מוכר אבל מרתק, הייתכן?

[משויטט]

ההגשה היא כמו צלחת יפהפיה ומפיות תואמות וסכו"ם מכסף. אבל אם לא מגישים בזה שום אוכל, בשביל מה ערכו את השולחן?
.

זה לא 'שום אוכל'. אולי אוכל שכבר טעמת פעם. אבל הפעם עם תיבול חדש, טעים ושונה?
והאמת שבאנלוגיה הזו אני סבור שהנמשלים הם הפוכים: המילים שמרכיבות את הסיפור הן האוכל, כי הרי זה מה שבפועל אנו 'בולעים'. העלילה היא הפלטפורמה למילים, היינו הצלחת היפהפייה וכו', לא כן? (אבל נכון שאני השתמשתי במילה 'הגשה' כך שאני אשם)

דווקא הדוגמאות שמובאות כאן, הן מצוינות לדבר כזה.

הגרף פוטוצקי, יוסל'ה קמצן קדוש, ישיבת וולאז'ין וכו'.... אצל רובן, מעולם לא ניסו להביא את הסיפור האמיתי על פרטיו. (והמציאות אפילו מפתיעה מאוד גם אם מתעלמים מפולמוסים על העובדות ההיסטוריות כמו למשל בוואלזין)

אם מישהו יביא את הסיפור מחדש, וייגע בכל הנקודות שלרובם אינן ידועות, יביא פרטים מסודרים יותר (מיקומים מדוייקים, שמות, תאריכים) שיוציאו את הסיפור מהטשטוש ומהקו הכללי של המסר בלבד, יכול להיות שזה יהיה רעיון.

פרטים חדשים בסיפור זה עניין לחוקרים והיסטוריונים. אימות פרטים והצלבת מידע ויישוב חילוקי דעות, הם לא מתפקידיו של יוצר הסיפור והם לא מעניינים את קוראי הסיפור (כאלה שמבקשים ליהנות מן הסיפור עצמו, לא כאלו שמחפשים להעשיר את צקלון ידיעותיהם בפיסות היסטוריה חשובות).

הכוונה כאן היא שאם תספר את הסיפור מזווית חדשה לגמרי, אם לשוב למשל: סגירת ישיבת וולוז'ין - דרך עיניו ותחושותיו של בחור שנכנס זה לא מכבר אל הישיבה; דרך משפחת השכן שהיה תמיד מתפלל ערבית בישיבה וכו' כיד הדמיון הטובה. או כשאתה מחייה את סיפורו המרטיט של הגרף פוטוצקי, שוב, בשילוב עם דמיון חדש, ותחושות הפחד והגבורה, תיאור כליאתו וכו'.

הרי יש מרחב כמעט אינסופי להתפרס עליו, לתאר אותו ולהחיות אותו, גם אם בסיס העלילה כבר מוכר. ואם הקורא מתחבר מחדש לסיפור שהוא כבר מכיר, אבל הפעם מזווית חדשה לגמרי וכיוון מרתק שלא העלה בדעתו עד כה, הרי זה יותר מסיפור עלילתי חדש לגמרי, לא?

 

[יועץ_סתרים]

פרטים חדשים בסיפור זה עניין לחוקרים והיסטוריונים. אימות פרטים והצלבת מידע ויישוב חילוקי דעות, הם לא מתפקידיו של יוצר הסיפור והם לא מעניינים את קוראי הסיפור (כאלה שמבקשים ליהנות מן הסיפור עצמו, לא כאלו שמחפשים להעשיר את צקלון ידיעותיהם בפיסות היסטוריה חשובות).

אם מישהו יצליח לחשוף ולהביא לתודעת כולם את מקום קבורתו של משה רבינו שלא נודע, זה עניין לארכיאולוגים? (וגם זה בקושי, הרי מדובר על סיפור די עתיק)
או שזה יהפוך להיות הסנסציה המדוברת ביותר?

