סיפור בהמשכים מיומנו של אברך

[stars]

יש בעייתיות מסויימת להציף יומן עם ביקורת ספרותית, גם אם היא נכונה... יומן זו יצירה אישית וספונטנית יותר מסיפור. כבר ראיתי יומנים שהתחילו ללבלב כאן, ואז ניתנה ביקורת מדוייקת והם נבלו דיי מהר...
ביומן- אחד הדברים הכי חשובים הוא שתכתוב איך שמרגיש לך נכון, ושתמשיך לכתוב. פחות דגש על האיך, יותר דגש על המה.

זו נקודה מאוד חשובה ונכונה.
עם זאת אם הבנתי נכון, הכותב לא כותב כאן את היומן האישי שלו אלא ספר בדמות יומן בדיוני, ובמקרה כזה יש יותר מקום לביקורת ספרותית. אמנם בגבול הטעם הטוב על מנת שלא לפגום ב"אותנטיות" היומן (היינו בסגנון הייחודי ליומן אישי ספונטני).

 

[כותב השורות]

זו נקודה מאוד חשובה ונכונה.
עם זאת אם הבנתי נכון, הכותב לא כותב כאן את היומן האישי שלו אלא ספר בדמות יומן בדיוני, ובמקרה כזה יש יותר מקום לביקורת ספרותית. אמנם בגבול הטעם הטוב על מנת שלא לפגום ב"אותנטיות" היומן (היינו בסגנון הייחודי ליומן אישי ספונטני).

לא יכולתי להיות מדוייק יותר.

 

[נודד]

צריך להסביר את השייכות ל'חזקה', ומה הנס.

זהו יומן של אברך!
גם אם הוא מכוון לקהל יעד רחב, באופן טבעי יופיעו בו אמירות שמי שלא "שם" לא יקלוט.
זה חלק מהאותנטיות שלו.
לדעתי תמשיך עם הקו הזה.

 

[כותב השורות]

המשך...



[ה]


#
אם להיות כנה, התחושה שאפפה אותי כשנכנסתי לכולל עם הגמרא ביד, הייתה מוזרה, השעה היא 09:00 בבוקר, פה ושם אני רואה אברכים מגלגלים תפילין, אחרים מחלצים את פרוסת הלחם מהשקית, ותוך כדי עיון במשנה ברורה נוגסים בכריך או במלפפון, בתיאבון! בירכתי אותם בליבי.

הייתי בטוח שאני נכנס, ובית המדרש יהיה מלא באברכים, מאוחר יותר אני מבין שרשמית הזמן בו מתחיל הסדר 09:00, הוא להלכה ולא למעשה, 09:15 זו שעה שהציבור יכול לעמוד בה, ומנהג אברכים, תורה הוא, התמימות שלי בשלב הזה מתקבלת בהבנה ובהערכה, אמרו לי תשע, אז באתי בתשע.

#
תרתי אחר מקום פנוי, רוב הספסלים ריקים, זאת לא השעה למצוא כיסא פנוי מבלי שתידרש לקום אחרי כמה דקות כי תפסת את המקום של...
העדפתי לגשת ולשאול את אחד האברכים שישב בטור הימני על יד הספרייה, המקום שלו היה נראה אסטרטגי קרוב לרמב"ם לש"ס ולראשונים, קיוויתי שהוא מכיר את המקומות בבית מדרש, לפחות באזור שלו,
ביקשתי בעדינות אם יש מקום פנוי, - אני לא מהכולל... הוא מחייך אלי, - דווקא למדתי פה בעבר, אתה חדש? הנהנתי בראשי, - אתה תהנה, כולל מצויין ומיוחד, יש כאן אווירה מאוד טובה, תודה רבה, אמרתי, ופניתי לשורה הראשונה מכיוון הכניסה, ספסל ושולחן, בטח אמרתי, זה המקום הכי פחות אטרקטיבי, אין סטנדר, ליד הכניסה, מסתבר ששם פנוי, התיישבתי, כשאין לי מושג, כמה המקום הזה מבוקש, ומי יושב שם...

#
עשר דקות עוברות כשבשלב ראשון אני בוהה בחלל המתמלא אט אט באברכים, ובשלב שני בוחן אחד אחד ומקטלג אותם לפי גיל, בעיקר ממדידת אורך זקן, וזיהוי צבע השיער, טוב מראה עיניים...
אחוז ניכר צעירים, כל השאר התבגרו... מי בגילו ומי ברוחו, כי יש... הנשארים צעירים לנצח.
המבטים מופנים לכיווני מידי פעם, אני מקבל אותם בהבנה גמורה, בשביל זה אני פה, תביטו ותכירו, אפשר גם לגשת...

#
שמעתי התרחשות מהכניסה, הכרתי משהו דומה מהישיבה, כשבחור דומינטטי ומקובל נכנס לחדר שיעורים, לא יקרה שהוא יכנס לבד, ואף פעם לא בשקט,
אני מרים את עיני, לדלת, ר' לייזער שטרן נכנס בהליכה מתונה ומורגשת, ארבעה ספרים תחת שחיו וכוס קפה בימינו, נכנס, וכולו אומר כבוד, כבוד במובן החיובי של תלמידי חכמים...
עשרות עיניים העיפו מבט לכיוונו, אני מתחיל להבין את הדמות, משער כי מדובר באחד מעמודי התווך של בית המדרש, החיוכים שהוא פיזר לכל עבר, ה"בוקר טוב" החמים שקיבל מכל מי שרק עבר לידו, נותן תחושה כאילו הכולל עומד עליו, שמתי לב שהוא פוסע לאזור בו אני יושב, עוצר לרגעים להשיב שלום לחבריו ומעריציו, אני מרגיש אפוא שהוא, שאני המטרה, לא שיש לו משהו נגדי, פשוט כי תפסתי את מקומו.

החיוך לא ירד ממנו כשהוא פנה אלי, תוך כדי שהוא מניח את הספרים והקפה על השולחן בדיוק אפוא שהגמרא שלי מונחת, אתה הלוי, הרב ויס סיפר לי עליך, אתה בכולל הנכון אבל לא במקום הנכון... לפחות הוא נחמד, הרהרתי, כשאני קם ומתנצל - סליחה, לא ידעתי...

מתברר, כי מקומות פנויים יש רק באמצע ספסלים של 6 מקומות, אני עומד ומחפש, לא מתפשר, עד שבסופו של דבר, מסמן לי אברך צעיר, על מקום בקצה ספסל, השלישי מהסוף, - זה פנוי, ויש לך שם גם מקום לחברותא... הוא מעדכן, וחוזר ללמוד.





