הנושאים החמים
הנושאים החמים
החומר שעולה כאן הוא הטיוטה הראשונית לרעיון שמנקר באצבעותיי...
[תודה על הביקורת והרעיונות, חלקם יושמו בפועל]
אשמח לכל הערה והארה, ביקורת ומחמאה,
לעיונכם ולהנאתכם.
מיומנו של אברך
[תודה על הביקורת והרעיונות, חלקם יושמו בפועל]
אשמח לכל הערה והארה, ביקורת ומחמאה,
לעיונכם ולהנאתכם.
מיומנו של אברך
[א]
קצוות הדפים בכרך העבה שנח על הסטנדר, הציצו אלי בחיוך, הרגע סגרתי את הגמרא, השעה 19:00 סוף סדר ב', סוף זמן חורף, אני מביט בערגה על הגמ', מסכת בבא בתרא, נשאר לי כמה עשרות דפים לסיים את המסכת, מה הלחץ? יש חודש בין הזמנים, אפשר לסיים ואולי גם להספיק לחזור על כמה פרקים.
אני לא מסיר את מבטי מן הגמ', מסתכל על הדפים, הגוונים הכהים שצובעים חלק מהדפים לסירוגין, מזכירים לי את הסוגיות אותן למדנו בעיון, השעות הרבות בהם הייתי רכון על הדפים עשו את שלהם, עשו אוזניים לתורה... 5 חודשים של שטייגען יומיומי, ליבי התמלא גאווה.
נשארתי לשבת במקום, לא הייתי מסוגל לזוז, ככה לקום ולעזוב? איך יהיה בין הזמנים? הסתכלתי סביבי, בית המדרש אט אט מתרוקן, 130 האברכים שבו נפרדים זה מזה לשלום, ראיתי עליהם את קושי הפרידה, כאילו מחכים שהטלפון יצלצל ועל הקו יהיה ה"וואצאפ" של הכולל, ויבשר על תחילתו של זמן קיץ, היה זמן חורף פורה ומוצלח, מי צריך את החופש הזה? אולי האישה!
הרגשתי גם אני את החיבור העז שנוצר ביני לבינם, ביני לבין הכולל, ביני לאברך שבי.
נזכרתי באחת בפעם הראשונה בה ניצבתי בשערי הכולל, עמדתי נבוך, בוחן כל אברך, כל ספסל, שואל את עצמי איך אני קשור לכאן, שבועות עברו עד שחשתי בנח להיכנס, להתיישב ופשוט להתחיל ללמוד, ללמוד וליהנות.
מה שמביא אותי להיזכר באתגר הראשון בחיי האברך, מציאת כולל.
5 חודשים קודם לכן...
התאריך הוא ז' במרחשוון מה שאומר שמתחילים לשאול על הגשמים, זמן חורף התחיל לא מכבר, אני, חתן טרי, ביום האחרון לשבע ברכות, ראשי טרוד בטירדא דמצווה... מצוות תלמוד תורה, היכן אני הולך ללמוד מחר, מקווה שהשווער כבר מצא את הקשרים הנכונים.
כמה פשוט, למצוא כולל! נשמע קל? תכלס', לא דבר של מה בכך!
יש לא מעט סוגי כוללים, לא מעט צורות לימוד, במה ואיך ללמוד, יש כוללים שמתמקדים בעיקר בלימוד עיוני, הלומדס' הישיבתי, ויש כוללים שחשוב בהם יותר ההספק, הידיעות, ההיקף, יש כוללי הלכה, שעיקר עיסוקם בעניני הלכה, מבחנים לרבנות, דיינות, או למטרת ידיעת ההלכה על בורייה, וכידוע שאין אדם לומד אלא מה שליבו חפץ.
נכון שאפשר ללמוד בכל מקום וכל דבר, אבל לא לזה נועד הכולל, ללמוד אפשר גם בבית, ובלי חברותא, כשאברך הולך לכולל, הוא נכנס למעטפת שלימה המשפיעה רבות על חייו, מה שמצריך חשיבה עמוקה על כדאיות, סיכויי התאקלמות קליטה, ועלייה – מעלה מעלה.
לא מוגזם יהיה לומר כי מספר סוגי הכוללים זהה למספר הכוללים עצמם, האווירה כל כך שונה בין כולל למשנהו, הכללים משתנים לפי הראשי כוללים, שכדרך שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ההווי נוצר מהאנשים שמרכיבים את הכולל ובכל כולל התרכובת האנושית שונה.
