למעשנים בלבד!
בוא אחי, בוא נצא לסיגריה..
יעקובוביץ, יש'ך סיגריה בשבילי?...
ככה זה, כל יום, שעה שאני יוצא לסיגריה.
זה התחיל כך. היה זה כשהייתי בשיעור ג' ישי"ק, בתקופה בו נבחנים לישיבה גדולה, ובין שטייגען לשטייגען, בין מבחן למבחן, ישבנו אני וחבריי לשיעור – על כוס קפה, שוחחנו על דא ועל הא, ואופסס.. איצ'ה מאייר מוציא סיגריה, ככה בשקט באין רואים, חוץ מאתנו כמובן. בתחילה נחרדנו. כן, נחרדנו מעצם המחשבה שיש כאן מישהו צעיר כל כך שמעשן, ומהאפשרות שהמשגיח שליט"א יתפוס אותנו בשעת מעשה או לאחריה - יריח משהו לא טוב. וידענו, שאחת דינו של איצ'ה מאייר וכל מי שנחשד בעבירה זו, לומר שלום בפעם האחרונה לספסלי בית המדרש הזה. ונצטרך להרבה רחמי שמים על עתידנו בשנה הבעל"ט. עם זאת, הרגיע אותנו איצ'ה מאייר, כי זה למעלה מחצי שנה שהוא מעשן, וטרם נתפס ע"י המשגיח.
איצ'ה מאייר, שבעיניי נחשב בחיר החבורה עורר בי את קנאתו. וכבר בשעת צהריים תכננתי לחפש את הדבר המפחיד הזה. לא היה לי כסף, אך שמועה שמעתי, כי בישיבתו של ר' זלמן הסמוכה לישיבתנו, מוכרים סיגריה בשקל וחצי. כשיצאתי מבית הוריי לאחר ארוחת צהריים, לקחתי איתי חבילת גפרורים קטנה, כזו שלא תעורר את תשומת ליבם של הוריי. יצאתי לכיוון הישיבה, בעצם רצתי לשם, נכנסתי, ורכשתי לי סיגריה מסוג מלבורו תוצרת מוסקבה. הלכתי למקום נסתר מעיני מכיריי, הוצאתי את הגפרורים בדחילו ורחימו, והדלקתי את הסיגריה בהתלהבות. אפילו לא השתעלתי, כי פשוט לא ידעתי מה עושים עם זה. בכל אופן המשכתי 'לעשן'. למחרת חזרתי על התהליך, וכבר הרגשתי 'מכור', נהניתי ללקק את האצבעות מלאות העשן. בארוחת ערב, התיישבתי למזלי הפחות טוב באותו היום, על יד גלויברמן, גלויברמן הוא בחור חשדן, חשדן מאד הייתי אומר. והוא כבר הריח והסיק מסקנות. רגע אחד לאחר מכן, לא היה בחור בכל הישיבה כולה שלא ידע שאני מעשן כרוני, כזה שמחסל חפיסות שלמות ביום. ואני, הביישן והעדין, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, מצד אחד, הרגשתי גדול, אני כבר לא מאלו שעומדים תמיד בצד, אני בעניינים, אני מעשן. אך מצד שני רעדתי. מאד. אם ישמע זאת המשגיח – אני עתיד למצוא את עצמי ללא ישיבה, ואף ללא ישיבה גדולה. מאז אותו יום, אחרי כל סיגריה שטפתי את ידיי ואת הפה היטב היטב, שלא יגיע הריח רחוק. למזלי, על אף שהריח לא נמוג מפי ולו לרגע אחד, נותרתי בישיבה, ואף התקבלתי לישיבה גדיילה מהשורה הראשונה.
אך מאז אותו היום השתנו חיי. למדתי כיצד לעשן לקול תרועת חבריי, ואף התמכרתי לעניין. אך כסף מניין? אז התחלתי לגלגל, לא, לא סיגריות, גילגלתי חובות. קניתי חפיסה ליום בקושי רב, ואז מגיע מוישלה ידידי, וככה מבקש בעדינות, סיגריה אחת, מה זה כבר סיגריה? שקל שלושים... לא יכולתי לסרב. אחריו בא עוד מוישלה וביקש גם כן סיגריה, גם אליו לא יכולתי לסרב, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד... ברירה אחרת לא נותרה לי, והתחלתי לגלגל, הפעם גילגלתי סיגריות מסוג וורג'יניה. היה להם לסיגריות טעם של מלח ופלדה, אך לא היתה לי כל ברירה. אך גם כשגילגלתי זה לא הפסיק, נו... באמת, תן לגלגל אחד, כולה חצי שקל. וגם כעת לא יכולתי לסרב, כולה חצי שקל אמרנו. התחלתי ללמוד ליל שישי, ובשישי במקום לישון, ניקיתי בתי כנסיות. גם טוב יצא מזה, התחלתי ללמוד, מכמה מבחנים בשבוע מכניסים עוד כמה שקלים, איכשהו הצלחתי לשרוד.
