ללמוד ללמוד ללמוד!

[קדיתא]

באופן ספציפי חשובה לי ביקורת על הקטע דלהלן. תזכו למצוות.

===================================

הוא התכסה בשמיכה עד מעל לתנוכי אזניו. הקרוואן להט מחום והצווארון המעומלן נספג במפלי זיעתו, אבל לא היה אכפת לו. השמיכה הזאת היא כמו עוגן עבורו; מסייעת לו להתכדרר, מפרידה בינו ובין העולם.

האופי הבהמי שלו מייאש אותו. למה המחשבות האלו מתבייתות דווקא במוחו? למה אף אחד מהחברים שלו לא מתעסק בשאלות המתחכמות האלו? ככה זה כשלא שקועים בלימוד. ככה זה כשפותחים סדק קטן ונותנים ליצר להיכנס. רגע אחד לא מתגברים ואחר כך זו בכיה לדורות.

לפני תקופה פתח את הלב בפני המשגיח. בכל זאת, ניסיון של עשרות שנים עם בחורים צעירים. גיסו שעיה, שלמד בישיבה לפני יותר מעשור, אמר לו פעם שהמשגיח הוא 'יחיד בדורו ממש' בחכמת הנפש.

המשגיח הקשיב לו ושתק. לכל אורך שתיקתו חייך חיוך רחב. היה משהו לא נעים בחיוך הזה. מתנשא. המשגיח אדם שפל ועניו בכל מהותו, לא יכול להיות שהוא מתנשא על תלמידים.

הוא התגבר על תחושת המבוכה והמשיך לפרוש את חיבוטי נפשו. בשלב מסוים השתתק. המשגיח כיווץ לפתע את החיוך, תפס במרפקו בעוצמה ונעץ בו מבט מיירא: "מוישהלה, לך ללמוד! שמעת? לך ללמוד! ללמוד ללמוד ללמוד!"

הוא הסמיק מאוד והאזניים שלו בערו. מה יש להן לאזניים שהן לא יכולות לקבור את הלהט העולה בהן?! הכל צריך להחצין?! מה זה כאן, בית יעקב?!

הוא הנהן בראשו, חייך חיוך מטושטש והלך לחפש לו כוס מים.

עצתו של המשגיח הוכיחה את עצמה לזמן מה, אבל כעת הוא שוב מקופל בשמיכתו באמצע היום. רוח נכאים משתלטת עליו והוא מקבל את מרותה בהכנעה.

כשהתעורר משנתו כבר האפילו השמים. הקרוואן היה חשוך, ותחושה מפויסת אפפה אותו. הוא התקשה להסתגל להמולת המסדרון ונכנס להתקלח ממושכות. כשיצא, ראה את המשגיח צועד מהורהר לבית המדרש, כפוף ומחויך. הוא לא סובל את החיוך הזה, אבל נעים לו עכשיו ושום דבר לא מוציא אותו מכליו.

 

[כתב ומכתב]

האופי הבהמי שלו מייאש אותו. למה המחשבות האלו מתבייתות דווקא במוחו? למה אף אחד מהחברים שלו לא מתעסק בשאלות המתחכמות האלו?

יש כאן קצת טשטוש בנוגע ללבטי נשוא הסיפור.
האם הוא סובל מ"חיבוטי נפשו" או מחיבוט הגוף?
אופי בהמי וכניעה ליצר הן דבר אחד, ומחשבות ושאלות מתחכמות הן דבר שני.

אולי הטשטוש בכוונה. ואם כן, עולה כאן תחושה של צעיר מתוסבך.
אלא שקביעת הכותב כי "האופי בהמי" הינה בגדר פרשנות חיצונית ולא תחושה פנימית של המספר.

סיכום: מסקרן.

 

[קדיתא]

יש כאן קצת טשטוש בנוגע ללבטי נשוא הסיפור.
האם הוא סובל מ"חיבוטי נפשו" או מחיבוט הגוף?
אופי בהמי וכניעה ליצר הן דבר אחד, ומחשבות ושאלות מתחכמות הן דבר שני.

אולי הטשטוש בכוונה. ואם כן, עולה כאן תחושה של צעיר מתוסבך.
אלא שקביעת הכותב כי "האופי בהמי" הינה בגדר פרשנות חיצונית ולא תחושה פנימית של המספר.

סיכום: מסקרן.