דבר אחד משותף לכלל הכוללים, כל כולל היכן שיהיה בנוי מקבוצת אנשים ששמו לנגד עיניהם 3 מטרות, ללמוד. ללמוד. וללמוד. לא שאי אפשר למצוא, כוללים בלי אברכים... או כוללים עם אברכים שלומדים פחות... אך עדיין תבנית הכולל היא תכולתו ותכליתו, שהיא לאפשר למי שרוצה בכך ללמוד, וכמה שיותר.
כולל מטבעו הוא כר פורה להצמחת ת"ח, אך הת"ח הם גם אנשים, ואנשים - שונים הם, שונים זה מזה ומחולקים ל – עדות, מגזרים, תתי מגזרים, קהילות, וסגנונות שונים - פתוחים, סגורים, מודרנים, צולי"ם, ובנוסף לכל זה כל ישיבה חשובה ומרכזית מפתחת איזה זן חדש של דרך ומהלך, בהשקפה והנהגה, וישיבות כידוע הם החומר האנושי הממלא את היכלי הכוללים, מה שמייצר עוד היבט המצריך בחינה ובדיקה מוקדמת של מקום הלימודים.
בנוסף לכך יש להביא בחשבון את בעיית הגילנות בכוללים, אין שום מניעה שאברך טרי שרק אתמול נפרד מחבריו לישיבה, ינחת בבת אחת אל בית מדרש שכונתי מלא באברכים שנתמלא ונתארך זקנם, וכריסם "מלאה", בש"ס ובפוסקים... אין מניעה, אך גם אין שום הצדקה לכך, אולי ההיפך, יכולת ההסתגלות בסביבה עם פערי גילאים של 15-25 שנים לא תהיה קלה.
בקיצור, לא קל.
ונקודה למחשבה, היכולת שלי לפעמים לדון באופציות כאשר הסיכויים שזכות הבחירה תינתן לי הם שואפים לאפס, היא מתסכלת בכל פעם מחדש, הרי ביני לבין עצמי אני יודע כי אני לא באמת בוחר כולל, הראש כולל הוא זה שבוחר אם לקבל אותי או שלא, אבל למה שזה יפריע לי להמשיך לתכנן את מסלול הכוללים שלי עד לשטלא - התפקיד הנחשק. בסוף בסוף הבחירה שלי תהיה אם ללכת לראיון עם כבוד ראש הכולל או פשוט להישאר בבית ולחכות שראשי הכוללים יעמדו על 78 המדרגות שמובילות אל ביתי, וידרשו בתחינה שאבוא לשערי הכולל שלהם.
ציפייה, היתכנות, לא! תפילה, השתדלות, כן!
[ב]
יום קודם לכן:
"עוהוהויד ישמע בהרי יהודה, אוווובחוצות ירושלים", זו כנראה הפעם האחרונה שאני שומע את השיר הזה כשאני יושב במרכז השולחן, משועמם, עייף, מימיני אבי, משמאלי השווער, "משמאלי" אני אומר, כי דווקא ניסיתי להתחיל איתו ברגל ימין, באמת!
הם שרים ואני כמעט נרדם, בכל זאת שבוע עמוס חוויות, שבוע שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, כמה הכנות כמה מחשבות, וב"ה החתונה הייתה נפלאה, השבת גם כן, אכן, השבע ברכות היו קצת יותר מאתגרים, אבל בסך הכל היה נחמד, אבל בכל זאת אני חייב כמה הערות וטרוניות, אחרת אני לא באמת ייהנה...
ובכן, היו לא מעט דרשות קצרות שמשום מה מסיבה כל שהיא מתארכות ומתארכות ולא נגמרות, ואתה החתן, צריך לשמור על קשר עין פקוחה! עם הדרשן שטוען שלא הכין ומדבר מהלב, והלב שלו שיהיה בריא, כנחל נובע וכמעיין המתגבר, - אני נזכר בעוד וורט, ו - בדיוק אתמול פגשתי אדם שסיפר לי סיפור נפלא, - ולפי זה אפשר ליישב את הקושייא של הבית יוסף, ריבונו של עולם! איך הוא הגיע לחנוכה? ומה אנחנו אשמים??? למען השם.
היו בשבוע הזה לא מעט נסיעות מפרכות ומעייפות לשבע ברכות, בביתר ובאלעד, והכי גרוע, הכי גרוע בבית שמש, אני מתכוון לרמת בית שמש ג', וואו, מספר הכיכרות בהם נסענו, או נכון יותר לומר - הסתובבנו, היה גדול ממספר הנוסעים באוטובוס היושבים והעומדים, כשלרוע המזל היינו אני ורעייתי, "החתן והכלה" - מהעומדים, ככה זה כשמתעקשים ללבוש את הפראק רק בחתונה ובשבת חתן, אתה הרי לא תספר לכולם שאתה חתן ואולי מן הראוי שייתנו לך לשבת, אז אתה עומד... בחליפה קצרה, אתה עומד ויודע שאחרי כל זה, אתה עוד צריך לאכול 3 מנות וקינוח, שאחותך היקרה הכינה, ויש גם דרך חזור... אז צריך לקחת בחשבון את מספר הכיכרות ולהכפיל, לא עדיף כבר רמזורים?