[ו]


#
את השטייגען שעשינו, את המהלכים בסוגייא, ההגדרות והסברות, ההרגשים בכל מילה ברש"י, כל מה שקשור לעולם האמת... אני לא הולך לכתוב כאן, אולי, אי"ה זה ייצא לאור בקונטרס שאני מתכנן להביא לדפוס בעתיד.
ביומן שלי אני משתדל להיות יותר "עולם הזהניק", ארצי עד כמה שאברך יכול להיות... שהרי עדיין עיקר היום שלנו כאברכים סובב על ציר של לימוד תורה, "תורתם אומנותם" אומרים עלינו בתקשורת...
אני מגדיר את עצמי כאיש עם הרבה הומור, את עצמי אני בוודאות מצחיק... הומור עצמי קוראים לזה... מה אחרים מרגישים? אין לי מושג, אני רק יכול לומר שהם מחייכים הרבה...
אז יש מצב שגם מי שיקרא את מה שאני כותב יחייך...
מה יש, זה בריא.

#
כשהאופציות הם או חברותא או מיתותא, אני יבחר בקלות בחברותא, יהיה מי שיהיה, התייבשתי על הספסל – שמישהו יסדר לי חברותא, במטותא...
לא סמכתי על כושר השיפוט שלי, למרות שמצאתי יחידי סגולה שישבו ללמוד לבד, בכל זאת יש שתי אפשרויות... או שהם לא מעוניינים בחברותא, או שאף אחד לא מעוניין בהם משום מה...

נס שאני לא היחיד שמתחתן בתקופה הזאת, כך שתוך כמה ימים השידוך נסגר עם חתן טרי כמוני, שמואל כגן קראו לו, מצד אחד שמחתי, אנחנו בני אותו גיל, אותו ראש, מצד שני, מי ילמד אותי את המקצוע? אולי החברותא של סדר ב'...
מתי שהוא אני יבין שלא לומדים להיות אברך, זה קורה ממילא...

#
סדר א' עם חברותא הוא קצר בהרבה, לפחות בהרגשה, כשהייתי לבד, השעון לא זז ושעה נראית הייתה כנצח, לא שלא ניסיתי לשקוע בלימוד לשכוח מהמקום והזמן... שקעתי, אך מהר מאוד צפתי בחזרה, למחשבות טורדניות שלא רלוונטיות לסוגייא הנלמדת...
כשיושב לידך חברותא זה אחרת, האופציה היחידה היא להקשיב לו, אחרת מי יקשיב לך כשתנסה לשכנע באיזה סברא...


#
בערך שבוע וחצי אחרי, אמצע סדר א', יצאנו להתאוורר לכמה דקות, שמת לב, אמרתי לחברותא שלי, שאנחנו לא בעניינים? הנידון העיקרי היה המחיר של בשר מס' 5 באושר עד, מול המבצע של שישיית קולה בעשרים שקל ביש חסד, בפינת המטבחון עמדו שני חבר'ה והסתודדו, מעבירים מידע לא בלתי מעניין מאחד לשני, אנחנו, בעיקר מעדכנים אחד את השני במצב האלבום הדיגיטלי של החתונה, ומחליפים זכרונות מהישיבה, געגועים...
- אני מקווה שכשניכנס לעניינים הם יהיו יותר מעניינים, אמר לי שמואל, - או שאז, זה יעניין גם אותך... עניתי.

#
בימים הראשונים הייתי חוזר הביתה, ומספר לאשתי על הכולל בפירוט נרחב, כולל פרטים שוליים וזוטי דברים, זה עניין אותה בדיוק כמו שעניין אותי לשמוע על העבודה שלה... בהתחלה אני עוד מתעניין, בהמשך מאבד ריכוז, ובסוף מנסה בעדינות שוב ושוב להחליף נושא... מה שקרה זה שאני דיברתי ודיברתי על הכולל, עד שאשתי הכריחה אותי להחליף נושא, והנושא שהיא העלתה היה איך לא - העבודה שלה...

 

[יאן]

@כותב השורות אתה מתאר בדייקנות את כל ההתרחשויות הקטנות האלה, שקורות רק בהתחלה ונעלמות עם שטף השנים...

אני לא יודע כמה התרחקת מהישיבה, אבל אם עבר זמן מאז היית אברכון מגולח ואתה עדיין זוכר הכל, אתה מאלה שנשארים צעירים לנצח.

 

[ביזנסטורי - אילה]

יפה מאד.
יש לי הוספה-
כדאי אולי להוסיף פרקים שהם מחוץ ל"עולם היומן" פרקים בגוף שלישי על החיים של האברך כיום.
וכך יהיה ניתן לראות את ההתקדמות האישית שלו בחיי המעשה מקביל לכתיבה.
אבל אולי זה מורכב מידי.

 

[כותב השורות]

אני לא יודע כמה התרחקת מהישיבה, אבל אם עבר זמן מאז היית אברכון מגולח ואתה עדיין זוכר הכל, אתה מאלה שנשארים צעירים לנצח.

עברו כמה שנים...
7 סך הכל

 

[כותב השורות]

כדאי אולי להוסיף פרקים שהם מחוץ ל"עולם היומן" פרקים בגוף שלישי על החיים של האברך כיום.

אכן השילוב יהיה מורכב יותר
בכל אופן אם החלוקה בתוצא הסופית תהיה לפרקים ממש קצרים, יותר כאנקדוטות,
יהיה נכון להוסיף בין לבין פרקים שיתנו את הרקע
תודה על הרעיון

 

[כותב השורות]

אני בהתלבטות...
האם להעלות כאן את החומר כולו לפי סדר מידי שבוע שבועיים?
או שמא להעלות רק קטעים נבחרים לטעימה מידי פעם?

 

[יאן]

אני בהתלבטות...
האם להעלות כאן את החומר כולו לפי סדר מידי שבוע שבועיים?
או שמא להעלות רק קטעים נבחרים לטעימה מידי פעם?

מידי שבועיים

 

[נ. גל]

אני בהתלבטות...
האם להעלות כאן את החומר כולו לפי סדר מידי שבוע שבועיים?
או שמא להעלות רק קטעים נבחרים לטעימה מידי פעם?

לפי סדר, בהחלטה מראש אם זה שבוע או שבועיים.

 

[כותב השורות]

[ז]

#
הסאונד של סדר ב' הוא אחר מסדר א', הטון והדציבלים נמוכים יותר, לא רק בגלל העייפות משנת הצהריים ש... או שלא הייתה, או שלא באמת הועילה, אלא בעיקר מהסיבה שבסדר ב' לומדים בקיאות, ומטבע הדברים צורת הלימוד הרבה יותר נינוחה,
מה שצועקים בסדר א' בחמת זעם ובלהט, מסבירים בנועם בסדר ב' בלי לעורר וויכוחים,
די מתאים לאווירה ולמצב הרוח העייף משהו, בשעות אחרי הצהריים המאוחרות.

