שיתוף - לביקורת ממבט אחר...

[הודיה לוי.]

רעיון ממש מתוק!


לא שדפקתי בכל הדלתות של מאה שערים, אבל לא חושבת שמישהו מהם היה עונה לי "כן" לו קראתי את השם "אדם".

גם עד כמה שהוא צופה בכל הזוגות כל כך הרבה פעמים, לא חושבת שהוא אמור להכיר את המילה שוויגער נניח וכל מיני מושגים מהעולם שלנו.
אולי הייתי לוקחת את המבט מהעולם שלו ומשליכה על העולם שהוא רואה.

אולי הוא שינה את השם שלו אחרי שעזב את מאה שערים...

מה אומרות על זה?

הוריו של אדם חזרו בתשובה, ולכן כשנולד עדיין לא היו חרדים וקראו לו בשם אדם. כשאדם התבגר הוא חזר בשאלה (לצערנו הרב) והתחיל לעבוד כמלצר...וזו הסיבה גם שמכיר את הניואנסים החרדים.

 

[לוטם]

מה אומרות על זה?

הוריו של אדם חזרו בתשובה, ולכן כשנולד עדיין לא היו חרדים וקראו לו בשם אדם. כשאדם התבגר הוא חזר בשאלה (לצערנו הרב) והתחיל לעבוד כמלצר...וזו הסיבה גם שמכיר את הניואנסים החרדים.

בתכל'ס, זה יעזור לך לפתח את הסיפור הנוכחי?
אבל הרעיון דווקא מעולה...!

 

[הודיה לוי.]

בתכל'ס, זה יעזור לך לפתח את הסיפור הנוכחי?

את האמת שלא. ואני עדיין לא בטוחה שיהיה לי זמן להפוך את זה לסיפור בהמשכים.
אבל סתם אהבתי את הרעיון שלכל דבר יש פתרון

 

[לוטם]

אבל סתם אהבתי את הרעיון שלכל דבר יש פתרון

ככה זה בעולם של הכותבים...

 

[הודיה לוי.]

ככה זה בעולם של הכותבים...

לגמרי. וטוב שכך

 

[שועל ספרות.]

דוד (נהג המונית) נכתב באישור כותבת הסיפור!


הנה זוג יוצא. וואלק הידיים שלי רועדות. נהג מונית, נסיעה ראשונה, לא פשוט! יאללה נעשה את זה וזה יזרום. "בחור צריך מונית?" אלוקים למה הוא מאדים? נס שסימה לא פה היא הייתה אומרת לי את הבדיחה הקבועה ראית את הכוכב הזה? מה לא ראית שהוא מאדים? את מי זה מצחיק? רגע. ריכוז. הם נכנסו והתיישבו כבר. מה אני חולם? "כן נשמה. לאן זה?" "רחוב מורגשטיין 12 בשבילה ואח"כ אני ממשיך איתך עד לרחוב אמציה" איזה צעקות. בא לשחק אותה גבר. בא נחמיא לבחורה זה אמור לעזור. "גבר גבר בחרת. אה?" ממבט ראשון עשיתי את טעות חיי לפי המראה שלה שוקל להמשיך מכאן לשערי צדק. אמאלה מה כבר אמרתי? "קיצער" נשחק אותה כאילו לא קרה כלום. "המונה לא עובד אבל אני אעשה לך מחיר טוב 160 ונסענו?" מה זה הגזל הזה אני לא יודע? אבל המנהל של עמוס מהתחנת מוניות אמר להגיד מחיר גבוה הוא אמר שהם מסכימים מהר מאוד. אמרתי שאני מסכים בפחות. הוא אמר לי ברמז שאני גמור אם אעיז. וואלה הבחור בשוק. אני רואה שבא לו להרוג אותי. אבל הנה זה מגיעה ההסכמה מה הוא יראה עני חס וחלילה. "סליחה?" הופה. תפנית בעלילה. על זה עמוס לא דבר! "כן גברת?" קולי רועד. "אתה מנצל אותנו בגלל שאנו נסכים לכל מחיר?" "אה.. זה לא.. זה עמוס.." "צביקה אתה לא צריך להתבייש ממני! לא לרצות לשלם סתם. זו לא קמצנות זו מניעת עושק! ואני לא טיפשה ומבינה את זה! רוצה שנרד?" "לא אל תרדו!" טוב זה עמוס כבר אמר אם הבחור מתווכח תרד עד לחצי מהמחיר. יעני המחיר הרגיל. הוא אמר שבחיים זה לא קרה. על הבחורה הוא אפילו לא חשב! "אני אעשה לכם בחצי מחיר! אני בראש אתכם. זה המנהל של התחנת מוניות. תגידי למה לא כל הבחורות אומרות כמוך לא חבל? וואלה אתה. מה אתה כוכב? מה לא? אתה מאדים!" צודקת סימה זה מצחיק.

