הנושאים החמים
הנושאים החמים
03:02
היא קראה פעם שאנשים לא מתעוררים סתם ככה בלילה.
הם לא פוקחים עיניים פתאום לחדר חשוך לשתי דקות ארוכות וחוזרים לישון בלי סיבה. מישהו העיר אותם או משהו או כמה משהוים. ואולי הם בכלל לא זוכרים את זה.
היא לבד שם בחדר החשוך מאד הזה. לבד מאד. וקר שם קצת למרות שכמעט אוגוסט בחוץ, וחם ולח ודביק.
המזגן מפהק לה מעל הראש בזמזום מנומנם, מבחוץ נשפך אור צהבהב מהמדרכה על הסדקים שבתריס ועל השידה נוצצות ספרות זרחניות ומטושטשות.
הגרון שלה יבש, איך לא. והאצבעות לחות ומזיעות.
היא נושמת נשימה עמוקה, בשקט. ומרגיש לה שהריאות שלה מכווצות כל כך חזק עד שהן בקושי מצליחות להתרחב.
היא לא הטיפוס הזה. כזאת שמסכימה לבזבז ככה את הזמן במחשבות על הגרוע מכל, שמתעוררת בלילה כששדים פרועים פולשים לה ללב. אז היא רק בולעת את הכאב הדוקר בגרון ומדשדשת במסדרון החשוך בקצב שלא תואם בכלל את התקתוק של השעון, אותו תיפוף ששומעים רק בלילה.
03:05
היא לא מדליקה אור במטבח, שונאת את האור הלבן של הפלורוסנטים כשהיא לבד. אז היא רק נשענת על המקרר ושותה שלוש כוסות מים קרים בבת אחת בלי להביט בצללים השחורים שרובצים על התקרה.
היא מנסה לנשום שוב פעם עמוק יותר, משחררת אוויר בשלוש נשיפות ארוכות ומגלה שהאצבעות שלה עדיין רועדות.
חוזרת למסדרון שוב. הרצפה לא קרה למרות שהיא יחפה, אבל כפות הרגליים שלה מחליקות כאילו נרטבו בשלולית רדודה וחמה.
גם הסלון חשוך, שותק בדממה אפלולית כזאת של לפנות בוקר. יש עיגולי אורות מהמרפסת, איפה שרואים פסים אדומים על הכביש כל הזמן. והדלת פתוחה לגמרי לנוף אבל האוויר לא זז בכלל.
היא פותחת את המחשב, האור הלבן מתנגש לה בעיניים והיא מרגישה את המקשים לחים קצת מתחת לאצבעות.
שום דבר לא קרה. שום דבר וכלום. למה היא כזאת טיפשה.
היא מזגזגת קצת באתרים עם כותרות אדומות על התקיפה האחרונה בסג'עייה, מרפרשת את הציפור הכחולה מידי דקה וחוזרת לבדוק איזה צ'אט כתבים מנומנם.
אין מה לראות נכון? כולם ישנים עמוק, מנמנמים על המקלדת. אם משהו היה קורה כבר היה טראפיק באיזה מקום. בטוח.
היא מתיישבת על הספה, מכווצת את הרגליים חזק ומוצאת כירבולית רכה להתעטף בה.
הוא בסדר. הכי בסדר שבעולם. אולי הם בכלל יצאו כבר מעזה והוא יתקשר עוד מעט?
היא כמעט נרדמת כשהראש שלה מתרומם פתאום. אם הוא יתקשר הוא יכול להעיר את הילדים, הטלפון שלה נשאר בחדר מאז שהלכו לישון, חבל שיתעוררו לפני ש—
03:40
יש נשימות שקטות בחדר. רכות כאלו, לוחשות. היא מסדרת קצוות של שמיכה אחת, מרימה כרית אחרת, מלטפת ביד מיוזעת תלתלים רכים בניחוח אוקיינוס שקט.
מזל שלא התעצלה לקלח אותם בערב. איזה מזל, אם יבואו עכשיו לומר לה---
היא קופצת. יש רעש ברור לחלוטין מהדלת. והשדים בלב שלה מדלגים בין העליות לחדרים כמו רקדנים גרועים על רצפה לא עקומה בכלל.