באותה המידה, חשיפת פרטים חדשים, היא בהחלט מעניינת גם היסטוריונים, אבל לסופר, כל שביב מידע כזה, הוא אוצר. הוא לוקח סיפור, ומוסיף לו צד - לא דמיוני - מעשיר ומרתק.
רעיון הזוויות הוא נהדר, אם כי ייתכן ויחטא לאמת. בסופו של דבר מדובר גם על סיפורים היסטוריים. המשמעות של להחיות את הסיפור באמתותו (למשל, לתאר בוולאז'ין את המבנה שהמנהלים הקימו ללימודי חול מחוץ לישיבה, ואיך התייחסו אליו וכו')
הצלבת מידע ויישוב חילוקי דעות אינם חשובים? אם כן, מדוע להתבסס על עלילה קיימת? קח השראה ותמציא. אלא מאי, כנראה שכן חשוב הערך ההיסטורי, מורשתי, ואז רבים ישמחו לקרוא מחדש את "הסיפור המלא".

 

[ש. צ. וינמן]

ההגשה היא כמו צלחת יפהפיה ומפיות תואמות וסכו"ם מכסף. אבל אם לא מגישים בזה שום אוכל, בשביל מה ערכו את השולחן?

המשל יפה ונמשיך אותו, שף טוב הוא זה שלוקח את המאכלים הפשוטים והבאנלים ביותר והופך אותם בהגשה פנימית-צורת הבישול וכו' ובהגשה חיצונית- העריכה למשהו שעוד לא היה.

אבל אם יואיל מישהו להביא זויות חדשות על הסיפור הישן, אקרא בשמחה רבה.
הבעיה היא שמעטים מאד הם אלו שמסוגלים, נפשית ומעשית, לתת זויות חדשות לסיפורים ישנים.

והמעטים הללו הם אמנים אמיתיים.
ונראה לי שאליהם התכוון משויטט.

 

[שמואל גרינשטיין]

יצא לי ממש לאחרונה לקרא ספר כזה.
מכירים את הסיפור על המטבע שאבדה בזמן הסעודה וליהודי היחיד שישב שם היתה כזו מטבע בכיס ולכן לא הסכים להפוך את כיסיו, ובגלל זה נחשד בגנבה וכו'?
אז זה היה תמצית הסיפור.
אמנם ספר ישן מאד אבל אני קראתיו לראשונה. של הסופר שלמה כן מפראג.
את הסיפור כמובן הכרתי. אבל קראתי כל מילה.
סגנון כתיבה שלא מכירים היום.

חני

 

[Ushaya]

הכוונה כאן היא שאם תספר את הסיפור מזווית חדשה לגמרי, אם לשוב למשל: סגירת ישיבת וולוז'ין - דרך עיניו ותחושותיו של בחור שנכנס זה לא מכבר אל הישיבה; דרך משפחת השכן שהיה תמיד מתפלל ערבית בישיבה וכו' כיד הדמיון הטובה. או כשאתה מחייה את סיפורו המרטיט של הגרף פוטוצקי, שוב, בשילוב עם דמיון חדש, ותחושות הפחד והגבורה, תיאור כליאתו וכו'.

בהחלט. ייתכן שמבוגרים יודעי כל יתקשו יותר להעריך, אלא אם כן אכן מדובר באומנות לשמה, אבל כסיפורי ילדים- עושים בכך שימוש.
(ותשאלו את ההורים כמה מהם קוראים את עיתוני הילדים עם הסדרות ההיסטוריות הללו. לא משנה כמה הם מכירים את הסיפור...)

 

[ysb794]

כלומר, כשאתם בוחרים סיפור לקרוא, האם תתעקשו על כך שהעלילה תהיה חדשה ומפתיעה, או ש'תסכימו' לקרוא סיפור מוכר וידוע ואפילו לעוס, אם הוא כתוב היטב? (לפחות תבדקו אם הוא כתוב היטב?)
לכאורה מדובר באחות תאומה של השאלה האם תקראו אותו ספר פעמיים, או במקרה וגילו לכם את הסוף המפתיע של הסיפור - האם תאבדו עניין בקריאתו.