אם בסדר א' הייתי מעדיף כחברותא את ההיפך ממני מבחינה מחשבתית, זה שיאתגר אותי בכל סברא שתעלה, וינסה לתקוף כל מהלך והסבר שלי, בסדר ב', אני אבחר דווקא בדומה לי, אחרת איך נתקדם? יש הספק...
וזה בדיוק מה שגרם לי לקבוע חברותא עם דודי מטלון, הכרתי אותו מהישיבה, שנתיים מעלי, ועדיין יצא לנו ללמוד חודשיים וחצי בישיבה, למה עזבנו ונפרדנו? לא רלוונטי לכולל...
כל סוף זמן יש שוק חברותות שנותן סיבה להתעניין בסחורה החדשה שעל המדף... ושוק כזה יש רק בישיבות...


#
יום חמישי הראשון שלי בכולל, הייתה בי איזה ציפייה, בכל זאת שמעתי רבות על ר' שאול זלצבך ראש הכולל, ולא רק מהרב וייס...
וזה היום בו בדרך כלל הוא מוסר את השיעור השבועי על סוגיות העיון,
המתנתי בשעה היעודה עם דף ועט, מוכן לרשום כל מילה ומילה, או לפחות ראשי פרקים ונקודות חידוש שמתחדדות מתוך הדברים.

השיעור התחיל ב12:05 באיחור קל, הייתי דרוך וקשוב במאת האחוזים, מאזין למילים, לניסוחים, ומנסה להבין...
רבע שעה לאחר מכן, כבר עמדתי על חמישים אחוזי הקשבה, עיניי בהו במרחב, ועליו, על ר' שאול שהתחיל את השיעור במים העמוקים של הסוגייא, מה שלא נתן לי סיכוי טוב לאחוז ראש,
ממצב של חמישים אחוזים נוצר דרדור מהיר שהסתיים באפס הקשבה...
שיהיה ברור, אני לא מאשים, לא את נושא השיעור, ובוודאי שלא את מוסר השיעור, גם לא הצורה בה נאמרה השיעור, שהייתה במונחים של דרשות, מרתקת.
זה הייתי אני, שעבר ממצב נמנום למצב שינה, שינה עמוקה שנגדעה באיבה כעבור 45 דקות מקול רעש הסטנדרים והספסלים שהעידו על סיום השיעור.

מה חשבתי, אמרתי לעצמי, שתוך ארבעה ימים אהיה בעניינים מספיק כדי להבין את ר' שאול? זה הרי לא שייך!
בצהריים אני כבר בטוח לא יישן...


#
לא כך דמיינתי את קשיי הקליטה, היה קל בהרבה ממה שחשבתי שיהיה, אולי כי ההווי בכולל שלנו הוא מיוחד, האווירה מקבלת ומזמינה, אין לחץ והבדלי מעמדות, אין קבוצות מסויימות... ואין חלוקה לקבוצות לפי ישיבות.
להיפך יש בכולל התמזגות נפלאה של תפרח, פוניבז', וחברון, עם באר התורה [גיל], בית מדרש עליון, וכנסת יחזקאל [אטינגר], אפילו בוגרים של רש"י יש בכולל.

ואולי, הסיבה שהיה לי כל כך קל היא כי אני פשוט טיפוס שמסתגל בקלות למקום חדש, כזה שזורם עם איזה סביבה שההשגחה זימנה לו... וגם אם אני מתלונן, זה רק בשביל לצאת ידי חובה...
לתחושתי הכללית המקום מצויין,
לפחות לפי החודש וחצי שכבר עברו כאילו היו שבועיים.



[ח]

#
כשהחתים אותי הרב וייס על הטופס ששלחו מהנהלת הכולל יחד עם דף מילוי פרטי חשבון הבנק, לא הבנתי מה כל כך חשוב בטופס הזה, היה רשום שם כי אין התחייבות של ההנהלה לשלם לאברך, ושאין שום יחסי עוסק מעסיק, בין האברך להנהלת הכולל, וכמו כן המלגה המשולמת הינה מלגת קיום ואינה תשלום או משכורת.

בסדר, מי שישמע... אני הרי לא יצאתי לעבוד... לא ביקשתי ימי מחלה ולא פנסיה, אפילו ביטוח לאומי ממשיכים לשלם כשלומדים בכולל.

חודש וחודשיים ואפילו שלוש אחר כך הבנתי מה עומד מאחורי הטופס התמים ההוא,
ב15 לחודש אמורה להיכנס המלגה, בדגש מודגש על "אמורה"... כי לעיתים לא נדירות בכלל, יש עיכובים ומסיבות שונות משכנעות יותר ומשכנעות פחות.

הגיוני שלא יקראו לזה משכורת אלא מלגה ללא התחייבות...


#
מי החליט על ה15 לחודש כיום בו יזוכו ברצות ה' חשבונות האברכים ב2000 ₪ ? אין לי מושג.
עבורי בכל מקרה זה לא משנה, המשכנתא שלי יורדת בכלל בעשירי, מה גם שאין אברך שבאמת מסתמך על המלגה ללא התחייבות של הכולל...
אבל זה עוד פחות כואב לי מעצם העובדה שמשתמשים בתאריך לועזי לתגמל לומדי "תורה", "יהודים" בארץ הקודש...
ועד כמה שידוע לי יש כוללים שאכן משלמים לפי תאריך עברי בכל ראש חודש, כלומר - קצת אחרי...
כך ש"מנהג העולם" לא יעזור כאן.

אל דאגה... הכולל שלנו לא ממומן ח"ו על ידי הקרן החדשה או עמותות של נוצרים אוונגליסטים שאולי היו דורשים את ההיצמדות למניינם.
האמת הפשוטה היא שעל פי התאריך העברי מצטבר עודף של 30 ימים מידי כמה שנים, שהופך לשנה מעוברת המולידה עוד חודש...
מה שגורם לראשי כוללים שעובדים לפי תאריך עברי לשלם עוד מלגה...
והתורה הרי חסה על ממונם של ישראל, ובעיקר על ממונם של התורמים לכוללים...


#
אימתו של כל אברך הוא כל נושא "שמירת סדרים", ההקפדה על זמני הסדרים, כמעט כל אברך נמצא במרוץ מול השעון, להספיק להגיע ובזמן.
ומי שחושב כמו הרב וייס... שאברכים הם בעצם רובוטים למדנים מפותחים ומתוכנתים כך שיגיעו בדיוק בזמן הנכון לסדר הנכון, הוא טועה ומטעה, ובגדול.

אברך לא חי לבד, ואינו משועבד לראש הכולל, להיפך, הוא משועבד כולו לבית לאישה ולילדים, ולהם יש צרכים, ובהם יש לטפל, וכראוי.

לא האברך מחליט להעלות חום לילדו בן השנה בדיוק בסוף החודש כשנשארו לו שתי יחידות איחורים בלבד שלבטח יתבזבזו להם בביקור במרפאה העמוסה בילדים משתעלים והוריהם, בתקווה שהרופא יאשר את החזרה לשגרה ולא יתקע אותו בבית לשלושת ימי הגבלה...