והערה נוספת, כמו כל חתן, במשך כל שבעת ימי המשתה, החל מהחתונה נפגשתי עם לא מעט אנשים קרובי משפחה, מכרים, שכנים, ידידים וחברים, ו...אורחים מהצד השלישי שאין לי מושג איך הם קשורים אליי, הקשר הסביר ביותר הוא בכלל לאוכל, שבוא נגיד היה אכיל, לא יותר! ועם כל פגישה מגיעה מסכת של לחיצות ידיים חיבוקים ו... נשיקות, שלא תמיד רציתי לתת או לקבל, לפחות לא פעמיים! שמישהו יסביר לי, אף פעם לא הבנתי את זה, נישקת פעם אחת, למה עוד פעם, לא רבנו, לא הלכתי לשום מקום, למה עוד פעם? ולחבק... אפשר קצת יותר בעדינות, ושלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב אנשים, אפילו אוהב מאוד, אבל הקורונה השפיעה עלי לטווח ארוך... אולי גם עליכם.
אבל למה לי להתלונן, אני הכי מאושר בעולם, החיים לפני, הגשמתי את החלום, קרעתי את הים, ואני יוצא לחירות! לא? את האמת... אני יודע עמוק בלב...
והאמת היא שזה לא מדויק, בלשון המעטה, - בית! חתן צעיר, לא בונים ביום אחד! ויש הרבה עבודה לעשות, לטאטא לשטוף לנקות לכבס לתלות לקפל לגהץ ויש עוד... אבל אני מאושר ומה זה משנה?
זה היה רעיון טוב לעשות את השבע ברכות האחרון בבני ברק, הליכה קצרה ועוד 78 מדרגות ואנחנו ביחידת דיור, רצינו מרפסת, אז קיבלנו אותה, עם מדרגות... אני מנחם את עצמי שככל שקשה לעלות ליחידה, כך יהיה קשה יותר לעלות במשקל, לא לוקח בחשבון את קצב העלייה שאשתי מתכננת לי בתפריט ארוחות הערב...
הפלאפון מצלצל, אנשי הקשר כבר מרשים לעצמם להטריד, בטח הם אומרים לעצמם הוא כבר סיים את השבע ברכות, הוא משועמם! לא חברים! אני בעיקר עייף, ורוצה לישון.
השווער על הקו, מה נשמע חתן? אתה זוכר שיש לך מחר פגישה עם הראש כולל, תכין משהו, איזה חבורה, דבר תורה אבל משהו בלומדס', אני לא בטוח שהוא ישאל, אבל אתה יודע ליתר בטחון, בסדר, אני אומר לו, כשאני רואה עיגולים שחורים בעיניים, עכשיו להכין חבורה? רצתי לספרייה הקטנה לחפש "קהילות יעקב" על סוגייא מרכזית בבבא בתרא, נזכרתי ברגע, שאני בעצם כבר "אברך", ולאברך אמור להיות כולל...
[ג]
אני פותח את הקהילות יעקב על גדרי חזקה, מקווה שהראש כולל לא באמת מונח עכשיו בנבכי הסוגייא, כך שלפחות קצת רושם יישאר אחרי החבורה שאני ימסור לו, השווער מסר לי את מספר הטלפון של הראש כולל, גם כדי שאני יעביר אותו לראש הישיבה ולרמי"ם ולכל מי שיוכל לעזור, לזרוק מילה טובה, בכל זאת, רע אני לא! וגם כדי, לקבל את התשובה במקרה והיא תהיה חיובית.
רשמתי בקצרה את הדברי תורה, כשאני בטוח שהריאיון הוא בעצם שיעור תורה... אני מחכה לשעה היעודה - 21:00 מעודד קלות מהידיעה כי מסתבר ואחרי יום עמוס, העייפות של ראש הכולל תעמוד לזכותי.
פרק תהילים אחרון, ואני נכנס לבניין, מסתכל במראה שבכניסה, בחור צעיר, זקנו מגולח, כובע חדש, חליפה חדשה, נעליים חדשות.
