שיתוף - לביקורת מי שהזדמן אי פעם לנסיעה מחוץ לארץ ונסע למעלה, כנראה הרגיש את ההרגשה הזאת

[אסתיאר]

מי שהזדמן אי פעם לנסיעה מחוץ לארץ ונסע למעלה, כנראה הרגיש את ההרגשה הראשונית הזאת עם ההמראה.

הרגע הזה שמשליך מימך קליפות שהשארת בלכתך, ומעלה אותך למעלה למקום נקי לבן. תכול. מעל.

ארבע רוחות השמים.

מכאן רואים רק את הלבן של השלג הפרוס בגושים.

והמים התכולים של הים הגדול מתחת, נראים אין סופיים.

הכל כל כך גבוה, מעל הקרקע, גבוה מעל המציאות.
גבוה קרוב למקום שממנו באנו.

וגם כאן, השמים עוד רחוקים וגבוהים.
כנראה יש עוד דרך ארוכה, שאף פעם לא נדע אותה.

וכל עוד אנחנו כאן, אז אנחנו כאן.
בקרקע.
ואין דרך להיות למעלה.

בקרקע הזאת, יש עולם. יש חיים. יש אנשים. יש רצונות. יש רגשות ויש עוד הרבה...

כן. ככה ברא השם יתברך את העולם.

אותנו כבני אדם, ואת הרצונות שלנו.
הגדולים והקטנים
החכמים והטיפשיים.

ובכל הסיפור הזה מחפשת הבדלים,
מה נכון להיות בארץ או בשמים.

בטוב האין סופי הזה שנראה מכאן, אבל אין לנו איך לגשת אליו,
או בארץ, למטה.
למטה, איפה שיש טוב ויש גם רע.
והם מעורבבים.

לחזור לארץ אחרי שהיית למעלה.

איך הטוב הזה כאן למעלה כאילו עוזב אותך.

לחזור חזרה למטה למטה.

לקפה של הבוקר, לטלפון ממנהל הבנק, לחסימות כבישים, לחדשות, לוועד הבית, ללימוד היומי, לברית של האחיין, לחתונה של הבן דודה... להתמודדות היום יומית בכל תחום של עבודת השם מאתגרים, רגע רגע, שעה שעה...

כי כנראה , ככה זה.

הקב"ה לא רוצה אותנו בשמים.

הוא רוצה אותנו דווקא כאן בארץ.

בתוך כל הבלגן , בו טוב ורע מעורבבים יחד.

דווקא משם רוצה אותנו בוחרים.

בוחרים בין טוב לרע.

בין אמת לשקר.

מהמקום הכי נמוך.

מהארץ.

רק משם לדעת את השם.

 

[הווה פשוט]

ממש טוב!
הייתי מתקן מימך - ממך

 

[אש קודש!]

חזק!

הייתי מתקן מימך - ממך

מצטרפת.
ממש התלבטתי אם לכתוב את זה, אבל לא הייתי בטוחה שזה נכון.