רוב הטכנאים החשמלאים ושאר אנשי המקצוע עובדים בשעות היום, ופחות בשעות הלילה, ומה לעשות אלו לרוב בדיוק השעות בהם הרב וייס ותכלס' גם החברותא מצפים לאברך שיבוא,

הגעתי להסכמה עם עצמי שאכן "שמירת סדרים" הוא דבר הכרחי להצלחת הכולל, אך הכרחי לא פחות לבוא לקראת האברך, שמתאמץ כל כך להגיע, והמציאות מקשה עליו מידי פעם,

לעיונו של הרב וייס...


#
היות ואברך אנוכי, ובישיבה לא למדנו משפטים, לא זכור לי שיצא לי לקרוא אי פעם את חוקי המדינה וסעיפיהם, מה שכן יצא לי לשמוע זה על לשון החוק, וידעתי שהוא מזכיר נוסחים של עורכי דין, סעיפים ותתי סעיפים,
עם רמת ההיכרות וידע בחוקים שיש לי סעיף ד' 3 נשמע לי יותר כמו סוג של כיתה בבית ספר...

אחרי שקראתי את דף חוקי השמירת סדרים, הערוך ביד רו"ח בני ברקי ממולח, מי שאמון גם על הגמ"ח הלוואות מטעם הכולל, הבנתי שאין לי סיכוי להבין עד הסוף את כוונת המחוקק, כללים, הבהרות, סעיפים, יוצאים מן הכלל, ומה לא.
רשמתי לעצמי טעימה מהדברים:
מתי צריך לבוא, מה יחידות איחורים ישנן בחודש, חלוקה לפי מסלולים, שווי כל יחידה לפי רמת האיחור, חילוקים בין איחור לחיסור דיני יציאה באמצע סדר, החזקת פלאפון זמין, מקרי אונס, חולי, לידה, וכו'...

תהיתי בציניות באוזני חברי לספסל, אם הרב וייס הוציא חוברת עזר להבנת הכללים לפרטי פרטים, הוא סיפר לי שכשיצאו הכללים הנוכחיים שנה קודם, סדר א' היה כמרקחה, כשטובי הלמדנים בכולל התעכבו על כל קוצו של יו"ד לברר את הדברים לאשורם, ובעיקר כדי למצוא את הפרצות בחוק שיאפשרו גמישות מצד הרב וייס, ועם הדיוק הלשוני יהיה מספיק איכותי ומוכרח, גם הרב וייס ייכנע.
לי זה היה ממש מסובך, האפשרות הקלה הייתה להגיע פשוט בזמן וכך לא להסתבך בסבך הפרשנויות לכללים שהוצגו בדף השמי"ס.
ומקסימום במידה ואזדקק, אשכור כפרקליט את ר' לייזר שטרן הבקיא בכל הפרצות, ושמו יצא אצל חבר המאחרים הכרוני כבעל ידע משמעותי בנושא, ושווה לנסות אם צריך.

שלא אזדקק.

 

[נודד]

מוצלח מאד.
שתי נקודות קטנות:
1. כשם שפרצופיהם שונים כך כולליהם שונים, אני מקווה שתהיה התייחסות בהמשך לסוגי כוללים שונים. ללא שמי"ס, קטן, הלכה, וכו' וכו'.
2. ישנו הרגל(שגם אני הייתי נגוע בו מאד, עד שקראתי איפשהו כאן שכדאי להרגיע עם זה) להניח הרבה ... בסופי משפט.
אפשר לסמוך על קהל הקוראים האינטלגנטי שיבין איפה חבויה פואנטה לבד...

 

[כותב השורות]

1. כשם שפרצופיהם שונים כך כולליהם שונים, אני מקווה שתהיה התייחסות בהמשך לסוגי כוללים שונים. ללא שמי"ס, קטן, הלכה, וכו' וכו'.

וואו אני מאוד מקווה, בכל זאת זו נקודת מבט של אברך ספציפי, אבל דרך חברים ומכרים אפשר לקבל פרספקטיבה גם על עוד כוללים.

2. ישנו הרגל(שגם אני הייתי נגוע בו מאד, עד שקראתי איפשהו כאן שכדאי להרגיע עם זה) להניח הרבה ... בסופי משפט.
אפשר לסמוך על קהל הקוראים האינטלגנטי שיבין איפה חבויה פואנטה לבד...

תודה על ההערה.
גם אני הרגשתי עם זה לא נח,
אבל המשכתי[...]
אשתדל למנן.

 

[כותב השורות]

[ט]

#
האירוע המשמעותי הראשון שחוויתי בכולל, הוא "זמן חנוכה", לזמן הזה אין קשר אמיתי לא לזמן חורף א' ולא לזמן חורף ב', ההגדרה הכי טובה שמצאתי לו היא, אי תנועה במשמעות כפולה, גם מחמת הידלדלות תנועת האברכים במרחבי הכולל, וגם מחמת עצירת הפעילות הלימודית הסדירה, ומעבר לסוג של חזרה על פרק שניים בסדר ב', ובסדר א' השהייה לא רשמית של הסוגיות בעיון עד זאת חנוכה, מה נעשה בינתיים? נלמד! הרי מדובר ב"זמן חנוכה", ולא בבין הזמנים חנוכה, השאלה רק מה נלמד.

אני יכול להבין את הנוכחות הדלה שקיימת בימי החנוכה, המסגרות החינוכיות של הילדים מייצרות בעיה מול סדרי הכולל, יש יום יומיים חופש, שלא מתואמים לאותם ימים בכל המסגרות, ובנוסף מתחילים באיחור ומסיימים מוקדם יותר, בשביל מי שחי על הדקה, מדובר בשינוי סדרי עולם, לא פחות.
ועדיין בחנוכה כמו בכל השנה מעט אור דוחה הרבה מן החושך, והכמות חשובה, אך האיכות יותר, ויש בשטייגען של חנוכה משהו מיוחד, אור התורה ואור הנרות מכפילים את התאורה הרוחנית של הבית מדרש, מה גם בעוד שהמכבים היו מעטים, אצלנו בכולל הרוב נמצאים, אז אפשר ומצבנו טוב יותר.


#
כשנכנסתי ביום הראשון של חנוכה לבית מדרש הבחנתי כי משהו השתנה, הגמרות הפתוחות שהיו מונחות על כמה מהסטנדרים לא היו המסכת הנלמדת אלא מסכת שבת.

