק! מה הבדיחות הנוראות הללו?" זה מה שקורה לכולם במצב כזה? הומור שחור? גם כן הומור... בריחה שחורה וכואבת, זה מה שזה.


"לצערי סבב הטיפולים הראשון לא עבר בהצלחה" אמר הרופא חרש, "הגידול כבר התפשט כמעט בכל הגוף, ועוד דרך ארוכה לפנינו. נקווה שהמאזן ישתנה לטובה. תהיה חזק גבי, כן? אנחנו נעבור את זה!" איך הוא יודע את שם החיבה שלי? הוא טוב הרופא הזה.
אני שוכב במיטה באפיסת כוחות. עוד מעט יבואו מבקרים, אבל אין לי כח לאף אחד מהם. לא רוצה לראות אף אחד, לא רוצה לדבר עם אף אחד. רק רוצה לישון ולשכוח מהכל.
ראשון הגיע ראש הישיבה. הוא דיבר איתי, ניסה לחזק אותי, לדובב אותי, אבל הייתי כל כך עייף וחלש. ומדוכא. שמעתי אותו בחצי אוזן, התפלאתי על עצמי שאפילו לא חייכתי אליו חיוך מנומס, אבל כנראה שככה זה כשאין כח. "כולנו חושבים עליך, מתפללים עליך ולומדים לרפואתך כל הזמן. אנחנו מחכים לך!" סיים 'הרושיבע' ובירך אותי בכוונה. נראה לי שהיתה לו דמעה בזוית העין, אבל אני לא בטוח.
אח"כ הגיעה דודה נחמה, עם עוגות ועוגיות ולחמניות וטשולנט מהטשולנט של שימען. "ליל שישי" הכריזה בעליצות "ומה ישיבע בוחער אוהב בזמן הזה יותר מטשולנט חם?". אין עליה. מחזירה לי את החיוך לפנים בעל כורחי, ולרגע אני שוכח מהמצב שלי. אני אוכל קצת והיא מספרת לי על החיים שמחוץ לחומות בית הכלא, סליחה, בית החולים הזה. אחרי כמה דקות אני צונח חזרה על הכרית. לא מסוגל לזוז יותר "זה בטח בגלל הטשולנט" אני מנסה לעודד את עצמי, ומרגיש זייפן מושלם.
בשבועות הבאים הגיעו הרבה מבקרים, אבל לא היה לי כח לאף אחד. המצב הלך והחמיר מיום ליום, ובעל כורחי אני רואה למול עיני את המוות קורם עור וגידים. שקעתי עמוק בביצת העצבות והדיכאון כשסביבי אני רואה רק שחור, גם כמטפאורה.

ויום אחד הגיע המשגיח. נאמר לי ששהה בחו"ל לצורך אסיפת כספים, ומיד כשחזר ארצה, סר לבית החולים לבקרני.
למרות הקשר הקרוב שהיה לי עם המשגיח, ולמרות הכבוד הרב שאני רוחש ליהודי נעלה זה, הייתי שקוע מדי בעצבון רוחי ובמחשבות מדכאות אודות הסוף המר האורב לפתחי, כך שלא התפניתי אליו כיאה וכיאות.
בתחילה ישב המשגיח בשקט, ליטף את ידי והניח למחשבותיי. לאחר זמן קצר פתח בסיפור:
"הייתי בחור בגילך" חזר המשגיח ארבעים שנה אחורה, "וכמו כל צעיר היה לי הרבה מרץ. דא עקא, שעל אף שביסודי הייתי בחור חיובי, המרץ הזה לא תמיד נותב למחוזות חיוביים. לפעמים הייתי מסתובב עם חברים לא טובים, והתחלתי להיגרר לעבר מדרון תלול, שאחריתה מי ישורנה".
- בהיתי במשגיח הלום רעם, והוא המשיך:
"ידעתי שהדבר מצער את הוריי, ובמיוחד את אבי ז"ל שאמנם לא היה תלמיד חכם, אבל היה יהודי חם שהשקיע את תמצית דמו ונשמתו בחינוך ילדיו. והנה יוצא לו בן שעלול להאכילו פרות באושים. אבל זה היה חזק ממני. על אף שלא היה אז את השפע החומרי שיש היום, עדיין העולם שבחוץ קרץ לי. ההנאות הרגעיות לא נולדו בדור הזה, הם היו שם מאז ומעולם, ואני התחלתי ליפול לבורם העמוק הפתוח בפני כל יושבי חלד.
"ויום אחד אבי חזר הביתה עם פנים עצובות ודואגות, וקרא לי לחדרו.
"'גילו אצלי את המחלה הנוראה' אמר בפשטות עצובה ונוגעת ללב, בוחן את תגובתי, 'המצב מאוד לא פשוט, הגידול התפשט כבר ברוב חלקי הגוף, והרופאים לא נותנים הרבה סיכוי'. אבי היה יהודי חסון נפשית, פרי עמל ויגע שהיוו את אורח חייו מיום עומדו על דעתו, ולא הכביר בהצטעצעויות לשון וכיבוסי מילים. 'סוף כל האדם למיתה' המשיך אבי, 'ואין אחד שנמלט מגזירה זו. יש שזוכים לאריכות ימים, ויש שלא. יש שמבינים את קדושת החיים וגודל הרגע, ויש שלא. חיי מעש דומים ליהלום, גם אם הוא קטן - הוא שווה המון, אולם חיי בטלה דומים להר סובין, גם אם הוא גדול - הוא שווה מעט' סיים אבי ושתק. דבריו הקצרים, יחד עם המסר ששתק לי, חלחלו בתוכי יותר מאלף דרשות.
"במהלך החודשים הבאים החיים של המשפחה נעו על גלגלים, ובתום תקופה קצרה אך נצחית - הגלגלים נעצרו. אבי הצעיר החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.
"עד עצם היום הזה, מילותיו האחרונות של אבי ששכב על ערש דווי אינן משות מזכרוני לרגע: 'תמיד הערכתי את הזמן, ומשכך השתדלתי למלאות את חיי. אני מקווה שנשמתי עולה למעלה עם יהלום ולא עם הר של סובין'.
"המילים הללו לא נתנו מרגוע לנפשי. הם טלטלו אותי ולא הניחו לי לרגע, עד שבהחלטה נחושה וחדה עזבתי את החברה הלא טובה ואת הפיתויים המאוסים, וחזרתי לישיבה ללמוד לעילוי נשמתו של אבי, ולעילוי נשמתי שלי.
"היום אני פה, ומשתדל בכל כוחי למלאות אחר צוואתו של אבי, אשר בחייו ובמותו ציווה לי את החיים" סיים המשגיח את סיפור חייו, וכמו אביו שתק גם הוא.

הדמעות שזלגו בחופשיות במורד לחיי שטפו את העצבות והדיכאון, ופתחו לי פתח של אולם לדרך חדשה המנצנצת באור יקרות:
דרך היהלום.