יש סיפורים שבמהלך קריאתם, הקורא נאנח ואומר לעצמו: אהמ. איזה פסיכית הגיבורה הזאת. אוף.
ויש סיפורים שנקראים באנחת עונג: אה, איזו פסיכית הגיבורה הזו! כיף!
מסמרים בכיס הסרפן, שהתפרסם בשנה האחרונה ב'לבית' של 'המבשר', הוא מהסוג השני.
גילוי נאות: את התקציר קראתי עוד לפני שהתקבל לפרסום. הוא דיבר על ילדת קשב-וריכוז מטורללת, שגדלה לאשה מטורללת, נתנה את בתה לאימוץ, וכל חיי היום יום שלה נעים, טרופים וסחופים, סביב הנסיונות למצוא את בתה מחדש בצל ההפרעה הלא מטופלת.
מיהרתי להודיע לעורכת ולכותבת, כי אהיה הראשונה שאכתוב מכתב נזעם ביותר למערכת, על החוצפה בהצגתם של ילדי קש"ר הענוגים והנפלאים, כמטורללים. אז שייזהרו בבקשה.
ובשי דירנפלד, הכותבת, הבטיחה להזהר. וקיימה.
למעשה, אם אשלח מכתב, הוא יהיה מלא במחמאות. כי בשי ביצעה את המשימה, בגדול: להסביר לציבור איך נראית הפרעת קשב לא מודעת.
כל זאת בסיפור מופרע לחלוטין, בדיוני למחצה, משוגע כאשר אהבתי.
מבנה:
העלילה מסופרת כולה בגוף ראשון, מזוית מבטה של מלכי, הגיבורה הראשית והכמעט-יחידה.
רוב הסיפור מסופר בהווה בן-זמננו.
יש הרבה פלאשבקים לעבר, שמגיעים בדרך כלל עם קשר הדוק לסצינה בהווה.
מיקום:
בין בית שמש לירושלים.
עלילה:
בהווה - מלכי היא אשה בודדה בת 38, עוסקת בשיפוצים קלים ובתיקוני-בית ללקוחות שמזמינים אותה אליהם.
היא מגיעה ממשפחה חסידית קלאסית שהתדמית חשובה בה מאוד.
בעבר - מלכי מעולם לא הצליחה ללכת בתלם. היא הייתה ילדה מעצבנת, מתוסכלת, אימפולסיבית, לא מסתדרת, לא מזהה סיטואציות ומצבים ולא מצליחה לנהל משימות. הפרעת קשב וריכוז קלאסית, בדור בו לא היה שמץ מודעות לכך.
באיזה שהוא שלב בעבר, מלכי מזדרקת מהבית.
בגיל 18 היא מתחתנת, בניגוד לרצון הוריה, עם בחור בעייתי. הנישואין מתפרקים מהר. מלכי יולדת לבד את בתה הבכורה, וכשהיא טרופה כולה מבדידות, חולשה ואובדן כוחות, מוסרת אותה לאימוץ. רוצה בשבילה חיים טובים יותר.
צנזורה: בהתאם לבמה בה פורסם הסיפור - 'לבית' של 'המבשר', אין פירוט מורחב מדי על הנישואין ופירוקם. אבל אפשר להשלים את הסיפור גם בלי פירוט, ולדמיין בקלות את הרקע.
בהווה, מלכי חיה לבדה בבית שמש, כמהה ליום בו תהיה בתה בת 18, תפתח את תיק האימוץ, תקרא את המכתבים שהיא השאירה לה שם, תבין. תחזור אליה.
בינתיים מלכי משתתפת בניסוי מופרע של תרופה למאובחני קשב וריכוז, אחרי שגילתה להפתעתה שהיא קש"רית מובהקת. כאן נחצה הגבול אל עולם הבדיון - התרופה מפעילה השפעות דמיוניות, ובהמשך גם נותנת יכולות כמעט על-אנושיות.