האצבעות שלה מזיעות על הידית, והעינית מטשטשת קצת מולה מנשימות כבדות.
יש אור בחדר המדרגות וצללית מעוותת שנראית כמו הבחור הצעיר שמנקה את הבניין עם מגב וסמרטוט.
היא בולעת. הגרון מחוספס ושורף והלב שלה דופק לה עדיין באוזניים. באיזה עולם זה רעיון טוב לדפוק לאנשים בכזאת שעה עם מגב בדלת.
04:32
היא עושה שוב פעם סיבוב בבית. בודקת חלונות ויוצאת למרפסת. מחפשת בין שלוליות אור כתומות וחתולי רחוב ערניים איזה רכב צבאי כהה. אותה לא יפתיעו ככה בלי להתכונן.
בחוץ יש צרצרים עייפים וזמזום של מזגנים ורעש של מכונות שעובדות חזק כשהאנשים חולמים על חיים יפים, והעולם חמים ורך ואפל מאד.
היא עייפה אבל הפולשים שבלב שלה לא יכולים לישון. והיא רק רוצה לחפש בשמים כוכבים קורצים, כאלו עם פסי אור ישרים מהאינסוף עד אליה, אבל פוחדת להרים עיניים למעלה ולפספס איזו תנועה ברחוב.
היא חוזרת פנימה רק כשנכנסת משאית זבל לרחוב. והשמים כחולים כבר מאד והכוכבים שוקעים.
05:13
היא מפעילה מכונה. לפני שאולי יהיה לה אסור. ממיינת גופיות קטנות ואוברולים לפינה אחת, מגבות לפינה אחרת, ומעיפה את הפיג'מה שלו לפינה שלישית.
פקק של ג'ל, מרכך כביסה, לטרוק את הדלת וללחוץ על כפתור ההפעלה. היא טובה בפעולות ממוקדות. קצרות וחתוכות. הכי טוב למוח שלה כשהיא מנתקת לו את ה-WIFI ללב.
ומי זה שיודע. ולמה הלב שלה דוהר על מאתיים קמ"ש, קבור עמוק בין המייבש לערמות הכביסות.
05:22
האור הצהוב לא מחמיא לה. מול המראה היא מעזה להביט בעיניים לאישה החיוורת שמולה. אבל ההיא רק משפילה את הראש, מזיזה מברשות של מייקאפ ומחפשת במגירה משקפי שמש ישנות וגדולות.
אנשים יבואו אם תהיה לוויה. אולי גם מהעבודה שלה יטרחו לשלוח נציגות. ובטח כמה נשמות טובות יצלמו תמונות כדי להעלות אותן עם לב שבור ואימוג'י דומע שגורף לייקים.
היא שונאת לבכות ליד אנשים בכל מקרה. אבל שיהיה. לא מזיק להיות מוכנים.
06:01
היא חוזרת לספה בסוף. והעייפות מסמאת לה את העיניים למרות שהן עדיין מתעקשות לבהות בצבעים שמתחלפים על השמים בחוץ. במסדרון מתקתק לו השעון באדישות, פועם כאילו היה לב אנושי.
בחוץ יש כבר רעשים של בוקר, איזו משאית שעושה רברס בצפצופים שמכאיבים לאוזניים ואופנוע אחד שהחליט לשאוג.
היא טיפוס אחראי. נחוש. כזה שממשיך לתפוס בחבל גם כשכולם כבר מזמן החליטו לעוף. וזאת הסיבה שהיא יושבת שם עדיין, מכורבלת חזק בפינה של הספה וממשיכה להעביר את המבט מהדלת לחלון בעיניים שורפות.
07:39
היא ישנה כשדופקים בדלת.
"ליל כוכבים הסהר עלה
את שם יושבת בוהה באפלה
שעה חולפת יום ושנה
ואת עדיין לו מחכה
...
את פרי גנך את תבקשי
מי לך יאמר ומי לך ישיב
מר כאבך רודפים הימים
נותרת לבדך רוצה להאמין
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב
ולא שב"
(יוני רועה, שיר זיכרון)
נכתב בהשראת הימים והסיפורים.