 

[ifatrosh]

הוריו של אדם חזרו בתשובה, ולכן כשנולד עדיין לא היו חרדים וקראו לו בשם אדם.

אהבתי את אדם.
והוא יכול להיות ממאה שערים, כנושר ששינה את שמו...
@הודיה לוי.
את כותבת קולח ויפה.

 

[RACHELIZ]

נכתב באישור כותבת הסיפור!

לייק כפול על זה

 

[שועל ספרות.]

לייק כפול על זה

אגב. בסיס בכל הוספה על טור או סיפור.
לפעמים זה יכול להיות נגד רצונו של הכותב ומציק!
(את הדאבל לייק אפשר לשים כאן!)

 

[RACHELIZ]

אגב. בסיס בכל הוספה על טור או סיפור.
לפעמים זה יכול להיות נגד רצונו של הכותב ומציק!
(את הדאבל לייק אפשר לשים כאן!)

אם אשים כאן דאבל לייק לא ישאר כלום.

 

[הודיה לוי.]

@הודיה לוי.
את כותבת קולח ויפה.

תודה רבה.

אהבתי את אדם.
והוא יכול להיות ממאה שערים, כנושר ששינה את שמו...

אני רואה שיש מעריצים לאדם מעניין אם הוא יחזור בתשובה מהתרגשות כאשר אספר לו זאת

לענייננו,
פרק חמישי מוכן לשידור, לא מדובר במבט נוסף (אפשר לקרוא לזה אולי המבט של ריקי...) יש טעם להעלות אותו או שכדאי לקחת כמה שיותר מבטים אחרים ולכתוב עליהם...?

 

[משולש ברמודה]

פרק חמישי מוכן לשידור, לא מדובר במבט נוסף (אפשר לקרוא לזה אולי המבט של ריקי...) יש טעם להעלות אותו או שכדאי לקחת כמה שיותר מבטים אחרים ולכתוב עליהם...?

בטח יש טעם. מעניין מאד לראות את המבט שלה אחרי פגישה שנייה, אחרי הכול היא דמות עיקרית בסיפור...

 

[לוטם]

לענייננו,
פרק חמישי מוכן לשידור, לא מדובר במבט נוסף (אפשר לקרוא לזה אולי המבט של ריקי...) יש טעם להעלות אותו או שכדאי לקחת כמה שיותר מבטים אחרים ולכתוב עליהם...?

זה לא סותר אחד את השני...

 

[הודיה לוי.]

זה לא סותר אחד את השני...

שאלתי כי עד עכשיו היה מבט אחר (פעם של ריקי, צביקה, יוכבד ואדם) בפרק הבא אין מבט של מישהו/י זה יותר כיוון של סיטואציה...

 

[רוח פרצים]

אהבתי את אדם.
והוא יכול להיות ממאה שערים, כנושר ששינה את שמו...
@הודיה לוי.
את כותבת קולח ויפה.

חה.
נושר ממאה שערים לא ישנה את שמו לאדם.
ואל תשאלו אותי למה.

 

[לוטם]

שאלתי כי עד עכשיו היה מבט אחר (פעם של ריקי, צביקה, יוכבד ואדם) בפרק הבא אין מבט של מישהו/י זה יותר כיוון של סיטואציה...

התכוונתי שאפשר גם:

פרק חמישי מוכן לשידור, לא מדובר במבט נוסף (אפשר לקרוא לזה אולי המבט של ריקי...)

וגם:

לקחת כמה שיותר מבטים אחרים ולכתוב עליהם...?

 

[לוטם]

חה.
נושר ממאה שערים לא ישנה את שמו לאדם.
ואל תשאלו אותי למה.

בכל זאת... למה?

 

[ifatrosh]

חה.
נושר ממאה שערים לא ישנה את שמו לאדם.
ואל תשאלו אותי למה.

למה? כי זה שם מהתנך

 

[הודיה לוי.]

ריקי

אני יושבת בתחנה, ממתינה לאוטובוס. יש מישהי בספסל משמאלי שמביטה בי ללא הרף. סורקת את בגדיי ונעליי, אפילו את המייקאפ שלא נמרח כיאות.

במבט חטוף אני מגלה שזוהי חדווה - אמא של צביקה.

אני מזדקפת, מיטיבה את צווארון החולצה ומוציאה ספר תהילים. גבותיי מתכווצות כאות רצינות, שפתיי ממלמלות בכוונה ובהתלהבות פסוק אחר פסוק.