גם זמני הגיע, ונישאתי בשעטו"מ, חזרתי לעשן סיגריות רגילות, כי היה לי כסף. עד שנמאס לי. נמאס לי לעשן, יש דבר כזה, וזה קורה לכל אחד שמפסיק לעשן כמה עשרות פעמים בחייו. אז זהו, למחרת בבוקר קמתי בהחלטה נחושה, מהיום והלאה, אני לא רואה יותר, ולא מריח יותר, ובטח שלא נוגע יותר בסיגריות. לפני התפילה פניתי להכין לי כוס קפה כהרגלי, אך נאלצתי לוותר, כיצד אשתה קפה בלי סיגריה? לאחר התפילה, פניתי להכין לי כוס קפה כהרגלי, אך גם כעת נאלצתי לוותר. אכלתי בוקר, משהו כבר התחיל לדגדג לי בבטן או בחזה, חסר שם משהו. שעה אחרי תחילת הסדר, הדגדוג הפך להיות מציק, מאוחר יותר זה התחיל לכאוב, ואפי' לכאוב מאד, ואני מ ת פ ו צ ץ... פשוט משתגע, ראשי הפך להיות סחרחר, אי אפשר לדבר איתי, ואני לא יכול לעשות כלום. פשוט כלום. מאוחר יותר לקחתי מחבר שכטה קטנטנה מסיגריה אלקטרונית, וזה הרגיע קצת את רוחי, לא כמו סיגריה, אבל אפעס, משהו.
אז שתדעו, שהיום אני מעשן סיגריות רגילות, יש לי מידי פעם מיחושים בבטן, וקצת נקיפות מצפון. גם מתעצבן לפעמים, ולא מבין מדוע עדיין לא מכירים בנו – המעשנים, כקבוצה מיוחדת, כמו שיש זן של שחורים, יש גם זן של מעשנים. אף אחד לא נלחם למען הזכויות שלנו, ורק מחפשים כיצד להציק. מסתירים לנו את הסיגריות, מחליפים את הצבע של החפיסה, מעלים מיסים, ועוד ועוד. אתם מוזמנים להצטרף למפלגה שתדאג לזכויותנו כמעשנים...
איך בא לי סיגריה...
בוא אחי, בוא נצא לסיגריה..
יעקובוביץ, יש'ך סיגריה בשבילי?...
ככה זה, כל יום, שעה שאני יוצא לסיגריה.
זה התחיל כך. היה זה כשהייתי בשיעור ג' ישי"ק, בתקופה בו נבחנים לישיבה גדולה, ובין שטייגען לשטייגען, בין מבחן למבחן, ישבנו אני וחבריי לשיעור – על כוס קפה, שוחחנו על דא ועל הא, ואופסס.. איצ'ה מאייר מוציא סיגריה, ככה בשקט באין רואים, חוץ מאתנו כמובן. בתחילה נחרדנו. כן, נחרדנו מעצם המחשבה שיש כאן מישהו צעיר כל כך שמעשן, ומהאפשרות שהמשגיח שליט"א יתפוס אותנו בשעת מעשה או לאחריה - יריח משהו לא טוב. וידענו, שאחת דינו של איצ'ה מאייר וכל מי שנחשד בעבירה זו, לומר שלום בפעם האחרונה לספסלי בית המדרש הזה. ונצטרך להרבה רחמי שמים על עתידנו בשנה הבעל"ט. עם זאת, הרגיע אותנו איצ'ה מאייר, כי זה למעלה מחצי שנה שהוא מעשן, וטרם נתפס ע"י המשגיח.