היא קראה פעם שאנשים לא מתעוררים סתם ככה בלילה.
הם לא פוקחים עיניים פתאום לחדר חשוך לשתי דקות ארוכות וחוזרים לישון בלי סיבה. מישהו העיר אותם או משהו או כמה משהוים. ואולי הם בכלל לא זוכרים את זה.
היא לבד שם בחדר החשוך מאד הזה. לבד מאד. וקר שם קצת למרות שכמעט אוגוסט בחוץ, וחם ולח ודביק.
המזגן מפהק לה מעל הראש בזמזום מנומנם, מבחוץ נשפך אור צהבהב מהמדרכה על הסדקים שבתריס ועל השידה נוצצות ספרות זרחניות ומטושטשות.
הגרון שלה יבש, איך לא. והאצבעות לחות ומזיעות.
היא נושמת נשימה עמוקה, בשקט. ומרגיש לה שהריאות שלה מכווצות כל כך חזק עד שהן בקושי מצליחות להתרחב.
היא לא הטיפוס הזה. כזאת שמסכימה לבזבז ככה את הזמן במחשבות על הגרוע מכל, שמתעוררת בלילה כששדים פרועים פולשים לה ללב. אז היא רק בולעת את הכאב הדוקר בגרון ומדשדשת במסדרון החשוך בקצב שלא תואם בכלל את התקתוק של השעון, אותו תיפוף ששומעים רק בלילה.
03:05
היא לא מדליקה אור במטבח, שונאת את האור הלבן של הפלורוסנטים כשהיא לבד. אז היא רק נשענת על המקרר ושותה שלוש כוסות מים קרים בבת אחת בלי להביט בצללים השחורים שרובצים על התקרה.
היא מנסה לנשום שוב פעם עמוק יותר, משחררת אוויר בשלוש נשיפות ארוכות ומגלה שהאצבעות שלה עדיין רועדות.
חוזרת למסדרון שוב. הרצפה לא קרה למרות שהיא יחפה, אבל כפות הרגליים שלה מחליקות כאילו נרטבו בשלולית רדודה וחמה.
גם הסלון חשוך, שותק בדממה אפלולית כזאת של לפנות בוקר. יש עיגולי אורות מהמרפסת, איפה שרואים פסים אדומים על הכביש כל הזמן. והדלת פתוחה לגמרי לנוף אבל האוויר לא זז בכלל.
היא פותחת את המחשב, האור הלבן מתנגש לה בעיניים והיא מרגישה את המקשים לחים קצת מתחת לאצבעות.
שום דבר לא קרה. שום דבר וכלום. למה היא כזאת טיפשה.
היא מזגזגת קצת באתרים עם כותרות אדומות על התקיפה האחרונה בסג'עייה, מרפרשת את הציפור הכחולה מידי דקה וחוזרת לבדוק איזה צ'אט כתבים מנומנם.
אין מה לראות נכון? כולם ישנים עמוק, מנמנמים על המקלדת. אם משהו היה קורה כבר היה טראפיק באיזה מקום. בטוח.
היא מתיישבת על הספה, מכווצת את הרגליים חזק ומוצאת כירבולית רכה להתעטף בה.
הוא בסדר. הכי בסדר שבעולם. אולי הם בכלל יצאו כבר מעזה והוא יתקשר עוד מעט?
היא כמעט נרדמת כשהראש שלה מתרומם פתאום. אם הוא יתקשר הוא יכול להעיר את הילדים, הטלפון שלה נשאר בחדר מאז שהלכו לישון, חבל שיתעוררו לפני ש—
03:40
יש נשימות שקטות בחדר. רכות כאלו, לוחשות. היא מסדרת קצוות של שמיכה אחת, מרימה כרית אחרת, מלטפת ביד מיוזעת תלתלים רכים בניחוח אוקיינוס שקט.
מזל שלא התעצלה לקלח אותם בערב. איזה מזל, אם יבואו עכשיו לומר לה---
היא קופצת. יש רעש ברור לחלוטין מהדלת. והשדים בלב שלה מדלגים בין העליות לחדרים כמו רקדנים גרועים על רצפה לא עקומה בכלל.