ניגשתי למקומי, החברותא כבר חיכה לי, עם בבא בתרא, שאלתי אותו לפשר התעלומה, החליפו מסכת ולא ידעתי? ועוד למסכת שבת, יש לי חלום ללמוד שבת בעיון, והנה זה קורה, חלומות מתגשמים שמואל.
הלוי... הכול טוב אתך? תסתכל באיזה דף אוחזים הציבור ותבין שלא מתחילים ללמוד שבת בדף כ"א: סך הכול חלק מהציבור פתחו את הסוגייא של "מאי חנוכה", דבר בעתו מה טוב! לא?
אההה לא אחזתי, עשיתי את עצמי תמים, אבל הייתי נבוך לרגע,
נו ברור, אמר לי שמואל, הלומדים התייבשו קצת בסוגיות של בבא בתרא, אם הייתי מקבל את ההחלטות אז כבר בזמן אלול היו עוברים למסכת אחרת, בכל זאת כולנו למדנו ושמענו שיעורים על "חזקת".

אז למה שלא נלמד גם אנחנו ענייני חנוכה הצעתי בעדינות לחברותא,
תחלום, פסק שמואל, לא יקרה! מה אנחנו בעלי בתים?
לא הגזמת שמואל? התעקשתי, - אפשר ללמוד בעיון אם רוצים,
נראה קודם שתמצא גמרא, ואז נדבר,
זה כבר הישג, מי שמכיר את שמואל הוא לא אוהב את השינויים האלה מהמסגרת,
הסתכלתי סביבי וראיתי שאכן חצי כולל יושב עם גמרא שבת, והחצי השני מחפש עוד גמרות שבת ללא הצלחה.

איך אני אדע מאי חנוכה?


#
האווירה בחנוכה היא נחמדה גם מהסיבה שסדר ב' מתקצר משמעותית בגלל ההדלקה, מה משאיר את האברכים ברצף לאחר סדר א' ומנחה לארוחת צהריים קלילה, ולסדר של שעה וחצי לאחר מכן.
וזה מרגיש כמו הווי ישיבתי, מארגנים כמה שולחנות לחדר אוכל מאולתר, ויושבים לאכול את הארוחה שהכינו המארגנים, שהתרימו כל אחד כפי יכולתו למען המטרה החשובה הזאת,
ההפתעה ביום חמישי הייתה ערימת הקרטונים שהמתינו בכניסה לסוף הסדר, בכל קרטון היו 10 סופגניות, קפואות למחצה, ומעוכות בחלקן, ואת זה צריך לקחת הביתה, ואם רוצים מאוד ומתאמצים, אפשר גם לאכול אותן, אני לא ימליץ על כך אחרי שאכלתי אחת.
כשכולל מפרגן, הוא מפרגן מכל הלב, אבל לב לא מספיק, כי צריך גם כיס, מלא במטבעות.

לא סתם קוראים לחודש כיס – לב.


[י]

#
יש דברים שאני לא יעשה גם בעוד עשר שנים בכולל, הגם שזה מזוהה מאוד עם העולם שלי כאברך.
כמו מה? כמו למשל לאכול את ארוחת הבוקר, פת שחרית, בתוך הבית מדרש,
אני לא מתכוון לנשנוש של עוגיות עם קפה, עם זה אני מסתדר, כוונתי לארוחה מלאה הכוללת, פרוסה שתיים, מלפפון וגזר, גביע לבן או יוגורט,
וכמו שאני רואה יש גם את המפונקים שבאברכים המקפידים על קינוח שוקולדי צנוע, לא בכל יום, שהרי לא מדובר בנכדים של רוטשילד, אלא באברכים האמונים על דרכה של תורה פת במלח תאכל, אם כי לא מרצון ובחירה אלא יותר מהברירה שהותירה היתרה, בבנק.

איך אמר ר' שלמה זלמן בלוך, שאוכל כל יום את הפת שחרית בספסל לפנינו, אני הייתי מעדיף לחיות כמו רבי יהודה הנשיא שזכה לשני שולחנות תורה וגדולה כאחד, אבל לי בכל אופן אין מקום בבית לשני שולחנות.


#
הנוהג לאכול את ארוחת הבוקר בתוך הבית מדרש נדון דיו בספרי ההלכה, ואני לא מאן דאמר בעניין,
אישית אני לא מתחבר לזה בכלל והגורם אצלי הוא נטו בושה מלאכול בפורום כזה, פחות עניין אידאולוגי הלכתי.
אני דווקא מתחבר לטענה הדי מוצדקת ואמיתית שהבית מדרש בייחס לאברך הוא ביתו השני אם לא הראשון, ובבית מה לעשות אוכלים.

הסיטואצייה של פת שחרית יוצרת רגעים מעניינים מאוד, למי שעוקב בחוסר טקט,
יש מקרים מצחיקים ומקרים מביכים, אך יש גם רגעים מרגשים.

הנה אחד מהם, ואנסה להיות ציורי כמה שאוכל,
הוא נגס בכריך, שיניו נלחמו בפרוסה לשווא, שניות עברו עד שהבין שזה לא הלחם שקשה, יש שם בפנים משהו חשוד, ולא אכיל.
רגע אחרי הוא התחיל להבין, מתוך שיירי הגבינה שעוד לא נספגה בלחם, הוא חילץ נייר מגולגל, וחיוך רחב עלה על פניו כשהבין שאשתו זכרה שיש לו יום הולדת, ודאגה גם להזכיר לו בדרך מקורית, עם ברכת מזל טוב לבבית עטופה בכריך.
זה היה מחזה נפלא, מרגש ומצחיק באותה מידה.

אם אשתו הייתה יודעת שאת ארוחת הבוקר הוא אוכל בלב הבית מדרש היא כנראה הייתה חושבת פעמיים, והולכת על רעיון אחר.


#
אני מאלה שנוקטים להלכה שפת שחרית זמנה בשעה שישית, שזה יוצא משהו כמו 11-12בצהריים, כשאני יודע שיש מחיר ל"דקדוק" הזה בדמות העיניים הרעבות שעוקבות אחר ידיי המנסות לשלוף מהשקית את המזונות, האוזניים שלהם מחכות ומייחלות לשמוע את קול הרשרוש הטעים,
ולבטח יהיו אחד או שניים שיוציאו לפועל את רעבונם,
ובחצי התנצלות יבררו אם הסעודה מספקת לבעליה, ותשובתי הצפויה לא תאחר מלבוא,
בטח, הבאתי מראש כמות גדולה כדי שאזכה להאכיל פיות של תלמידי חכמים,
ואכן כן בהכירי את חבריי המנומסים והרעבים, ומניסיון העבר ידעתי כי אינני מסוגל להשיב בשלילה לבקשה צנועה כזאת,
על כן בכל בוקר אני מוסיף כמה חתיכות נוספות עבורם,
שיהיה מה לתת, ובעיקר שיישאר גם לי מה לאכול.

"בל תשחית" לא יהיה, אני רגוע.

 

[נ. גל]

נפלא.
משחקי הלשון נחמדים בהחלט.
העובדה שרוב המשפטים נגמרים בנקודה אחת בלבד אכן שיפרה את הנאת הקריאה לאין ערוך.
הערות ספציפיות:

מעט או דוחה הרבה מן החושך,

אור.