איצ'ה מאייר, שבעיניי נחשב בחיר החבורה עורר בי את קנאתו. וכבר בשעת צהריים תכננתי לחפש את הדבר המפחיד הזה. לא היה לי כסף, אך שמועה שמעתי, כי בישיבתו של ר' זלמן הסמוכה לישיבתנו, מוכרים סיגריה בשקל וחצי. כשיצאתי מבית הוריי לאחר ארוחת צהריים, לקחתי איתי חבילת גפרורים קטנה, כזו שלא תעורר את תשומת ליבם של הוריי. יצאתי לכיוון הישיבה, בעצם רצתי לשם, נכנסתי, ורכשתי לי סיגריה מסוג מלבורו תוצרת מוסקבה. הלכתי למקום נסתר מעיני מכיריי, הוצאתי את הגפרורים בדחילו ורחימו, והדלקתי את הסיגריה בהתלהבות. אפילו לא השתעלתי, כי פשוט לא ידעתי מה עושים עם זה. בכל אופן המשכתי 'לעשן'. למחרת חזרתי על התהליך, וכבר הרגשתי 'מכור', נהניתי ללקק את האצבעות מלאות העשן. בארוחת ערב, התיישבתי למזלי הפחות טוב באותו היום, על יד גלויברמן, גלויברמן הוא בחור חשדן, חשדן מאד הייתי אומר. והוא כבר הריח והסיק מסקנות. רגע אחד לאחר מכן, לא היה בחור בכל הישיבה כולה שלא ידע שאני מעשן כרוני, כזה שמחסל חפיסות שלמות ביום. ואני, הביישן והעדין, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, מצד אחד, הרגשתי גדול, אני כבר לא מאלו שעומדים תמיד בצד, אני בעניינים, אני מעשן. אך מצד שני רעדתי. מאד. אם ישמע זאת המשגיח – אני עתיד למצוא את עצמי ללא ישיבה, ואף ללא ישיבה גדולה. מאז אותו יום, אחרי כל סיגריה שטפתי את ידיי ואת הפה היטב היטב, שלא יגיע הריח רחוק. למזלי, על אף שהריח לא נמוג מפי ולו לרגע אחד, נותרתי בישיבה, ואף התקבלתי לישיבה גדיילה מהשורה הראשונה.
אך מאז אותו היום השתנו חיי. למדתי כיצד לעשן לקול תרועת חבריי, ואף התמכרתי לעניין. אך כסף מניין? אז התחלתי לגלגל, לא, לא סיגריות, גילגלתי חובות. קניתי חפיסה ליום בקושי רב, ואז מגיע מוישלה ידידי, וככה מבקש בעדינות, סיגריה אחת, מה זה כבר סיגריה? שקל שלושים... לא יכולתי לסרב. אחריו בא עוד מוישלה וביקש גם כן סיגריה, גם אליו לא יכולתי לסרב, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד... ברירה אחרת לא נותרה לי, והתחלתי לגלגל, הפעם גילגלתי סיגריות מסוג וורג'יניה. היה להם לסיגריות טעם של מלח ופלדה, אך לא היתה לי כל ברירה. אך גם כשגילגלתי זה לא הפסיק, נו... באמת, תן לגלגל אחד, כולה חצי שקל. וגם כעת לא יכולתי לסרב, כולה חצי שקל אמרנו. התחלתי ללמוד ליל שישי, ובשישי במקום לישון, ניקיתי בתי כנסיות. גם טוב יצא מזה, התחלתי ללמוד, מכמה מבחנים בשבוע מכניסים עוד כמה שקלים, איכשהו הצלחתי לשרוד.
גם זמני הגיע, ונישאתי בשעטו"מ, חזרתי לעשן סיגריות רגילות, כי היה לי כסף. עד שנמאס לי. נמאס לי לעשן, יש דבר כזה, וזה קורה לכל אחד שמפסיק לעשן כמה עשרות פעמים בחייו. אז זהו, למחרת בבוקר קמתי בהחלטה נחושה, מהיום והלאה, אני לא רואה יותר, ולא מריח יותר, ובטח שלא נוגע יותר בסיגריות. לפני התפילה פניתי להכין לי כוס קפה כהרגלי, אך נאלצתי לוותר, כיצד אשתה קפה בלי סיגריה? לאחר התפילה, פניתי להכין לי כוס קפה כהרגלי, אך גם כעת נאלצתי לוותר. אכלתי בוקר, משהו כבר התחיל לדגדג לי בבטן או בחזה, חסר שם משהו. שעה אחרי תחילת הסדר, הדגדוג הפך להיות מציק, מאוחר יותר זה התחיל לכאוב, ואפי' לכאוב מאד, ואני מ ת פ ו צ ץ... פשוט משתגע, ראשי הפך להיות סחרחר, אי אפשר לדבר איתי, ואני לא יכול לעשות כלום. פשוט כלום. מאוחר יותר לקחתי מחבר שכטה קטנטנה מסיגריה אלקטרונית, וזה הרגיע קצת את רוחי, לא כמו סיגריה, אבל אפעס, משהו.
אז שתדעו, שהיום אני מעשן סיגריות רגילות, יש לי מידי פעם מיחושים בבטן, וקצת נקיפות מצפון. גם מתעצבן לפעמים, ולא מבין מדוע עדיין לא מכירים בנו – המעשנים, כקבוצה מיוחדת, כמו שיש זן של שחורים, יש גם זן של מעשנים. אף אחד לא נלחם למען הזכויות שלנו, ורק מחפשים כיצד להציק. מסתירים לנו את הסיגריות, מחליפים את הצבע של החפיסה, מעלים מיסים, ועוד ועוד. אתם מוזמנים להצטרף למפלגה שתדאג לזכויותנו כמעשנים...
איך בא לי סיגריה...