תודה. זאת ביקורת מצוינת.
הטשטוש אכן מכוון לחלוטין.
התחושה שגם מחשבות מתחכמות מקורן באופי הבהמי היא חלק מובהק מהסיפור של הבחור.

ולגבי 'קביעת הכותב' בנוגע לאופי הבהמי, גם כאן אני מבין את ההערה.
השאלה היא, האם אין דרך אחרת לקרוא את זה מלבד 'קביעה' של הכותב?
מבחינתי, כתיבה בגוף שלישי איננה בהכרח 'שופט' של הגוף הראשון. הגוף השלישי המספר אינו מזדהה בהכרח עם מחשבותיו של הגוף הראשון, אלא רק משקף אותם בנימה חצי סרקסטית.
שים לב שמיד אחרי הקביעה כביכול בדבר האופי שלו, באות מחשבות שמנוסחות בעירוב של גוף ראשון וגוף שלישי, ללמדך שאין כאן דיכוטומיה שרירותית.
הקורא הסביר לא רואה זאת כך? אשמח שתשיב.

 

[אבימי]

קטע נהדר.
קדיתא והנושאים היפים בעולם.
דווקא לא היה לי מטושטש. כן היה לי חיבור לעולם פנימי בוסרי ולא ממוקד, וזה נראה לי מה ש @קדיתא ניסה להעביר.

ביקורת לעניות דעתי:
אתה כותב על נער צעיר - בן 15 לכל היותר. אבל התחביר הוא לא של נער, הוא תחביר דיקדוקי ובו שפע של הטיות גבוהות שלא קיימות בשפת נערים פשוטה. ("כמו עוגן עבורו; מסייעת לו") אז למה חשבת כן לכתוב ככה? אתה לא חושב שזה קצת פוגם בחיבור בין הקורא לבין הנער - חוסר האמינות הלשונית? או שבעינך כתבת על נער מבאר יעקב של שנות ה70, ששם זה היה נכון אולי.
או שדווקא זה יצר בעיניך משהו חדש ושונה? כי כן התחברתי, למרות שהפריע לי בפירוש.

 

[קדיתא]

תודה אבימי
אגיב מאוחר יותר

 

[אשר שרבר]

אתה כותב על נער צעיר - בן 15 לכל היותר. אבל התחביר הוא לא של נער, הוא תחביר דיקדוקי ובו שפע של הטיות גבוהות שלא קיימות בשפת נערים פשוטה. ("כמו עוגן עבורו; מסייעת לו") אז למה חשבת כן לכתוב ככה? אתה לא חושב שזה קצת פוגם בחיבור בין הקורא לבין הנער - חוסר האמינות הלשונית? או שבעינך כתבת על נער מבאר יעקב של שנות ה70, ששם זה היה נכון אולי.

במחילה, אני מסכים עם הכותב, הוא כותב על נער, ול מפי הנער, ומה רע בסגנון בוגר המתאר את מה שחווה הנער?

אחר המחמאות, ובהחלט אני גם אוהב את הז'אנר ו ובעיקר את ההתלבטות/וההתחבטות, זה קטע שמאוד מבקר את המשגיח ומוציא אותו רע, ו/או מטושטש, ואת זה צריך יותר למקד, או שזה חלק מהמשך יבוא.

 

[נריה מגן]

הקטע מטבעו פחות סיפורי ויותר תיאור על מצב נפשי של בחור.
צל"ש מיוחד על הפיסוק והניקוד.

 

[אשר שרבר]

צל"ש מיוחד על הפיסוק והניקוד.

כ פ י י ם

 

[משויטט]

נפלא. יש משהו מאוד טוב בכתיבתך.

כמו שאמרו, קצת מטושטשת מבוכתו של הנער.
גם תמוה מעט איך עצתו הלא מחודשת של המשגיח - ללמוד, (הוא עצמו כבר הבין ש'ככה זה כשלא שקועים בלימוד וכו''), הצליחה להוכיח עצמה לזמן מה.
והסתירה לבסוף בין השמים המאפילים והקרוואן החשוך לבין תחושתו המפויסת, היא מפתיעה ומקסימה.

המשגיח אדם שפל ועניו בכל מהותו,

אדם שפל זה ההיפך מעניו, נדצ"ל שפל רוח (למרות שיש בזה משום תואר הפועל המשוקץ, אבל אחרת זה נראה לי קצת לא נכון).

