שיתוף - לביקורת מגלשת החושך

R.E.Y · 5/7/22

הסיפור מתרחש בעתיד

משום מה כתבתי אותו באתגר קונספירציה, ואז קלטתי שהוא לא קשור בכלל

"אפרים! חמישה לשמונה!!!"
הצעקה הצליחה להקפיץ אפילו מכור שינה כמו אפרים, אח מעצבן שמתקשה לישון ומתקשה לקום.
"מ..מה אמרת? חמישה לשמונה?" הנער קם, מטושטש שינה וטרוט עיניים. "הוי, הצילו! אסור לי לאחר עוד פעם. הצילו!"
"תגיד עוד פעם הצילו". חמי משך את השמיכה והעיף אותה לארבע רוחות העולם. "זה מאוד עוזר לך, ההצילו הזה. תדע שאני לא מוכן לאחר בגללך היום. שיהיה לך ברור".
"חכה!" אפרים זינק מהמיטה, השפריץ טפטופי מים על כפות ידיו וגרב זוג גרביים ברגע. "אל תברח לי, חמי, בבקשה! אני רועד מפחד".
"אתה כבר גדול, ונמאס לי לחכות לך כל בוקר כאילו הייתי הגננת שלך".
"חמי!"
"תיקח איתך פנס, אם אתה פוחד מחושך. ביי".
"חמי! חכה לי!!" אפרים חיפש בקדחתנות את החולצה שלו. "אתה לא מבין שפנסים לא עוזרים לי? אני לא יכול להיות במקומות סגורים וחשוכים לבד - חמי!"
"מה! מה! מה!"
"אתה יודע שפעם כבר נתקעתי לבד במגלשה לילה שלם. אתה יודע איזה מסכן הייתי? כבר כמעט פרחה לי הנשמה ביחד עם הלב. חכההה!"
"לא מחכה. יום טוב!"
ברגע האחרון גיששה ידו של אפרים אחרי בד זהה לבד של החולצה המשובצת שלו. הוא חטף אותה מהכיסא, החליף כיפת שינה בכיפה שחורה אקראית שחסמה את דרכו וטס אחרי חמי. חמי כבר פתח את דלת המגלשות, פונה למגלשה הימנית.
"חכה!" אפרים דחף את רגלו אחריו. "אני בא".
"מה אתה בא? אתה עם פיז'מה!"
"אני כבר אתלבש תוך כדי שאני אתגלש. נו!"
"אבל - " חמי סקר אותו לרגע. "אתה - כל הפרצוף שלך פרצוף כרית למהדרין. חברים שלך בכיתה יראו שהתגלשת ישר מהמיטה בלי לשטוף פנים".
"שיראו!" הם נכנסו בתנועות מהירות לתוך לועה של המגלשה הכהה. חושך מוחלט שרר שם כבר שבוע בעקבות קצר רציני. פס של אור מסנוור מכיוון הבית שלהם נעלם עם טריקת הדלת. אפרים הרגיש איך נשימתו מתכווצת.
"צריך פעם להמציא מגלשה שמגיעה ישר עד למקום בכיתה". אצבעותיו של חמי חרקו על הדפנות כשהתחיל להתגלש. "עכשיו אני אצטרך לרוץ את כל המדרגות עד לקומה השניה, ובטח הרבה אפלבוים כבר הגיע".
"עדיף שלא". אפרים נשם עמוקות, עצם את העיניים וגלש אחרי אחיו למטה בסלסולים. "ככה אני יכול בינתיים להתלבש".
שתי דקות של סחרור בתוך מגלשת החושך הכהה והדלת הופיעה מולם.
"אתה מאורגן, אפרים?" חמי הקיש את הקוד באצבעות זריזות. "אני פותח".
"מאורגן". אפרים מתח את חולצתו כלפי מטה. "אתה זוכר פעם שבטעות נכנסנו למגלשה של הסופר ומצאנו את עצמינו בסופר במקום בחיידר? הרבה שלי לא האמין שזה קרה לנו בטעות. אמרתי לו שניסינו לטפס חזרה ולא הלך, ולא היה לנו כסף להשתמש במגלשה של הסופר, לכן לקח לנו שעתיים דרך".
"בטח שאני זוכר, אפרים! מה הסיפורי סבתא האלה עכשיו? גם עכשיו הרבה שלי לא יאמין שאח שלי פוחד מחושך..."
"אתה לא תספר לו!"
"ברור שאני לא אספר". בבת אחת חדר אור לתוך המגלשה החשוכה. חמי קפץ החוצה הראשון והפנה אליו מבט, פוער את עיניו. "אני לא אגיד לו כלום, כי אני אצטרך ללוות אותך בחזרה הביתה עכשיו, אפרים!"
"מה? למה?"
"תראה אותך!" דמעות של תסכול וצחוק הבריקו את עיניו של חמי. "החולצה שלבשת - "
"לבשתי אותה עכשיו - "
"היא החולצה של הפיז'מה שלי, אפרים".