איך אני יידע מאי חנוכה?

א. צ"ל אדע, אך כבוד הדובר שומר על דיבור בגוף שלישי עתיד, כאשר מדובר בו עצמו.
ב. על כן, לפחות צ"ל ידע ולא בי' כפולה, כיוון שיידע פירושו - יגרום לאחרים לידע.

וזו מרגיש

וזה.

הוא מפרגם מכל הלב,

מפרגן.

איך אמר ר' שלמה זלמן בלוך, שאוכל כל יום את הפת שחרית בספסל לפנינו, אני הייתי מעדיף לחיות כמו רבי יהודה הנשיא שזכה לשני שולחנות תורה וגדולה כאחד, אבל לי בכל אופן אין מקום בבית לשני שולחנות.

נפלא ביותר!
ובכיוון התוכני יותר, דומה הדבר לאותו עני, שהחל מדמיין את היום בו יעלה לגדולה, ויבנה לעצמו טירה בת אלף חדרים, וסביבו יכרכרו מאות משרתים...
ואז נפל ברעיונו, כי יהא עליו להתקין אלף מזוזות, והדבר יעלה לו בממון רב.
נמנה וגמר כי עדיף לו להישאר עני הנדרש להתקנת מזוזה אחת זולה.

 

[כותב השורות]

הערות ספציפיות:

תודה רבה
תוקן

 

[כותב השורות]

[בינתיים אני מצליח בס"ד לעמוד בקביעות של יום שלישי מידי שבועיים]
המשך...


[י"א]

#
מה שלי נראה כמובן מאיליו יכול להיות הסדין האדום של הרב וייס, אני מתכוון לפינת הקפה.

כשאני הגעתי לכולל זה היה נראה לי טבעי, עמדה קטנה עם המצרכים הבסיסים המהווה תחנת כוח וטעינה לאברך שנרדם באמצע סדר, או שמרגיש צורך בהתאווררות קצרה.
הרב וייס כנראה ראה את הדברים בצורה אחרת, עד שכמה אברכים החליטו לעשות מעשה ולהכריע את הדיון הארוך שהתנהל בכולל על הכוס קפה.

ראש הכולל ר' שאול זלצבך, לא שותה קפה, אומרים שמשהו עם הקפאין לא עושה לו טוב, או שזה סתם שמועה, והסיבה האמתית היא כי הוא פשוט שוקע בלימוד כשהוא שוכח מעצמו ומהצורך הבסיסי לשתות מידי פעם, גם מים לא ראיתי ששתה אי פעם באמצע סדר, מיישם בפועל את מה שכולנו יודעים – אין מים אלא תורה.
אז ר' שאול לא התערב, וממנו, הבינו האברכים, לא תבוא הישועה.

וכך קרו הדברים, ביום המכריע ניגשו כמה אברכים אל הרב וייס, לנסות שוב לשכנע, והוא בשלו... אין לי בעיה עם הקפה, יש לי בעיה עם הפינה, זה יהפוך להיות מוקד נייעס ומושב ליצים כשקבוע יהיו שם עשרה בטלנים, בשביל מה צריך את זה.
אבל הרב וייס, התחנן ר' שמואל, אם אנחנו מסכימים שהקפה הוא לא הבעייה, נהיה צריכים להניח את המיחם הסוכר והקפה אפוא שהוא, ובתוך הבית מדרש זו לא אופציה, אז לא נקרא לזה פינה...
ניכר היה שהרב וייס התחיל להבין שאולי זה באמת חשוב והכרחי לחלק מהאברכים.

היה צורך בעוד לחיצה קטנה על נקודה רגישה כדי לסיים את הדיון בהסכמה, ו...עם כוס קפה ביד.
איציק יודע לעשות את זה הכי טוב.
תראה הרב וייס, עצם זה שאתה מפחד שפינת הקפה תגרום לרפיון בכולל, מעלה את השאלה על איכות האברכים בכולל, אני בטוח, אמר לו איציק, שהאברכים בכולל שלך קצת יותר איכותיים.

הרב וייס שינה את פניו, ומקשיחות ורצינות שאחזה אותו בכל מהלך הדיון הוא לפתע התרכך, חיוך מאולץ עלה על פניו, הוא פנה לאיציק -
איציק, איך אתה אוהב את הקפה עם קצף או בלי...

למחרת, גם הרב וייס נצפה מתגנב אל פינת הקפה מכין לעצמו כוס קפה, על האפשרות הזאת שניתנה לו, הוא צריך להודות, רק לעצמו.


#
והנה עוד משהו מאזור פינת הקפה.

איך אומרים העולם, אי אפשר גם וגם.
גם לעבוד וגם להיות אברך, פחות עובד ביחד, אבל יש את היצירתיים שמנסים להיות כאלה למרות הכל.
אחד מהם זה הבעלים של סלסלת הלחמניות/ כריכים שנמצאת בפינת הקפה.
מחירו של כריך הוא שבעה שקלים, והסנדוויץ' סולידי, מכיל חביתה וירקות, לא מנסה לאתגר עם טונה וחרדל, ועדיין זה לא משכנע אותי לקנות אם אני לא בהתקף רעב קשה ופתאומי.

מי הבעלים? זו חידה שעוד לא נפתרה, יש השערות שונות על כמה אברכים בכולל, אך עוד לא הוכח מעבר לכל ספק מי הוא זה ואיזה הוא שמלאו ליבו להפרנס על חשבון הרעב של האברכים.
ואני מהסוג המפרגן, אין בי צרות עין בפרנסתם של אחרים, הם עובדים ומגיע להם להרוויח.

לאחר שיחה קצרה עם טובי המוחות הכלכליים בכולל, אלה שמריחים כסף ממרחקים, התברר שרווחיות לא קיימת בעסק הלחמניות.
החשבון מתברר כפשוט, לחמנייה עולה 1.5 ₪ חביתה 1 ₪ והירקות גם הם שווים 1 ₪ סה"כ עלויות של 3.5 ₪ לכריך מוכן, לכאורה עם משלמים שבעה שקלים ללחמניה יש כאן הכפלה יפה, ומה זה אם לא רווח.
אבל פה הטעות הסבירו לי המבינים, הרי הוא מניח 14 לחמניות וקונים ממנו בממוצע 9 לחמניות בכל יום, סך ההכנסות עומד על 63 ₪ ובניכוי ההוצאות הרווח הנקי הוא 32 ₪ ומזה יש להוריד את מחיר העלות של חמשת הלחמניות המיותמות שנותרו בסלסלה השוות 17.5 ₪.

