אני מתרגשת, מתרגשת. משהו זז לי בלב, קופץ מאושר ובוכה משמחה.
האשכול מתפתח בצעדי ענק, אני צריכה לרוץ אחר הזנב שלו במהירות, והזנב בורח, בורח, בורח. יש לו הרבה חוליות כסופות ומאירות, של תרומות מלב יהודי פתוח. וכל חוליה שמצטרפת, גורמת לשמחה אדירה בשמים: גם מצווה, גם כלה שזוכה להכנס לחופתה עם קצת פחות דאגות, גם אב של כלה שהגב שלו קצת יותר זקוף והלב קצת יותר קל.
אני חושבת על הכלה. מי יודע איך הלך לה בשידוכים? היה לה קשה, מן הסתם. סוגית ה"כסף מנלן" העיקה, העיבה על הכל, החשיכה את האופק שגם כך קודר, והורידה הרבה שידוכים טובים. ונכון שתגידו שיש "באשערט" ונכון שתגידו שהכל בעיתו ובזמנו, אבל כשהדרך עד אליו רצופה בלאוים, זה כל כך מעיק וקשה וכואב. ובטח היו גם הצעות משפילות ומעליבות, כי 'במילא אבא שלה, מה הוא כבר יכול לתת'. וה'לא' הזה השפיע מן הסתם על האוירה הכללית. לא הרבה, רק מעט. ושידוכים טובים שירדו, כאבו בלב.
תחשבו על אבא שלה. מישהו ידוע ומוכר, שפתאום יש לו כסף לקנות או לשכור בגדים נאים לילדים הצעירים. הילדות תגענה לאולם, תרקודנה עם השמלות הפורחות "כמו כלה" ותרגשנה בעננים. מישהי תסרק אותן בחן, והן תראינה נסיכות לערב אחד. הבנים יזכו לחליפה יפה, ויראו "אחים של הכלה". תחשבו על איך בני הדודים רואים אותם, חינניים, מחייכים, יפים. זה עושה כל כך טוב בלב.
תחשבו על החתן שמקבל את המתנות הכי בסיסיות, ולא מתבייש מהחברים. הוא יכול לספר שעבר על הסוגיה האחרונה בגמרא בערב, ממש לפני שישן.
תחשבו על אמא של הכלה, שיכולה לקנות עוד חלוק לבת שלה ליומיום, מספיק גרביים, פאה איכותית שתחזיק כמה שנים (רק אחת! באמת! יש כאלו שקונות מינימום שלוש!), והיא לא צריכה לחשב מה בא על חשבון מה.
תחשבו, ותתרגשו.
יש להם אור בפנים.
ואני מאחלת לאב הבת, שיזכה לתת, ולתת, ולתת.
העולם הזה הוא כמו גלגל, עכשיו אתה בתחתית, מכאן אפשר רק לעלות. אבל הגלגל גדול וענק ועצום, והעליה תתמשך ותתמשך ותתמשך עד אין קץ.
ולכל מי שתרם, תזכו תמיד להיות בצד שנותן בשמחה.