יש הבדל גדול בין קריאה נוספת של ספר לקריאת ספור מחודש-
כשאני קוראת ספר- בפעם הראשונה אני נהנית מהעלילה. הפעם השניה נעשית כדי ליהנות מצורת הכתיבה וכדי להתבונן בתובנות.
קריאת סיפור ישן שנכתב מזוית חדשה- יכולה להיות מעניינת, אבל לא אחזור לקרוא אותו שוב כי התובנות כבר מהדהדות במוח (אלא אם כן- זוית הכתיבה היתה כ"כ יחודית עד כדי שהיא לקחה את הסיפור למקום אחר לגמרי)

 

[חשמל]

לדעתי, התשובה לשאלה הפותחת היא אותה התשובה לשאלה, האם יש טעם למסעדה חדשה להכניס לתפריט שלה מאכלים כמו עוף ובשר וירקות או שזה כבר לא מעניין אנשים וכדאי להמציא דברים חדשים.
ברור שהתשובה תהיה, ודאי שהתפריט צריך להיות עוף ובשר וירקות, אבל המתכון צריך להיות חדש.
כן הוא לדעתי בכתיבה. אפשר לכתוב את אותו הסיפור פעמים רבות, בהגשות שונות, ובכל פעם טעם חדש.
לפי האשכול כאן אני כנראה די דעת יחיד.
לשם המחשה, אין אצלי חלוקה בין ספרי ילדים לספרי מבוגרים, אלא בין כותבים טובים לשאינם כאלו.
אני בהחלט נהנה לקרוא אפילו ספר ילדים, אם הכתיבה איכותית (יש עיתון ילדים מסוים, שכבר לפני עשרים שנה עברתי את קהל היעד שלו, אבל עדיין כשאני רואה אותו אני מחפש אם כותבת פלונית כתבה שם, ומתמוגג מהנאה בכל פעם מחדש מכתיבתה).

 

[יוזמתית]

אני חושבת שלהציג סיפור מוכר מכיוון מסוים, מפתיע, המציג תובנה עמוקה זה לא פשוט בכלל, אך אם סופר והוגה מוכשר יצליח לעשות את זה טוב, זה יהיה שווה קריאה, לפעמים אפילו יותר מאשר סיפור המבוסס על דמיון פורה בלבד.

דווקא מסקרן אותי לקרא סיפור מהמקורות או איזו יצירה פופולרית המבוססת על אגדות אורבניות שהצליחו להציג אותה מנקודת מבט אקטואלית וחדשנית.

 

[רבנים]

במוסף הסיפורים של בקהילה בסוכות שעבר הובא סיפור ידוע ודי נדוש מאת יעקב ב. פרידמן 'אפיקורוס נטה ללון בראדין',
הסיפור הוא על בחור ישיבה כשרוני שר"נ טרופ זרק אותו מהישיבה עקב ספרי המינים שנשרו מחיקו, ואף לא הרשה לו ללון בישיבה אפ' לילה אחד, והח"ח ארח אותו בביתו ואף כיסה אותו באדרתו, ולאחר זמן סיפר אותו בחור 'שהחמימות עדיין עוברת בין עצמותיו עד היום'.
בתחילת הסיפור ואף בסופו, קושר פרידמן ביד אמן שני חוליות לא ידועות נוספות לסיפור (לא יודע את אמיתותן), הסיפור מדהים, ואני לא מתאפק שלא לשתף אתכם.

אבל בכל אופן זה דוגמא של סיפור ידוע והפיכתו לסיפור מעניין על אף שידעתי את סופו, כי כשאתה קורא את הסיפור מפן לא מוכר, זה מושך את הקורא להמשיך לקרוא, ואף לחזור עליו, כי בעיני רוחך את נזכר בהנאה המרובה שהיה לך מהסיפור,
ועוד דבר... כשאני אראה סופר כזה חתום על סיפור, אני אקרא אותו ראשון.

 

[Ushaya]

דווקא מסקרן אותי לקרא סיפור מהמקורות או איזו יצירה פופולרית המבוססת על אגדות אורבניות שהצליחו להציג אותה מנקודת מבט אקטואלית וחדשנית.

כבר הזכרתי את הספר כאן באשכול: לפרוש כנפיים של מיה קינן. יש כמה וכמה סיפורים כאלה שם.
(ושוב, סליחה אם טעיתי בשם, אין לי אותו בבית. הספר כרוך בצבע סגול כחלחל, יש עליו זוג ידיים פרושות ויונים. מישהו יכול לאמת את השם?)