'יופי, ריקי, עכשיו את נראית בחורה לתפארת', אני מחמיאה לעצמי.
"סופגניונת", מישהי מנפנפת לי מרחוק. אוי לא, יש רק ילדה אחת שמסוגלת לקרוא לי כך. איך אני מסמנת לה שזה לא הזמן המתאים עכשיו?

"ריקי", טובי עומדת מולי. "זוכרת שתמיד הייתי אוהבת לקרוא לך סופגניה? למה את לא באה לעשות לנו בייביסיטר יותר?", היא מתיישבת על ברכיי.

חדווה פותחת זוג עיניים ומיטיבה אוזן.
"אני קצת עמוסה עכשיו עם הלימודים", אישוניי זולגים לאישה משמאלי.
"בטח את לא לומדת חשבון. אני זוכרת שאמרת לי שאת ממש ממש טיפשה בזה".
"מה?! אני?? אהמ.. למה אני די בסדר במתמטיקה", עיניי שטות על הכביש הרחב. אנא ה', עשה נס. שיבוא האוטובוס.
יציליני מידה.

חדווה מלטפת סנטר, כורה אוזן.

"יו, ריקי, את זוכרת שיום אחד שהיית אצלינו מצאנו ג'וק במטבח וכולם עלו על הספות ואת רדפת אחריו עם המטאטא", היא תופסת את הבטן, צוחקת. "ואז לא הצלחת לתפוס אותו, אז מעכת אותו עם הנעל של שימי". אני אגלה לך סוד?", היא מסמנת לי לקרב אוזן אדומה. "שימי ממש התעצבן שהרגת את המקק עם הנעל שלו. הוא אמר שאת הבייביסיטר הכי גרועה שהייתה לנו אי פעם. אבל אל תתייחסי אליו, כי אני כן אוהבת אותך. את מתוקה כמו סופגניה", היא צובטת את הלחיים שלי. יש קטשופ על האצבעות שלה.

"יו, סופגניונת את יודעת במה עוד נזכרתי?" לא אני לא רוצה לדעת. 'ריבונו של עולם', אני נושאת מבט אל השמים הבהירים, 'הלא רק עכשיו סיימתי לומר תהילים. מדוע מגיע לי העוול הזה?

"את זוכרת שיום אחד את נרדמת ויהודה היה על הידיים שלך? איזה מצחיק זה היה. אני אגלה לך עוד סוד?", טובי מביטה ימין ושמאל. חדווה מתקרבת מעט, מאזינה. "אמא אמרה שזה היה ממש חוסר אחריות להירדם עם תינוק על הידיים".

חדווה נעה על מקומה באי נוחות. מיטיבה את משקפיה הגדולות ושולחת לי מבט מוכיח: נו באמת, להירדם עם תינוק על הידיים?!

"אני לא נרדמתי. אני רק נמנמתי", אני מנסה להציל את כבודי הנרמס.
"לא נכון. לא נכון", טובי עוצמת עיניים. "את נרדמת! אני זוכרת שאת אפילו נחרת. ככה: ח פש ח פש ח פש ח פש", היא צוחקת. מתלהבת מהחיקוי של עצמה.

עיניה של חדווה זזות במהירות. שניה מביטה בי, שניה בטובי וחוזר חלילה.

"את יודעת מה היה הכי מצחיק? שהפה שלך היה פתוח, רציתי לצלם לך את השיניים והלשון. תפתחי שניה את הפה. היה לך שתי שיני זהב. איפה הם? חשבתי שאת מחביאה זהב בתוך הפה אבל אמא אמרה שזה לא זהב אמיתי", הצחוק שלה קולני, מתגלגל.

"ריקי, בבקשה בבקשה בבקשה תבואי לעשות לנו בייביסטר", היא משחקת לי בפנים. מסתירה עין. מועכת לחי,
סותמת אף.

טוב, זה הספיק להיום.

"טובי, אני צריכה ללכת", אני אומרת בקול מצונן. אצבעותיה עדיין מוחצות את אפי האומלל.
"אבל האוטובוס עדיין לא הגיע", היא מקשה.
"אין לי כח לחכות לו" אני קמה מהספסל, מנערת חצאית.
"טוב, ביי סופגניונת מטוגנת", היא מנפנפת לי בידה הקטנה.

צחוקה המתגלגל של ריקי ועיניה הפעורות של חדווה מלווים אותי עד סוף הרחוב.

 

[שועל ספרות.]

ריקי

אני יושבת בתחנה, ממתינה לאוטובוס. יש מישהי בספסל משמאלי שמביטה בי ללא הרף. סורקת את בגדיי ונעליי, אפילו את המייקאפ שלא נמרח כיאות.

במבט חטוף אני מגלה שזוהי חדווה - אמא של צביקה.