 

[קדיתא]

קטע נהדר.
קדיתא והנושאים היפים בעולם.
דווקא לא היה לי מטושטש. כן היה לי חיבור לעולם פנימי בוסרי ולא ממוקד, וזה נראה לי מה ש @קדיתא ניסה להעביר.

ביקורת לעניות דעתי:
אתה כותב על נער צעיר - בן 15 לכל היותר. אבל התחביר הוא לא של נער, הוא תחביר דיקדוקי ובו שפע של הטיות גבוהות שלא קיימות בשפת נערים פשוטה. ("כמו עוגן עבורו; מסייעת לו") אז למה חשבת כן לכתוב ככה? אתה לא חושב שזה קצת פוגם בחיבור בין הקורא לבין הנער - חוסר האמינות הלשונית? או שבעינך כתבת על נער מבאר יעקב של שנות ה70, ששם זה היה נכון אולי.
או שדווקא זה יצר בעיניך משהו חדש ושונה? כי כן התחברתי, למרות שהפריע לי בפירוש.

התחביר הוא לא של נער בן 15 אלא של הכותב. בסופו של דבר התיאור מתואר בגוף שלישי. אני לא חושב שיש כאן שפע של הטיות גבוהות. מילים כמו 'עוגן' ו'מסייעת' הם מילים דיי רגילות בדיבורם של אנשים ששפתם יפה. אם תאזין למשל לשידור רדיו סטנדרטי, נדמה לי שזו פחות או יותר השפה. נכון שהן לא רגילות בדיבור של נער צעיר, אבל שוב, לא הנער הוא המספר.
מה שכן, ואולי זה מה שמפריע לך, התיאור כולו כתוב בצורה קצת שמרנית, אולי אפילו ארכאית. אין בו מספיק קלילות, ואני אכן רואה זאת כחיסרון.

 

[קדיתא]

במחילה, אני מסכים עם הכותב, הוא כותב על נער, ול מפי הנער, ומה רע בסגנון בוגר המתאר את מה שחווה הנער?

אחר המחמאות, ובהחלט אני גם אוהב את הז'אנר ו ובעיקר את ההתלבטות/וההתחבטות, זה קטע שמאוד מבקר את המשגיח ומוציא אותו רע, ו/או מטושטש, ואת זה צריך יותר למקד, או שזה חלק מהמשך יבוא.

בהנחה שהמשגיח יוצא רע, מה הבעיה בכך? למה לדעתך צריך למקד את זה?

 

[קדיתא]

נפלא. יש משהו מאוד טוב בכתיבתך.

תודה רבה!

גם תמוה מעט איך עצתו הלא מחודשת של המשגיח - ללמוד, (הוא עצמו כבר הבין ש'ככה זה כשלא שקועים בלימוד וכו''), הצליחה להוכיח עצמה לזמן מה.

היא הוכיחה את עצמה. זו המציאות

אדם שפל זה ההיפך מעניו, נדצ"ל שפל רוח (למרות שיש בזה משום תואר הפועל המשוקץ, אבל אחרת זה נראה לי קצת לא נכון).

והאיש משה ענו מאוד (שפל וסבלן -רש"י)
אבל אתה צודק שכיום זה לא שימוש מקובל. לא שמתי לב לכך.

 

[אשר שרבר]

בהנחה שהמשגיח יוצא רע, מה הבעיה בכך? למה לדעתך צריך למקד את זה?

אין בעיה בכך, אבל לא נראה לי שזה המיקוד שלך, לי זה צרם, כששאלתי את עצמי מה קראתי, השבתי, משגיח שאומרים עליו שאין כמוהו ובעצם הוא מטומטם, או שהוא יוכיח בהמשך שהוא מבריק...
אני חושב שהייתי צריך להישאר מחובר ללבטים של הנער.

 

[יואב ברק]

באופן ספציפי חשובה לי ביקורת על הקטע דלהלן. תזכו למצוות.

===================================

הוא התכסה בשמיכה עד מעל לתנוכי אזניו. הקרוואן להט מחום והצווארון המעומלן נספג במפלי זיעתו, אבל לא היה אכפת לו. השמיכה הזאת היא כמו עוגן עבורו; מסייעת לו להתכדרר, מפרידה בינו ובין העולם.

האופי הבהמי שלו מייאש אותו. למה המחשבות האלו מתבייתות דווקא במוחו? למה אף אחד מהחברים שלו לא מתעסק בשאלות המתחכמות האלו? ככה זה כשלא שקועים בלימוד. ככה זה כשפותחים סדק קטן ונותנים ליצר להיכנס. רגע אחד לא מתגברים ואחר כך זו בכיה לדורות.