צדיק! אתה לא נראה אברך כולל... אני מהרהר, ומייד מתנער כי בעוד עשרים דקות אולי קצת יותר, גם אם אני לא נראה, אני יהיה בעז"ה - אברך כולל!
אני כותב ואני שם לב שלא פתחתי בלספר על עצמי, ואולי זה לא באמת חשוב, אבל בכל זאת קצת רקע.
קוראים לי נתנאל הלוי, גדלתי בבית שמש ולמדתי בחיידר.
כשקוראים לתלמוד תורה – חיידר, זה בדר"כ כשהוא משתייך למגזר הליטאי / חסידי, ואני לא! לא שיש לי משהו נגד, פשוט רצון הבורא סימן את מקומי בעדות המזרח וליתר דיוק בעדה התימנית, מה שבכל זאת לא הפריע לי להשתלב בצורה טבעית עד כמה שאפשר באווירה בעגה ובסגנון הליטאי.
לא אכחד ולא אשקר, היו אתגרים וקשיים פה ושם, הלא השינוי בגוונים מצריך איזה ייחס מיוחד... ועמו, הערות תמימות ומביישות של ילדים... הח'ית והע'ין שמידי פעם נפלטות מגרוני מתוך הרגל של תפילה בבית הכנסת התימני, לא משאירות צל של ספק, מאין מוצאי, אך בגדול גדלתי ולמדתי במוסדות ליטאיים, לא שאני רואה בזה איזו נקודת אור בגורלי, למעט הרגשת ייחודיות, ויש שיאמרו – מיוחדות שלעיתים מאתגרת ולעיתים מתגמלת, מעבר לכך אני לא רואה בלמידה במוסדות של זרם אחד עליונות, או רמה גבוהה יותר מאשר בזרם האחר, גם אם יש שיוכיחו זאת באותות ובמופתים, שיוכיחו, אז מה?
אני לא באמת מזהה שינוי בין הסגנונות, כזה שמשפיע דרמטית על צורת החיים, אני דווקא אוהב את השוני בין האנשים ורואה בזה בעיקר מתנת שמים - ערכת צבעים נפלאה המאפשרת לעולם שלנו להיראות כל כך יפה, מה היינו עושים בלי הגיוון הנפלא בסגנונות, בלי המנטליות השונה שמידי פעם מבצבצת ומזכירה מהיכן באנו, יותר נכון, מהיכן באו הסבים והסבתות שלנו. המנהגים, האוכל, המוזיקה, השפה, הלבוש, לו היינו כאיש אחד העולם היה כל כך בנאלי, ומשעמם להחריד, לא כך?
אינני מצליח לאמוד את הפערים בצורה אמיתית, לכמת אותם ולהורות באצבע, על הפלוסים והמינוסים שבכל מגזר, גם כי אינני ראוי, וגם כי אינני אובייקטיבי...
כמה חשוב להתעסק בזה? זו כבר שאלה שעומדת בפני עצמה, והדיון מתקיים היכן שמתקיים.
יש פער אין פער? מיציתי!
ועדיין חשוב לי להדגיש את הרקע, מאחר וזווית הראייה משתנה פה ושם בהתאם למקום ממנו אתה מסתכל, ובמקרה הזה מהמקום ממנו באתי, וזה פשוט עשה ועושה את החיים שלי ומקווה שגם את של סביבתי להרבה יותר מעניינים, תודה ה', כזה אני, אוהב את ההתמודדויות הקטנות האלה אם ישנם, החיכוכים הפערים, וכל מה שנלווה.
ובכן, חיידר, ישיב"ק בבית שמש, ישיב"ג בחיפה, תקופת הילדות והנערות הייתה חלקה למדי, לא פלא שאני לא הולך לכתוב על הילדות הרגילה שהייתה לי, ילד טוב, מצליח עד כמה שהוא יכול בלימודים, מסוג הילד שעושה בעיות ותעלולים רק אם לא יידעו שזה הוא, ובגדול, אפשר לחזור למציאות.
ובמציאות באותה עת, עמדתי בפתח הבניין, בחשש ובלחץ, פסעתי לעבר המדרגות, לבית משפחת וויס, הלחץ מזכיר לי את אותה הרגשה שהייתה לי במבחן הקבלה לישיבה, אך עם הבדל אחד, שאם ישיבה היא לתקופת זמן של חמש שש שנים, כולל יכול להיות לכל החיים... בהצלחה!
[ד]
נקשתי קלות על הדלת שנפתחה מייד, בפתח הבית עמד הרב ויס, שלום עליכם! בואו תיכנסו... אני מצדד את מבטי לאחור, בודק אם מישהו בא איתי, לא! אני לבד, לא באתי היום עם הפראק... אז למה הוא אומר לי "תיכנסו", נו שוין, אני נכנס.