עם חוש ריח של כלב ציד, חוש שמיעה מפותח וראיה של נץ, מלכי יוצאת למסע חיפושים אחרי בתה המאומצת. הכל נעשה כדרכה - באימפולסיביות, בבלגן, בלי שמץ תכנון, ועם המון חרטות לאחר מעשה.
והכל עסיסי ומשובח, צלוי היטב, עם נגיעות הומור בין כתמי הכאב.
האמירה של הסיפור ברורה: "תראו אותי, אני הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת ולא מטופלת. ככה אני הורסת את החיים של גבירתי. ושל סביבתה".
והאמירה הזו היא אחד הדברים החשובים שספר בנושא יכול להביא.
מסביב על המדף: בתחילה כששמעתי שבשי מתכוננת להביא סדרה על ילדה עם הפרעת קש"ר, מיד אחרי תום 'ילדה נוף' בעיתון, קצת חששתי מכפילות. אבל מה שקרה כאן היה השלמה מצויינת. אם 'ילדה נוף' דיבר על התייחסות מיוחדת לילדי קש"ר, 'מסמרים בכיס הסרפן' עוסק בצד ההפוך, המשלים, המקביל. הוא מספר מה קורה כשמנסים להתעלם ולהדחיק. לחשוב ש'קצת עבודת המידות', והכל יסתדר.
'מסמרים' מקצין מאוד את המציאות, כי זה תפקידו. אבל בין ההקצנות, דומה שכל הורה לילד קש"ר יוכל לזהות את האמיתות הקטנות המבצבצות ועולות.
על המחברת: בשי דירנפלד כתבה גם את 'פרנצ'ס בסימטה' המצויין. כש @y&m כתבה עליו את הביקורת הספרותית, והציבור התחיל לדון על כל מיני דקויות בבניית הדמות והעלילה, כמעט כתבתי שם: תנוחו. יש פה סיפור, סיפור עצום, בשי יודעת לספר סיפורים, עזבו אותה עם דקדקנויות מבניות ושאלות הגיון, סוף סוף יש לנו פה סיפור, אנחנו לא צריכים כלום יותר מזה. רק לשבת ליד המדורה בלילה חם, לעצום עיניים, ולשמוע אותו.
ויש סיפורים שנקראים באנחת עונג: אה, איזו פסיכית הגיבורה הזו! כיף!
מסמרים בכיס הסרפן, שהתפרסם בשנה האחרונה ב'לבית' של 'המבשר', הוא מהסוג השני.
גילוי נאות: את התקציר קראתי עוד לפני שהתקבל לפרסום. הוא דיבר על ילדת קשב-וריכוז מטורללת, שגדלה לאשה מטורללת, נתנה את בתה לאימוץ, וכל חיי היום יום שלה נעים, טרופים וסחופים, סביב הנסיונות למצוא את בתה מחדש בצל ההפרעה הלא מטופלת.
מיהרתי להודיע לעורכת ולכותבת, כי אהיה הראשונה שאכתוב מכתב נזעם ביותר למערכת, על החוצפה בהצגתם של ילדי קש"ר הענוגים והנפלאים, כמטורללים. אז שייזהרו בבקשה.
ובשי דירנפלד, הכותבת, הבטיחה להזהר. וקיימה.
למעשה, אם אשלח מכתב, הוא יהיה מלא במחמאות. כי בשי ביצעה את המשימה, בגדול: להסביר לציבור איך נראית הפרעת קשב לא מודעת.
כל זאת בסיפור מופרע לחלוטין, בדיוני למחצה, משוגע כאשר אהבתי.
מבנה:
העלילה מסופרת כולה בגוף ראשון, מזוית מבטה של מלכי, הגיבורה הראשית והכמעט-יחידה.
רוב הסיפור מסופר בהווה בן-זמננו.
יש הרבה פלאשבקים לעבר, שמגיעים בדרך כלל עם קשר הדוק לסצינה בהווה.
מיקום:
בין בית שמש לירושלים.
עלילה:
בהווה - מלכי היא אשה בודדה בת 38, עוסקת בשיפוצים קלים ובתיקוני-בית ללקוחות שמזמינים אותה אליהם.