 

[שוירץ]

כולנו מכירים את סיפורי יציאת מצריים
אבל בכל זאת הספר ''קורמו'' חידש לי כמה דברים בנוגע אליהם.
כנ''ל הספר ''ניידים בזמן'' - בענין התנ''ך.
אני בטוחה שיש עוד ספרים מסוג זה.
(לא קראתי את כל האשכול ,אם כבר מישהו כתב את הדוגמאות הללו- עימכם הסליחה)

 

[משויטט]

בהחלט. ייתכן שמבוגרים יודעי כל יתקשו יותר להעריך, אלא אם כן אכן מדובר באומנות לשמה, אבל כסיפורי ילדים- עושים בכך שימוש.
(ותשאלו את ההורים כמה מהם קוראים את עיתוני הילדים עם הסדרות ההיסטוריות הללו. לא משנה כמה הם מכירים את הסיפור...)

אכן יש הבדל בין ילדים למבוגרים בעניין הזה, והראיה שהילדים מבקשים מדי ערב שנספר להם את הסיפור היפה שכבר סיפרנו אתמול ושלשום ושלשי שלשום. התמימות וחוסר הביקורתיות שלהם מאפשרים להם להתחבר אל הדמיון שוב ושוב, לחוות עוד פעם את הריגושים העזים שמחוזות הסיפור יביאו להם. זה חלק מן הקסם שיש בעולמם.
אבל גם מבוגרים, כידוע, יש בהם ילד קטן ותמימות כלשהי שלא נפגמה, שיאפשרו גם להם ליהנות מאותו סיפור שוב. קל וחומר אם הוא מעובד מחדש.

במוסף הסיפורים של בקהילה בסוכות שעבר הובא סיפור ידוע ודי נדוש מאת יעקב ב. פרידמן 'אפיקורוס נטה ללון בראדין',
הסיפור הוא על בחור ישיבה כשרוני שר"נ טרופ זרק אותו מהישיבה עקב ספרי המינים שנשרו מחיקו, ואף לא הרשה לו ללון בישיבה אפ' לילה אחד, והח"ח ארח אותו בביתו ואף כיסה אותו באדרתו, ולאחר זמן סיפר אותו בחור 'שהחמימות עדיין עוברת בין עצמותיו עד היום'.
בתחילת הסיפור ואף בסופו, קושר פרידמן ביד אמן שני חוליות לא ידועות נוספות לסיפור (לא יודע את אמיתותן), הסיפור מדהים, ואני לא מתאפק שלא לשתף אתכם.

אבל בכל אופן זה דוגמא של סיפור ידוע והפיכתו לסיפור מעניין על אף שידעתי את סופו, כי כשאתה קורא את הסיפור מפן לא מוכר, זה מושך את הקורא להמשיך לקרוא, ואף לחזור עליו, כי בעיני רוחך את נזכר בהנאה המרובה שהיה לך מהסיפור,
ועוד דבר... כשאני אראה סופר כזה חתום על סיפור, אני אקרא אותו ראשון.

ייש"כ. ואם כבר יעקב ב. פרידמן, יש בסוף ספרו 'שטייגן' פרק מרטיט בשם "לילה אחרון בוולז'ין" שם הוא מספר מחדש את סיפור סגירתה של אם הישיבות. ויותר מן החידושים העובדתיים, מרתקת צורת ההגשה והחיבור אל אותה טרגדיה רוחנית קשה. קראתי את הפרק לפני שנים רבות ועדיין אני זוכר את תחושות ההתרגשות וההתפעמות שאפפו אותי ימים רבים לאחר שקראתי את הדברים.
לזה כיוונו דבריי.

 

[ציפורת הנפש]

למעשה.
השימוש היום בכתיבה על תקופות היסטוריות עם עובדות ככתבן וכלשונן - נפוץ. העלילה ידועה וסופה צפוי. מה שכן משתנה זו העלילה הפנימית והגיבורים הדמיוניים.
יש לשים לב שאסור לכתוב סיפור על תקופה יותר מוקדמת מתקופת הגאונים. וכל אלה שמשכתבים סיפורי תנאים וכו' - עליהם להיזהר מאוד!!!!