אני מזדקפת, מיטיבה את צווארון החולצה ומוציאה ספר תהילים. גבותיי מתכווצות כאות רצינות, שפתיי ממלמלות בכוונה ובהתלהבות פסוק אחר פסוק.

'יופי, ריקי, עכשיו את נראית בחורה לתפארת', אני מחמיאה לעצמי.
"סופגניונת", מישהי מנפנפת לי מרחוק. אוי לא, יש רק ילדה אחת שמסוגלת לקרוא לי כך. איך אני מסמנת לה שזה לא הזמן המתאים עכשיו?

"ריקי", טובי עומדת מולי. "זוכרת שתמיד הייתי אוהבת לקרוא לך סופגניה? למה את לא באה לעשות לנו בייביסיטר יותר?", היא מתיישבת על ברכיי.

חדווה פותחת זוג עיניים ומיטיבה אוזן.
"אני קצת עמוסה עכשיו עם הלימודים", אישוניי זולגים לאישה משמאלי.
"בטח את לא לומדת חשבון. אני זוכרת שאמרת לי שאת ממש ממש טיפשה בזה".
"מה?! אני?? אהמ.. למה אני די בסדר במתמטיקה", עיניי שטות על הכביש הרחב. אנא ה', עשה נס. שיבוא האוטובוס.
יציליני מידה.

חדווה מלטפת סנטר, כורה אוזן.

"יו, ריקי, את זוכרת שיום אחד שהיית אצלינו מצאנו ג'וק במטבח וכולם עלו על הספות ואת רדפת אחריו עם המטאטא", היא תופסת את הבטן, צוחקת. "ואז לא הצלחת לתפוס אותו, אז מעכת אותו עם הנעל של שימי". אני אגלה לך סוד?", היא מסמנת לי לקרב אוזן אדומה. "שימי ממש התעצבן שהרגת את המקק עם הנעל שלו. הוא אמר שאת הבייביסיטר הכי גרועה שהייתה לנו אי פעם. אבל אל תתייחסי אליו, כי אני כן אוהבת אותך. את מתוקה כמו סופגניה", היא צובטת את הלחיים שלי. יש קטשופ על האצבעות שלה.

"יו, סופגניונת את יודעת במה עוד נזכרתי?" לא אני לא רוצה לדעת. 'ריבונו של עולם', אני נושאת מבט אל השמים הבהירים, 'הלא רק עכשיו סיימתי לומר תהילים. מדוע מגיע לי העוול הזה?

"את זוכרת שיום אחד את נרדמת ויהודה היה על הידיים שלך? איזה מצחיק זה היה. אני אגלה לך עוד סוד?", טובי מביטה ימין ושמאל. חדווה מתקרבת מעט, מאזינה. "אמא אמרה שזה היה ממש חוסר אחריות להירדם עם תינוק על הידיים".

חדווה נעה על מקומה באי נוחות. מיטיבה את משקפיה הגדולות ושולחת לי מבט מוכיח: נו באמת, להירדם עם תינוק על הידיים?!

"אני לא נרדמתי. אני רק נמנמתי", אני מנסה להציל את כבודי הנרמס.
"לא נכון. לא נכון", טובי עוצמת עיניים. "את נרדמת! אני זוכרת שאת אפילו נחרת. ככה: ח פש ח פש ח פש ח פש", היא צוחקת. מתלהבת מהחיקוי של עצמה.

עיניה של חדווה זזות במהירות. שניה מביטה בי, שניה בטובי וחוזר חלילה.

"את יודעת מה היה הכי מצחיק? שהפה שלך היה פתוח, רציתי לצלם לך את השיניים והלשון. תפתחי שניה את הפה. היה לך שתי שיני זהב. איפה הם? חשבתי שאת מחביאה זהב בתוך הפה אבל אמא אמרה שזה לא זהב אמיתי", הצחוק שלה קולני, מתגלגל.

"ריקי, בבקשה בבקשה בבקשה תבואי לעשות לנו בייביסטר", היא משחקת לי בפנים. מסתירה עין. מועכת לחי,
סותמת אף.

טוב, זה הספיק להיום.

"טובי, אני צריכה ללכת", אני אומרת בקול מצונן. אצבעותיה עדיין מוחצות את אפי האומלל.
"אבל האוטובוס עדיין לא הגיע", היא מקשה.
"אין לי כח לחכות לו" אני קמה מהספסל, מנערת חצאית.
"טוב, ביי סופגניונת מטוגנת", היא מנפנפת לי בידה הקטנה.

צחוקה המתגלגל של ריקי ועיניה הפעורות של חדווה מלווים אותי עד סוף הרחוב.

נהרסה לי שנת הצהריים.
עפתי לבכות.