הסכום העלוב שנשאר הוא 14.5 שקלים, שהם בתמורה לזמן שבזבז בפריסת לחמניות הכנת 14 חביתות וחיתוך ירקות, האם זה שווה את ההשקעה? כל עוד וזה במסגרת גמ"ח אולי כן!
לא כשיש לך שהסיבה אמורה להיות השלמת הכנסה מהצד.

מפגש של אברך באירוע כזה לא באמת מהווה חלק מניסיון העושר שמחכה לאברך בעולם שבחוץ,
אנחנו ממשיכים ללמוד.


[י"ב]

#
השבועות חולפים להם במהירות כזאת שקורה ואני לא זוכר או לא באמת בטוח בשמו של החודש הנוכחי.
כששמעתי את השיח בין האברכים שהיה על תאנים ותולעים, שיערתי שהחודש הוא שבט.

ולעניינינו, הייתה טענה שנשמעה לי במחשבה ראשונה די סבירה, הטוען שטען שאין שום סיבה אמתית להימנע מלאכול תאנים, הפכו את זה כמעט למאכלות אסורות, זה בסך הכול פרי די טעים, ששווה "בדיקה", תבדוק ותאכל, אפוא הבעיה?
אתה נורמלי? צעקו עליו, כל תולעת זה חמש לאווין, על מה אתה מדבר?
המחמירים טענו שאי אפשר כמעט להגיע למצב של וודאות לגבי הניקיון, מאחר וצבע התולעים די זהה לפנים התאנה, ולא תמיד התולעים בקטע של לזחול כשפותחים את הפרי, לפעמים הם גם מתות.
איציק התלוצץ על כך שגם הרב של התולעים לא מצליח להשתלט עליהם ולהוציא אותם מהתאנים.

מתאנים עבר הדיון לקשיו, ולצימוקים שהדרך היחידה לאכול אותם היא ע"י השרייתם במים רותחים עד שיתנפחו ויבטלו בשישים את התולעים, לא נראה לי שמישהו ייגע בצימוקים שעברו התעללות כזאת, אז גם צימוקים עדיף שלא לקנות.

כשהבנתי איך התפתח לו פתאום הדיון, הבנתי גם שאין מה לצפות מערכת הפירות של ט"ו בשבט שהרב וייס מנסה לארגן ומקווה לחלק לאברכים, ככל הנראה הערכה תכיל בוטנים ושקדים, ואולי אולי גם תמרים, תלוי איך יסתיים הדיון שעוד יגיע גם אליהם.
למשמשים ושזיפים אין מה לצפות.
לי אישית לא באמת אכפת, אני פשוט מתנגד נחרצות לכל הפירות היבשים/מיובשים שמביאים לנו מטורקיה, לא רק בגלל התהליך הלא טבעי שמעבירים את הפירות, אלא כי לא נראה לי שארץ ישראל משתבחת בפירות ארץ העמים.


#
ר' איתמר זייבלד יושב בסדר ב' ממש קרוב אלינו, בספסל שמאחור.
על הסטנדר שלו לא נמצא אף פעם רק ספר אחד, תמיד ידעתי שבראש השנה פתוחים שלושה ספרים, אצל ר' איתמר זה קורה בכל יום, לפניו פתוחים לפחות ארבעה ספרים, וכולם של צדיקים גמורים, ראשונים ואחרונים ורבותינו הפוסקים.
הארבעה מונחים על הסטנדר שלפניו ועוד שישה עומדים בתור על המושב הריק למחצה שלידו, יודעי דבר אומרים כי ר' איתמר בקי בכל הש"ס ובנשים נזיקין גם בעיון.
אפשר לשאול אותו על כל דבר שקשור ללימוד, בכל מכמני התורה, ומנגד בענייני העולם הוא בור ועם הארץ, אין לו בעולמו אלא ד' אמות של שטייגען.
הוא מהווה מופת ודוגמא לתלמיד חכם השקוע עד צוואר במימי התורה, את הראש הוא מוציא מהמים רק בשביל לנשום ולאכול, אולי קצת הגזמתי בתיאור, אבל איך שסיפרו לי זה מאוד קרוב למציאות.

בכיס חולצתו מצויים דרך קבע שלושה פנקסים מחולקים בצבעם לפי נושאים, הפנקס פתוח, והיד, כל כמה דקות, רושמת חקירה חדשה, וורט, או איזה ידיעה נכבדה שהוא שמע באותו רגע, הוא לא מפספס ורושם כל דבר תורה, אלא"כ הוא מכיר אותו כמו שקורה ברוב המקרים, ועל כן במקרה ור' איתמר מוציא את פנקסו לאחר שדיבר בלימוד עם אברך כל שהוא, נחשב הדבר להישג משמעותי עבור האברך.
לנקודות מוסר ומחשבה יש לו פנקס ייעודי, מעריציו ויש כאלה, יודעים להסביר גם את בחירת הצבעים בהתאם לתוכן הפנקס, לדעתי הם קצת מגזימים.

את כל המידע הזה לוקח זמן לקבל, במקרה שלי זה היה מהיר.
כשאני בתמימותי הסתובבתי אל ר' איתמר ברגע פנוי בדיוק כשהחברותא שלי קם, ושאלתי אותו על המודעה שבישרה על בואם של נציגי העירייה להסדיר את הארנונה.
רק ניסיתי להתעדכן אם הם כבר באו, מכיון שיום קודם נעדרתי מהכולל.
הפנים התמהות של ר' איתמר שנתנו לי להבין שאין לו מושג וחצי מושג בעניין, לא התקרבו לפרצוף ההמום של החברותא שלי שחזר והבין ששאלתי את ר' איתמר שאלה לא לעניין.
הפנים שלו אמרו לי בלי קול, השתגעת!

ואז הוא התחיל לספר לי עליו...

 

[נ. גל]

אופיו של האברך הנכבד הולך והופך מעמיק מפרק לפרק, מה שמוסיף הנאה רבה ועניין.
ביחוד נהנתי מהקונפליקט בו חשוב לו לציין ש

לי אישית לא באמת אכפת

בסוגיות כאלה ואחרות, אך הוא טורח לכתוב אותן כחוויותיו בכולל.

השבועות חולפים להם במהירות כזאת שקורה ואני לא זוכר או לא באמת בטוח בשמו של החודש הנוכחי.
כששמעתי את השיח בין האברכים שהיה על תאנים ותולעים, שיערתי שהחודש הוא שבט.

זה איננה סתירה מיניה וביה?
הרי מדובר בקטעים מתוך יומנו של האברך, משמע - שהוא כותב יומן.
והא כיצד אדם המנהל יומן יכול שלא לזכור את התאריך?

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

יש לי כמה הערות על העניין, מקווה שזה בסדר.
דבר ראשון אתה צריך לשאול את עצמך איזה סיפור אתה מספר:
ברור שאתה כותב יומן, אבל השאלה היא מה אתה רוצה לספר ביומן?
ויותר חשוב למי אתה מספר את הסיפור, מה קהל היעד שלך?
האם אתה רוצה לגרום לאנשים שמכירים את הסיטואציה להזדהות איתה, או אולי לספר לאנשים מבחוץ איך נראה כולל מבפנים.

