#לשוטט
"לאן?" אמא שואלת אותי, כשאני כבר עם יד על ידית הדלת.
"לערבית" אני משקר במצח נחושה. טיפש, מי הולך לערבית בלי כובע וחליפה ומחזיק ביד שקית גדולה שמציץ ממנה חפץ בלתי מזוהה?
אמא, אגב ניגוב קערה גדולה, מרימה גבה ומסתכלת עלי במבט מפוקפק.
"לחברים" אני משפיל ראש, מבויש מעצמי.
"ללמוד?" אמא מנסה להיות אופטימית, שומעים את זה על הקול שלה.
"גם" אני עונה. מקווה שאמא לא שמה לב שכשאני מתחמק, אני עונה במילה אחת.
אמא נאנחת, ואז בקול תקיף היא אומרת, "עד אחת עשרה וחצי אתה פה, בסדר?" קולה מתרכך לבסוף , דואג.
"בסדר". אני סוגר את הדלת בעדינות, תוך כדי מלמול לא מחייב של שלום.
אני יורד במדרגות והשקית עם הנרגילה מכבידה עלי.
אמא חכמה, היא יודעת שאני לא סתם הולך לחברים, היא יודעת שאני לא הולך ללמוד איתם.
היא גם יודעת שמאז שהייתי קטן, אהבתי לצאת, לשוטט ברחובות בלילה, בחושך. דווקא אז.
אני מתקרב לכיוון קבוצת הבחורים שחולצותיהם הלבנות בהקו בחושך. מזהה את אברימי ואת דוביק.
"יאיר!" אברהם משה פותח את זרועותיו. "הבאת את הנרגילה, נכון?"
"כן, בטח" אני מוציא מהשקית נרגילה, מהכיס גפרורים ובתנועות אוטומטיות מארגן, מצית, מדליק.
אחרי כמה דקות כבר נסחף לאווירה, מעשן, מפצח, 'מנייעס', מרגיש חלק.
באחת עשרה ועשרים אני קופץ, מודיע על קיפול בסטה כי מאוחר.
תוך כדי אריזת הציוד אני מעביר לעצמי בראש וורט קטן על הסוגיה שלמדנו היום, שיחשב שלמדתי.
כשאני מגיע הביתה, כולם ישנים. רק פתק קטן מאמא שמבקשת שאכנס לחדרה לומר לה שבאתי, ניצב על שולחן.
במיטה אני שוב חושב, מנחם את עצמי שאין רע בקצת להחליף אוירה ולדבר עם חברים, לעשן קצת.
ואז נרדם.
אבל ביום שלמחרת, אני עד לעצמי, שהלימוד הוא לא אותו לימוד של לפני אותו לילה.
ומאז, בשעות שהחברים שלי 'מנייעסים' ביחד בלילה, אני לומד בבית, על הסטנדר החדש. זה שקניתי מהכסף של הנרגילה שמכרתי.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
