אני חושבת שיש עוד נקודה בנוסף למה שכתבו...
כשהרגשתי כך בהריון ראשון, פשוט עזבתי את העבודה, יכלתי לישון די הרבה, הבית לא דרש כמו שהוא דורש היום.
יש נשים שבין ילד לילד יש להן הפרש של 3-4 שנים ואז 9 חודשים מתוך 4 שנים התפקוד שלהן ירוד וזה עוד איכשהו נסבל, אבל תחשבי על אישה שהגוף שלה עוד לא התאושש בכלל מהלידה הקודמת ומההריון הטראומתי (כן, טראומתי!!) והיא מוצאת את עצמה שוב במצב הזה שהיא צריכה להלחם בעצמה בשביל לעשות בבית דברים מינימליים ובסיסיים, שבשביל להתייחס בצורה נורמלית לבעל ולילדים ולתת להם את צרכיהם עולה לה בכוחות נפש מעל ומעבר למה שהיא בכלל מסוגלת, הילדים לא מבינים למה המיטה הפכה לידידה הנאמנה של אימם, ולמה כל מיני דברים שפעם היא עשתה, עכשיו היא נאלצת לוותר עליהם. והבעל.... הוי, גם הבעל הכי אמפטי בעולם, כמה הוא כבר מסוגל לראות מול עיניו את הגב' הסמרטוטית? כמה אפשר לשמוע את המשפט 'אין לי כח' כי באמת אין כח....
ואז תבוא גב' נכבדת ותשב בגן נשעשועים, או במפגש המשפחתי או אפילו כאן בפרוג ותנאם את נאומיה חוצבי הלהבות על כך שזה מתנה ועל מתנה רק צריך להודות ואסור חלילה לקרוא לזה סיוט, אה, וזה בכלל פסיכולוגי כי היא רוצה צומי ועוד אמרי שפר כהנה וכהנה...
והאישה המסמורטטת ממילא, תחזור הביתה בוכה ועוד יותר שפופה ממה שהיתה. כי נעבך, בקושי לנשום היא מצליחה ובקושי לפתוח את העיניים כשהילדים חוזרים בצהריים והיא אויה, עדיין לא חשבה בכלל מה להכין צהריים, כי מה שבטוח כשישנים לא מרגישים בחילות, וככה אולי היא תצליח לתפקד אחה"צ (לא משנה שהיא יודעת מנסיון של כמה חודשים שזה במילא לא עוזר) העיקר שהצדיקות של הדור הטיפו לה מוסר שעל מתנה צריך להודות.... היא פשוט לא יודעת את זה לבד
אז מעל במה זו אני מודה על המתנה הזעירה שאני מחזיקה עכשיו על הידיים, אבל להגיע לדרגה שאני יאמר שההריון הוא לא סיוט עדיין לא הגעתי (אולי כשאהיה בהריון בזמן שיבואו לבקר ילדים נשואים בביתי, ונערות מתבגרות יסתובבו תחת רגליי וארגיש כמו שהרגשתי עד לפני שבועיים אגיע לדרגה הזו, בינתיים כולי תקווה שלפחות אבי שבשמים מבין אותי אם לא הסביבה 'התומכת' שלי)