הסימפוניה השישית של בטהובן "הפסטורלית"
תיאור היצירה מתוך המכלול
https://www.hamichlol.org.il/הסימפוניה_השישית_של_בטהובן
פרק ראשון אלגרו מא נון טרופו
הסימפוניה פותחת במספר נושאים מוזיקליים שלווים ועליזים המתארים את הרגשתו של המלחין בעת הגעתו לאזורים הכפריים הרגועים. הפרק הראשון הולחן ב
צורת סונאטה המשתמשת בשבעה מוטיבים עיקריים, אשר מתפתחים במהלך הפרק בהרחבה.
מנקודת מבט אחרת ניתן להסיק כי נעשה שימוש במבנים זעירים, החוזרים בזה אחר זה כדי להפיק מוטיבים קטנים.
פרק שני אנדנטה מולטו מוסו
הפרק השני, אשר נקרא על ידי בטהובן בשם "פלג הנחל" הוא ככל הנראה אחד הלחנים המוערכים והרגועים ביותר של בטהובן. משקל הפרק הוא משקל של 12 שמיניות (12/8), הסולם הוא סי במול מז'ור- הסובדומיננטה של הסולם המקורי של היצירה, והפרק הולחן בצורת סונאטה.
בתחילת הפרק כלי הקשת מנגנים מוטיב המחקה בבהירות את קולם של מים זורמים. הצ'לים מתחלקים לשתי קבוצות- קבוצה הכוללת שני נגנים בלבד הממשיכה לנגן את מוטיב המים הזורמים, ושאר הצ'לים המנגנים בעיקר פיציקאטו ביחד עם הקונטרבסים.
לקראת סוף הפרק ישנה קדנצה לשלושה כלי נשיפה מעץ המחקה את קריאות הציפורים. בטהובן אף חילק לכל אחד משלושת הכלים מין של ציפור אותו התבקש "לחקות": זמיר לחליל צד, שליו לאבוב, וקוקית לקלרנית.
פרק שלישי אלגרו
זהו פרק הסקרצו של הסימפוניה, אשר מתאר את האיכרים רוקדים ומתהוללים. הסולם בפרק הזה הוא פה מז'ור- חזרה לסולם המקורי.
צורת הפרק השלישי שונה מהצורה המקובלת בשימוש בסקרצו:
סקרצו | טריו | חלק במשקל של 2 רבעים (2/4) | סקרצו | טריו | חלק במשקל של 2 רבעים (2/4) | סקרצו (מקוצר)
במילים אחרות, הטריו מופיע פעמיים, ובכל פעם הוא נקטע על ידי חלק במשקל של 2 רבעים (התפרצויות של קטעי 2/4 מעין אלו מצויים גם בסונאטה ה-29 לפסנתר של בטהובן). כנראה בגלל הצורה רחבת הידיים של קטע זה, בטהובן השמיט את החזרות האופייניות שלו וכמו כן החסיר את רב חלקי הסקרצו והטריו.
הסקרצו האחרון, בסופו של הפרק, יוצר אווירה פרועה עם טמפו מהיר יותר. הפרק נגמר בפתאומיות כאשר האיכרים מבחינים שגשם מתחיל לרדת.
המוזיקולוג תאודור אדורנו זיהה את הסקרצו הספציפי הזה בתור הבסיס העיקרי לנושאי הסקרצו של המלחין אנטון ברוקנר.