איך קוראים לכם... שואל הרב ויס כשהוא מושיב אותי בשולחן הסלון, אני מתיישב ונע באי נוחות על הכיסא, למה הוא ממשיך עם זה?
שיחה קצרה על דא ועל הא, אפוא למדתם? מי זה השווער? מה שמעתם על הכולל? אני משתדל לענות על הכל, אבל בקוצר רוח...
המשא המרכזי משום מה מתעכב, אני לא נשאל שום שאלה תורנית, ולא מקבל שום רמז או הזמנה לומר משהו, אני מבין שאולי בכלל הפגישה לא אמורה להיות מבחן קבלה, אלא יותר מפגש היכרות, לקבלת רושם על האברך המיועד, לתהות על קנקני יותר מאשר על תוכי...
תוך כדי הדברים אני מגלה שאכן הרב ויס כלל לא משמש כראש הכולל, הוא כנראה מנהל הכולל או בעל תפקיד דומה, - ר' שאול זלצבך, הראש כולל... אומר לי הרב ויס, כשידיו מתנועעות מכריחות אותי להשתכנע, - שולט בכל הש"ס בעיון, ובקיא גדול בהלכה, הוא ה"מראה מקום" בכולל בכל נושא וסוגייא, אתם עוד תכירו אותו... שמעתי עליו... אמרתי לרב ויס, מחברים לישיבה שלומדים אצלכם בכולל, הם מאוד נהנים, ומספרים ששמעו הולך בכל היכלי הכוללים בעיר התורה.
אני מתחיל להבין שכנראה אנחנו, כלומר - אני, בדרך להתקבל, אחרת איך אני יכיר את הרב זלצבך, וכאילו לאשרר את מחשבותיי הרב ויס מאותת לי באלגנטיות על סיום הריאיון כשהוא אומר – לומדים עכשיו בבא בתרא, סוגיות של חזקה... מתרומם ומפטיר, נו, שיהיה בהצלחה!
אז כנראה אתה בפנים אמרתי לעצמי, מה נשאר לך? רק לקנות גמרא, כי בש"ס של החתונה אני לעת עתה לא נוגע.
הודיתי בעדינות ופניתי לצאת מהבית כשחיוך קטן על פני, איזה נס אני מהרהר, שהכנתי חבורה על "חזקה", זה התברר כהימור נכון, אבל מיותר...
עדכנתי את אשתי ששמחה, ומיד חייגתי לשווער לבשר לו על כך שהרב וויס נתן לי את כל הסיבות לחשוב שאני התקבלתי, - הוא בדיוק בממתינה... אומר לי השווער, אני מנתק, וכעבור 5 דקות קיבלתי את התשובה החיובית, סייעתא דשמייא! מסתבר, כי הרב ויס למד עם השווער שלי לפני 15 שנה בכולל בהרצליה, מה שמזכיר לי את הפסוק "שלח לחמך על פני המים – כי ברוב הימים", החתן שלך רק ירוויח.
לקנות גמרא... מה כבר יכול להיות, אז הנה הדילמה הבאה... הקרב הניטש בין המהדורות, עוז והדר, וילנא החדש, וטלמן הישן, ויש שיאמרו הישן והטוב, האחרון , הוכרע לפחות מבחינתי כבר מזמן, וברצינות... יש כאן קרב אמיתי לצורך שיווקי כמובן, בין הגישה המרבה לתקן גרסאות ולא חוששת אף לשנות קצת מצורת הדף המקורית, אם לא בגמרא עצמה אז במפרשים האחרים, לעומת הגישה המקבלת את העדכנות והחדשנות באיכות הדפוס, אך מתעקשת לשמור על האותנטיות של הגמרא, וכמה שפחות להלאות את הלומד בשינויי גרסאות.
עם נטייה קלה אני שולף מהמדף בחנות הספרים את הכרך העבה של מסכת בבא בתרא ממהדורת וילנא החדשה, לא כי אני רואה את עצמי כמכריע בשאלות ההדרה והגה"ה, רק כי רוב הלומדים יקנו ממילא עוז והדר, ומיעוטם לא יקנו בעקשנות עוז והדר, אני מוכן להיות זה שיבטיח את קיומו של אותו מיעוט עקשן, העיקר שלומדים, לא?
בבית ארוחת הערב כבר הייתה מוכנה, זה השלב בו עדיין משקיעים בארוחות... אז כמובן היה טעים, אני עולה למיטה, ויודע כי מחר מחכה לי, יום חדש, ולכולל... אברך חדש.
אבל היא תעבור...
