השנתיים בסמינרים טובות למי שרוצה ומתאימה ללמוד ראית חשבון, הנדסאים, ואולי גם
אדריכלות. הן משלמות על המסגרת, יוצאות עם מקצוע, ומי שמצליחה להשתלב בעבודה ומתמידה בה לאורך שנים לא מבזבזת זמן.
מה עם 50% מהבנות שמתאימות לתחומים הומניים? הן מחפשות פתרונות אחרים כדי לא "לבזבז" שנתיים ו30,000 ש"ח.
יש שהולכות למקומות שמשלבים אקדמיה
יש שהולכות למסגרות של שנה אחת עם תעודה כלשהי, כדי לבזבז רק שנה אחת ולא שנתיים
יש שהולכות למסגרות של שנת קודש.
הרוב נשארות בסמינרים, משלמות על שנתיים, כדי להשאר בחברה טובה ולקבל את החלק החינוכי בסמינר.
כשמסיימות ובמקביל לעבודה ו\או נישואין
ממשיכות\ מתחילות ללמוד, ומשלמות שוב על המסלול שמתאים להן.
רבות לומדות בסמינר מקצוע מתוך מבחר מצומצם. אחרי כמה שנים מחפשות את השינוי, ההתקדמות, ההסבה. בגיל 26 עם קטנטנים ומשכנתא זה כבר הרבה יותר קשה.
עד היום אין מסגרת של שנה חינוכית וערכית שמתאימה לבנות ממשפחות שמורות בלי להתפשר על חברה מתאימה.
ו
בשבילן סמינר ראשית דעת קם.
שנה של בנית אישיות- לקחת אחריות על החיים ועל הבחירות
שנה של התעלות רוחנית- שמוקדשת להכנה עמוקה ואמיתית לכל התפקידים שמצפים בהמשך החיים (והשעות והמטלות של "המסלול" לא דוחקות את החלק הרוחני לתחתית סדר העדיפויות...)
שנה של הכרות ומודעות- את עולם העבודה האפשרי, המקצועות, בנית תוכנית עבודה מסודרת מתוך שיקול דעת ובלי כבלים של היצע בסמינר ספציפי. על בסיס התנסות מעשית ויציאה לשטח.
זו שנה שמעניקה לבנות מסלול מסודר ובהיר. שחוסכת הרבה זמן, כסף, התלבטויות ושינויים בהמשך החיים. זו דרך שנראית ארוכה לרגע, אבל קצרה ונכונה (וזולה) יותר בכל פרמטר אפשרי.