תיאור מילולי של התוכנית לפרקים השלישי והרביעי
'הישיבה העליזה בצוותא של בני הכפר'... מראה לנו את כושר הסתכלותו הדק של ההומניסט בטהובן... בתחילה מופיעות יפהפיות הכפר, האצות ברגל קלה ומתחילות בריקוד תוך כדי ריצה. אחרי כן באה תמונת ההופעה של להקת מנגני הכפר הנכבדת, שצוירה בריאליזם נועז של צייר איכרים מארצות השפלה. בראש אצים הכינורות, האבוב מתאמץ לשווא להשיגם, ובעצלות מסוימת צולע הפאגוט אחריהם. קולות אחרים מצטרפים אליהם, הקלרניטות והקרנות מכריזות על בואן ועד מהרה נמצאת כל חבורת הנגנים במקום. והנה קרבים, בריקוד צעדים כבד, שליטי המקום. עתה ניתן האות להתחלה עליזה על ידי תרועת החצוצרה המצטלצלת זמן רב. היפהפיות עומדות על הואלס שלהן, ועתה מתחילה התנדנדותם העליזה של הזוגות, תוך רקיעת רגליים עזה וקריאות גיל קולניות. לפתע – הפסקה נבעתת. טרמולו קודר של הבאסים מרמז על רעם, המתגלגל במרחק רב. נבוכים נפרדים הזוגות, נשמעות קריאות פחד חרישיות. שוב הרעם המבעית, התרוצצותם של בני אדם אובדי עצות – והנה כבר מתחוללת הסערה בכל עוצם אימתה.
פרק רביעי אלגרו
הפרק הרביעי, בסולם פה מינור, מתאר סופת רעמים אדירה- המוזיקה מדמה גשם דל ולאט לאט בונה את השיא. במהלך הסופה המוזיקה ממחישה רעמים, ברקים, רוחות עזות וגשם שוטף. בגלל קביעתו של בטהובן כי "זה עניין יותר של לדמיין מאשר של לשמוע", ייתכן כי המוזיקה מתארת לא רק את הסערה עצמה, אלא גם את ביעותו ופחדו של המתבונן.
לבסוף, הסערה שוככת, ומרחוק ניתן לשמוע את שאונו של הרעם הנמוג לאיתו. ישנו חיבור כמעט בלתי מורגש לפרק הבא, הכולל מוטיב המפורש בדרך כלל בתור תיאורו של בטהובן לקשת.
מאחר שהפרק הרביעי לא "נפתר" בקדנצה הסופית, ומאחר שעל פי התבנית הסימפונית הקלאסית הפרק יחשב בתור פרק "נוסף" מתוך החמישה, מבקרי מוזיקה רבים פירשו את הפרק בתור הקדמה ארוכה לפרק הסופי ולא פרק בפני עצמו. דוגמה מוקדמת יותר להליך בו השתמש בטהובן ניתן למצוא בקווינטט כלי הקשת בסול מינור (K. 516) של מוצרט, אשר גם בה אפשר לאתר פרק סופי רגוע עם הקדמה ארוכה ורועשת.
פרק חמישי אלגרטו
הפרק החמישי והאחרון הוא בסולם פה מז'ור והמשקל הוא 6 שמיניות (6/8). שמונה התיבות הראשונות כוללות נעימת המשך לפרק הקודם אשר בו כיהנה הסערה בתור המוטיב הראשי; הפרק עצמו מתחיל מהתיבה התשיעית והלאה. הפרק נכתב בצורת הרונדו, כלומר שהמוטיב המרכזי שמופיע בתחילת הקטע, יופיע שוב מספר פעמים באמצע, ובסוף. בסוף הפרק ישנה קודה ארוכה.
כמו סיומי יצירות רבים מהתקופה הקלאסית, הפרק מדגיש במיוחד את המוטיבים הסימטריים של שמונה תיבות; במקרה הזה, חזרה על שירת ההודיה של הרועה. ניתן להניח בבירור כי האווירה שמחה בשנית.
הקודה, אשר כונתה על ידי אנטוני הופקינס "הקטע המוצלח ביותר בסימפוניה, באופן שניתן להתווכח עליו" מתחילה בשקט ולאט לאט בונה את הסיום הנלהב בה מנגנת כל התזמורת (למעט פיקולו וטימפני), עם הכינורות הראשונים המנגנים טריולות מהירות בקצה הגבוה של מנעדם. המעבר הנסער שבא בסופו המרמז על סוג של תפילה, נכתב על ידי בטהובן בתור pianissimo, sotto voce (שקט מאוד, תת-קול); מרבית המנצחים מאטים את הטמפו במעבר זה. לאחר מוטיב קצרצר המתאר את שקיעת השמש, הסימפוניה מסתיימת עם שני אקורדים מודגשים.