מדהים אותי לקרוא את הדיון פה, ולהסכים עם 2 הדעות לחלוטין.
מצד אחד אני פוגשת הורים שאומרים: "אם לבן שלי יש הפרעת קשב, הוא הרי לעולם לא יסתדר במסגרת. נעביר אותו לחינוך ביתי והוא ידע לקרוא רק בגיל 10. ככה זה מופרעי קשב, אין להם סיכוי."
מצד שני אני פוגשת אנשים שאומרים: "לא יכול להיות שאני מופרע קשב. אני לא מרביץ לאף אחד בלי שליטה. אני שפוי."
ומצד שלישי אני פוגשת אנשים שאומרים: "אה, יש לך הפרעת קשב? אוקי, אז אני אחלק את מה שאני אומר לפסקאות ממוספרות, כדי שתעקוב. ותעצור אותי כשאני משעמם אותך."
העולם מלא אנשים, וכל אדם מוכן לקבל ולהבין רק דברים מסויימים.
ובין לבין - נשארים השונים. לפעמים מבינים אותם, לפעמים פחות. לפעמים מכילים אותם, לפעמים מתייגים.
מצד אחד אני פוגשת הורים שאומרים: "אם לבן שלי יש הפרעת קשב, הוא הרי לעולם לא יסתדר במסגרת. נעביר אותו לחינוך ביתי והוא ידע לקרוא רק בגיל 10. ככה זה מופרעי קשב, אין להם סיכוי."
מצד שני אני פוגשת אנשים שאומרים: "לא יכול להיות שאני מופרע קשב. אני לא מרביץ לאף אחד בלי שליטה. אני שפוי."
ומצד שלישי אני פוגשת אנשים שאומרים: "אה, יש לך הפרעת קשב? אוקי, אז אני אחלק את מה שאני אומר לפסקאות ממוספרות, כדי שתעקוב. ותעצור אותי כשאני משעמם אותך."
העולם מלא אנשים, וכל אדם מוכן לקבל ולהבין רק דברים מסויימים.
ובין לבין - נשארים השונים. לפעמים מבינים אותם, לפעמים פחות. לפעמים מכילים אותם, לפעמים מתייגים.