האצבעות שלה מזיעות על הידית, והעינית מטשטשת קצת מולה מנשימות כבדות.
יש אור בחדר המדרגות וצללית מעוותת שנראית כמו הבחור הצעיר שמנקה את הבניין עם מגב וסמרטוט.
היא בולעת. הגרון מחוספס ושורף והלב שלה דופק לה עדיין באוזניים. באיזה עולם זה רעיון טוב לדפוק לאנשים בכזאת שעה עם מגב בדלת.
04:32
היא עושה שוב פעם סיבוב בבית. בודקת חלונות ויוצאת למרפסת. מחפשת בין שלוליות אור כתומות וחתולי רחוב ערניים איזה רכב צבאי כהה. אותה לא יפתיעו ככה בלי להתכונן.
בחוץ יש צרצרים עייפים וזמזום של מזגנים ורעש של מכונות שעובדות חזק כשהאנשים חולמים על חיים יפים, והעולם חמים ורך ואפל מאד.
היא עייפה אבל הפולשים שבלב שלה לא יכולים לישון. והיא רק רוצה לחפש בשמים כוכבים קורצים, כאלו עם פסי אור ישרים מהאינסוף עד אליה, אבל פוחדת להרים עיניים למעלה ולפספס איזו תנועה ברחוב.
היא חוזרת פנימה רק כשנכנסת משאית זבל לרחוב. והשמים כחולים כבר מאד והכוכבים שוקעים.
05:13
היא מפעילה מכונה. לפני שאולי יהיה לה אסור. ממיינת גופיות קטנות ואוברולים לפינה אחת, מגבות לפינה אחרת, ומעיפה את הפיג'מה שלו לפינה שלישית.
פקק של ג'ל, מרכך כביסה, לטרוק את הדלת וללחוץ על כפתור ההפעלה. היא טובה בפעולות ממוקדות. קצרות וחתוכות. הכי טוב למוח שלה כשהיא מנתקת לו את ה-WIFI ללב.
ומי זה שיודע. ולמה הלב שלה דוהר על מאתיים קמ"ש, קבור עמוק בין המייבש לערמות הכביסות.
05:22
האור הצהוב לא מחמיא לה. מול המראה היא מעזה להביט בעיניים לאישה החיוורת שמולה. אבל ההיא רק משפילה את הראש, מזיזה מברשות של מייקאפ ומחפשת במגירה משקפי שמש ישנות וגדולות.
אנשים יבואו אם תהיה לוויה. אולי גם מהעבודה שלה יטרחו לשלוח נציגות. ובטח כמה נשמות טובות יצלמו תמונות כדי להעלות אותן עם לב שבור ואימוג'י דומע שגורף לייקים.
היא שונאת לבכות ליד אנשים בכל מקרה. אבל שיהיה. לא מזיק להיות מוכנים.
06:01
היא חוזרת לספה בסוף. והעייפות מסמאת לה את העיניים למרות שהן עדיין מתעקשות לבהות בצבעים שמתחלפים על השמים בחוץ. במסדרון מתקתק לו השעון באדישות, פועם כאילו היה לב אנושי.
בחוץ יש כבר רעשים של בוקר, איזו משאית שעושה רברס בצפצופים שמכאיבים לאוזניים ואופנוע אחד שהחליט לשאוג.
היא טיפוס אחראי. נחוש. כזה שממשיך לתפוס בחבל גם כשכולם כבר מזמן החליטו לעוף. וזאת הסיבה שהיא יושבת שם עדיין, מכורבלת חזק בפינה של הספה וממשיכה להעביר את המבט מהדלת לחלון בעיניים שורפות.
07:39
היא ישנה כשדופקים בדלת.
"ליל כוכבים הסהר עלה
את שם יושבת בוהה באפלה
שעה חולפת יום ושנה
ואת עדיין לו מחכה
...
את פרי גנך את תבקשי
מי לך יאמר ומי לך ישיב
מר כאבך רודפים הימים
נותרת לבדך רוצה להאמין
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב
ולא שב"
(יוני רועה, שיר זיכרון)
נכתב בהשראת הימים והסיפורים.
נערך לאחרונה ב:
מחמיא מאד : )