רינתיה · 6/7/22

מרתק!

נ. גל · 6/7/22

מבריק ומקורי. כתוב היטב.
כיף לקרוא.

המלמד מבני ברק · 8/7/22

רעיון מקורי...
הסוף המפתיע והמצחיק...

בובה בובה · 13/7/22

וואו זה יפהפה!
מגיע לו המשך

R.E.Y · 6/9/22

רק אחרי צהריים התפנה חמי לחשוב על ההבעה של הרב'ה שלו. היו מעורבים בה אי אמון, תדהמה, הפתעה ולא מעט גיחוך שהוסתר בין זיפי השפם. בטח, סיפורי האלף לילה ולילה שיש לו כל פעם מחדש בגלל אפרים האח הקטן והמפוזר שלו - זה באמת לא משהו סטנדרטי.
הוא לא ממש פירט, רק אמר שהיו חייבים לחזור הביתה כי הוא היה חייב להחליף בגדים, ושהם ניסו לטפס במגלשה בחזרה ובחצי הדרך גלשו בייאוש. ואחר כך, אחרי שלא הצליחו לצאת מהחיידר בשום דרך הגיונית חוץ מהשער (אפרים לא הסכים בשום אופן לצאת מהמגלשה בפיז'מה. ואחרי שהוא כן הסכים הוא לא הסכים שהשומר יראה אותו), עלה לו הרעיון המבריק להתקשר הביתה, ואמא הגלישה לאפרים את החולצה הנכספת לתוך הידיים.
אז הוא איחר פעם שלישית בשבועיים האחרונים, והבטיח שלהבא זה לא יקרה. 'אני מתנצל ולא אחזור על כך שוב'. כאילו שהוא היה אשם במשהו!
"חמי!" אמא נכנסה לחדר, בידיה תיק, משקפיים ובקבוק שתייה. "שכחנו לגמרי מהתור שלך לרופא שיניים! בוא נזדרז. לא אכלת עדיין משהו כשבאת הביתה, נכון?"
חמי הרים עיניים עייפות, אחר כך הזדקף חסר מצב רוח. "המשקפיים שלי התקלקלו". הוא מלמל. "במוצאי שבת כשאפרים - " הוא השתתק.
"הבאתי לך את של אבא". אמא שלו חייכה אליו חיוך עייף לא פחות. "העיקר משקפיים, חמי, אל תעשה פרצופים. בוא".
הם יצאו אל האוויר שבחוץ, ענדו משקפיים (חוץ מאמא. יש לה עדשות)עבי מסגרת (הענתיקה של אבא מהגירסה הראשונה של נטפרי. גם עיצוב חסר טעם וגם ריבועים על כל דבר שזז) וריחפו ברחפת (זאת מאחד מאלף) אל דוקטור מטפל השיניים. תל אביב היתה הומה כרגיל, וחמי תחב את ידו עמוק בתוך ידה של אמא, למרות גילו המופלג (שנה הבאה בר מצווה), מחשש שידרוך על אנשים שונים, או מהתקלות בריבוע אפור-כחול-אדום. (זה איש? עם מטרייה אדומה? אולי מעיל אדום? מעניין!)
דוקטור מיכאל לוזר חייך אליו חיוך גדול. אמא לחשה לו שיוריד את משקפי המגן כי למה הוא לא מחייך בחזרה, מה, גם הדוקטור חסום? ואחרי הטיפול, עם פה עקום ורדום, הוא ניסה להציץ במראה שהיתה תלויה בכניסה לבניין.
אבל הוא לבש לפני כן את המשקפיים, מיד כשיצא מהדלת.
והוא ראה ריבועים. יפים. משורטטים היטב:
כחול, שחור, לבן, בז', חום, לבן.

-חיה- · 6/9/22

אוי זה פשוט גאוני!

מלכה יזדי · 7/9/22

נכתב ע"י R.E.Y:
"צריך פעם להמציא מגלשה שמגיעה ישר עד למקום בכיתה". אצבעותיו של חמי חרקו על הדפנות כשהתחיל להתגלש. "עכשיו אני אצטרך לרוץ את כל המדרגות עד לקומה השניה, ובטח הרבה אפלבוים כבר הגיע".

אהבתי שהמגלשה לא יכולה להגיע עד למקום, זה נראה אמין ככה, שממציאים משהו, אבל עדיין לא מרוצים ממנו... ותמיד יהיה מי שיבקש עוד.