היא מגיעה ממשפחה חסידית קלאסית שהתדמית חשובה בה מאוד.
בעבר - מלכי מעולם לא הצליחה ללכת בתלם. היא הייתה ילדה מעצבנת, מתוסכלת, אימפולסיבית, לא מסתדרת, לא מזהה סיטואציות ומצבים ולא מצליחה לנהל משימות. הפרעת קשב וריכוז קלאסית, בדור בו לא היה שמץ מודעות לכך.
באיזה שהוא שלב בעבר, מלכי מזדרקת מהבית.
בגיל 18 היא מתחתנת, בניגוד לרצון הוריה, עם בחור בעייתי. הנישואין מתפרקים מהר. מלכי יולדת לבד את בתה הבכורה, וכשהיא טרופה כולה מבדידות, חולשה ואובדן כוחות, מוסרת אותה לאימוץ. רוצה בשבילה חיים טובים יותר.
צנזורה: בהתאם לבמה בה פורסם הסיפור - 'לבית' של 'המבשר', אין פירוט מורחב מדי על הנישואין ופירוקם. אבל אפשר להשלים את הסיפור גם בלי פירוט, ולדמיין בקלות את הרקע.
בהווה, מלכי חיה לבדה בבית שמש, כמהה ליום בו תהיה בתה בת 18, תפתח את תיק האימוץ, תקרא את המכתבים שהיא השאירה לה שם, תבין. תחזור אליה.
בינתיים מלכי משתתפת בניסוי מופרע של תרופה למאובחני קשב וריכוז, אחרי שגילתה להפתעתה שהיא קש"רית מובהקת. כאן נחצה הגבול אל עולם הבדיון - התרופה מפעילה השפעות דמיוניות, ובהמשך גם נותנת יכולות כמעט על-אנושיות.
עם חוש ריח של כלב ציד, חוש שמיעה מפותח וראיה של נץ, מלכי יוצאת למסע חיפושים אחרי בתה המאומצת. הכל נעשה כדרכה - באימפולסיביות, בבלגן, בלי שמץ תכנון, ועם המון חרטות לאחר מעשה.
והכל עסיסי ומשובח, צלוי היטב, עם נגיעות הומור בין כתמי הכאב.
האמירה של הסיפור ברורה: "תראו אותי, אני הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת ולא מטופלת. ככה אני הורסת את החיים של גבירתי. ושל סביבתה".
והאמירה הזו היא אחד הדברים החשובים שספר בנושא יכול להביא.
מסביב על המדף: בתחילה כששמעתי שבשי מתכוננת להביא סדרה על ילדה עם הפרעת קש"ר, מיד אחרי תום 'ילדה נוף' בעיתון, קצת חששתי מכפילות. אבל מה שקרה כאן היה השלמה מצויינת. אם 'ילדה נוף' דיבר על התייחסות מיוחדת לילדי קש"ר, 'מסמרים בכיס הסרפן' עוסק בצד ההפוך, המשלים, המקביל. הוא מספר מה קורה כשמנסים להתעלם ולהדחיק. לחשוב ש'קצת עבודת המידות', והכל יסתדר.
'מסמרים' מקצין מאוד את המציאות, כי זה תפקידו. אבל בין ההקצנות, דומה שכל הורה לילד קש"ר יוכל לזהות את האמיתות הקטנות המבצבצות ועולות.
על המחברת: בשי דירנפלד כתבה גם את 'פרנצ'ס בסימטה' המצויין. כש @y&m כתבה עליו את הביקורת הספרותית, והציבור התחיל לדון על כל מיני דקויות בבניית הדמות והעלילה, כמעט כתבתי שם: תנוחו. יש פה סיפור, סיפור עצום, בשי יודעת לספר סיפורים, עזבו אותה עם דקדקנויות מבניות ושאלות הגיון, סוף סוף יש לנו פה סיפור, אנחנו לא צריכים כלום יותר מזה. רק לשבת ליד המדורה בלילה חם, לעצום עיניים, ולשמוע אותו.