התחושה שעולה בי תוך כדי קריאה, מזכירה לי ספרים שהסתובבו אצלנו בחיידר, ותיארו סדר יום של בחור שעולה לישיבה קטנה, אלה היו סיפורים פשוטים, שתיארו את סדר היום, מעט קונפליקטים פשוטים עם חברים והרמי"ם, אפיזודות שוליות כאלה ואחרות, ונועדו לתת לילדים מושג לגבי לימוד בישיבה.
כספרי הדרכה היה להם מקום
כיצירות ספרותיות שעומדות בפני עצמן, הייתי חושב פעמיים אם להגדיר אותן ככאלה.

תחושה נוספת שעלתה בי היא דומה לקריאה בספרים אוטביוגרפיים נישתיים, לעיתים משפחתיים. שמנסים להעביר חיים שחלק מהקהל מכיר אותם, למשל לימודים בישיבה איקס לפני שנים רבות, או הקמה של יישוב או קהילה כלשהיא, שמסופרים על ידי אחד שחווה את ימי ההקמה, בדרך כלל לא באופן מהוקצע יותר מדי, ולעיתים עם היטפלות לחלקים שוליים שמובנים רק לאלה שחיים ממש בתוך הסיטואציה, שהם בתורם מניחים את ספל התה מהיד, ופולטים: "אחחח, סרולוביץ והשטויות שלו", ואפילו: "ברכה, את חייבת לקרוא על התקופה שהיינו מתקלחים רק עם ספלים של מים אחרונים, ושולמן היה שומר שקיות של חלב בתוך התא של הסטנדר" (ברכה מהנהנת בנימוס)

כשאני קורא את היומן אני יכול להזדהות עם חלק מהסיטואציות, אבל לא מתחדש לי יותר מדי, הדיאלוגים אמינים מדי, והדמויות נעות בתוך מסגרת מאוד מוכתבת מראש, חסר לי אלמנט ההפתעה. כשאני רואה דמות בספר, אני רוצה שיהיה לה רקע צבעוני, שאני לא אשכח מקיומה בתום הקריאה.
שאני אזכור את השם שלה, אדע מה היא אוהבת לאכול, את צבע הגרבים החביב עליה, באיזו תנועה היא מסירה במפתיע את המשקפיים מהאף, ואיך בכלל נראה האף שלה, מהם הפרטים המוקצנים שיש בה, שגרמו לדמות שלה לצוץ בסיפור.
"ראובן שמכר לשמעון" מופיע בגמרא עשרות פעמים, אבל אף אחד לא זוכר את הדמות, כי אין לה חשיבות, והיא עומדת שם כאמצעי עזר להבנה, ואילו דמויות כמו מרי בר איסק, או "כידור" מוכרות היטב כי הסיפור שלהם מובא בצירוף של פרטים (ההוא גברא אלימא, השני גנב שפל) וכל אחד שאי פעם למד את הסוגיות האלה, יודע להלביש להם דמות שמסתדרת עם הסטריאוטיפים שקיימים לו בראש.

לכן המלצתי היא שדמות שאין לה התחלה אמצע וסוף, לא תופיע בסיפור בכלל, כי היא מעמיסה על הקורא פרט מיותר שאין לו מה לעשות איתו.
הדרך לטפל בבעיה הזאת היא בניית סגל שחקנים מצומצם, שמשחקים את אותה דמות בסיטואציות שונות. כמו שנהוג לעשות בסרטים.
מאפיינים את דמות המתמיד, ואת כל סיפורי המתמידים תופרים עליה, את העסקנים והסוחרי עוגיות מחברים לדמות אחרת שמתעסקת עם הכל (גם סנדוויצ'ים, גם השקעות מפוקפקות בפונזי, וגם מארגנים את המשנת יוסף, ולכן המקום שלהם פנוי בסדר ב ביום רביעי), בפינת התה תמיד יעמוד אברך מאוד מסויים שיודע לשלוף את הבסקוויט הנמס למחצה בדיוק בשניה הנכונה, והוא גם יכול להיות זה שמעודכן בכל המכתבים האחרונים ב"רשות הרבים".

דבר נוסף הוא המינון של האפיזודות, ורמת התיאור המדוקדקת שלהן.
ההמלצה שלי היא להימנע מתיאורים של "הליכה" (הלכתי לפה וחזרתי לשם ותליתי את הז'קט בחדר חליפות) אלא אם כן יש בתוך התיאור הזה מסר נוסף שחייב להתרחש בזמן הזה. (תוך כדי הליכה לחדר החליפות, הבחנתי בברוך העסקן שמנסה לחשבן כמה הרוויח ממכירת הסנדוויצ'ים שלו, הוא הסתיר את דף החשבון המקושקש באמצעות כרך גדול של קצות דז'ימיטרובסקי)
אחרת הקטע הזה נועד למחיקה, סיטואציה צריכה להתחיל מתוך עצמה, בלי יותר מדי הקדמות שלא תורמות לה.

לא להסביר מושגים.
אלא אם כן אתה מייעד את הספר לנוער שממש לא יודע איך נראה כולל מבפנים (וכאן חוזרת השאלה למי מיועד הספר)
אחרת, פשוט לתת למושגים לצוף בחלל שלהם, הקורא מספיק אינטליגנט כדי להבין את המושג בכוחות עצמו, (קצות דז'ימיטרובסקי וזהו) להבין באיזו אטמוספרה נכתב הסיפור, ולעשות את הקישור בין הפרטים שעוטפים את המושג, לבין המושג עצמו.

דיאלוגים:
בלי מילה אחת מיותרת.
בעוד בתיאורים אתה יכול להתפזר כאוות נפשך, בדיאלוגים אתה חייב להיות חד וחריף.
כל היגד צריך להיות צמוד לאפיון של הדמות, לשפה שלו, ולהתכתב עם מה שמעניין אותו בחיים או מסעיר אותו.
עדיף להיות מעט קיצוני מאשר אנמי. אם מתווכחים על חרקים, הדיון צריך להיות רווי בשקצים ורמשים. אם מתדיינים על חוק הגיוס, צריך להרגיש את המגע הקר של האזיקים על הידים של האברך הכי מתמיד, כשיבואו הקנטוניסטים לתלוש אותו מהסטנדר.
הפריווילגיה להתדיין במשפטים מנומסים ולא החלטיים שמורה לאשכולות בפרוג, בכולל משתמשים בכל הפלטה של הצבעים (כולל הצנצנת והמים שטובלים בהם את המכחולים) כאמצעי לגיטימי בוויכוחים (למיטב זכרוני)

בכל מקרה בהצלחה, הייתי רוצה לראות את התוצר הסופי.