מי שהיה נותן בי אמון עיוור כשהייתי ילד, סופו היה להתאכזב קשות. והרבה ילדים היו כמוני. לא שצריך חשדנות מוחלטת - אך גם לא תמימות רבה מידי.אני די המומה מהגישה כאן,
אני עובדת בחינוך מיוחד,
אמא שלי מורה ג"כ
ומבחינתי, קשר של אמון הוא א' ב' בחינוך!!
אם לא הצלחתם להגיע לזה...
עצוב, אין לי מילה אחרת
בפועל, מה אני עושה?
מתזכרת קודם.ומסבירה שיוצאים וחוזרים במהירות ובשקט (כן מסבירה שלא עוצרים ומחכים לילד שיצא)
כשמכבדים את הילד הוא ג"כ מכבד אותנו. בדוק.
ואם אני רואה ילד שיוצא כשלא באמת צריך, אני דואגת לעשות בעצמי ש"ב, למה הוא הרגיש את הצורך לצאת?
אולי חינוך מיוחד זה סוגיה אחרת.