לפני תקופה פתח את הלב בפני המשגיח. בכל זאת, ניסיון של עשרות שנים עם בחורים צעירים. גיסו שעיה, שלמד בישיבה לפני יותר מעשור, אמר לו פעם שהמשגיח הוא 'יחיד בדורו ממש' בחכמת הנפש.

המשגיח הקשיב לו ושתק. לכל אורך שתיקתו חייך חיוך רחב. היה משהו לא נעים בחיוך הזה. מתנשא. המשגיח אדם שפל ועניו בכל מהותו, לא יכול להיות שהוא מתנשא על תלמידים.

הוא התגבר על תחושת המבוכה והמשיך לפרוש את חיבוטי נפשו. בשלב מסוים השתתק. המשגיח כיווץ לפתע את החיוך, תפס במרפקו בעוצמה ונעץ בו מבט מיירא: "מוישהלה, לך ללמוד! שמעת? לך ללמוד! ללמוד ללמוד ללמוד!"

הוא הסמיק מאוד והאזניים שלו בערו. מה יש להן לאזניים שהן לא יכולות לקבור את הלהט העולה בהן?! הכל צריך להחצין?! מה זה כאן, בית יעקב?!

הוא הנהן בראשו, חייך חיוך מטושטש והלך לחפש לו כוס מים.

עצתו של המשגיח הוכיחה את עצמה לזמן מה, אבל כעת הוא שוב מקופל בשמיכתו באמצע היום. רוח נכאים משתלטת עליו והוא מקבל את מרותה בהכנעה.

כשהתעורר משנתו כבר האפילו השמים. הקרוואן היה חשוך, ותחושה מפויסת אפפה אותו. הוא התקשה להסתגל להמולת המסדרון ונכנס להתקלח ממושכות. כשיצא, ראה את המשגיח צועד מהורהר לבית המדרש, כפוף ומחויך. הוא לא סובל את החיוך הזה, אבל נעים לו עכשיו ושום דבר לא מוציא אותו מכליו.

טוב שנתחיל?
אז כהה, בא נדלג על דקת המחמאות כי ככל שאתה צובר קילומטרז האיכות שלך מתעצמת.
וכעת לזריקה... שניה וגמרנו!
יש כאן שימוש בקלישאות, כמו תנוכי אוזניו וכו' בכיה לדורות וכו' לצד הגדרות חדשות וטריות אז לא אשקר שאני מתחבר יותר לאלה שבאים מהתנור שלך!
כדרכו של קטע קצר יכולת הניתוח יורדת אבל כעת המסר נראה קצת לא אמין, או אולי הייתי אומר 'תלוש' למה? כי לא ככה אני מצייר לעצמי 'כוייפר'. או לפחות בחור מבולבל. הדרך לטפל בזה היא לצלוף לרגשות יותר הגיוניים ולא איזה ניתוק מקלחתי כזה...
זהו גמרנו.
לסיכום: הקטע פיצוץ ואתה עוד יותר.

 

[קדיתא]

טוב שנתחיל?
אז כהה, בא נדלג על דקת המחמאות כי ככל שאתה צובר קילומטרז האיכות שלך מתעצמת.
וכעת לזריקה... שניה וגמרנו!
יש כאן שימוש בקלישאות, כמו תנוכי אוזניו וכו' בכיה לדורות וכו' לצד הגדרות חדשות וטריות אז לא אשקר שאני מתחבר יותר לאלה שבאים מהתנור שלך!
כדרכו של קטע קצר יכולת הניתוח יורדת אבל כעת המסר נראה קצת לא אמין, או אולי הייתי אומר 'תלוש' למה? כי לא ככה אני מצייר לעצמי 'כוייפר'. או לפחות בחור מבולבל. הדרך לטפל בזה היא לצלוף לרגשות יותר הגיוניים ולא איזה ניתוק מקלחתי כזה...
זהו גמרנו.
לסיכום: הקטע פיצוץ ואתה עוד יותר.

תודה רבה.
אני לא חושב שמדובר בכוייפר, אבל למה הרגשות שלו לא הגיוניים?

 

[קדיתא]

אין בעיה בכך, אבל לא נראה לי שזה המיקוד שלך, לי זה צרם, כששאלתי את עצמי מה קראתי, השבתי, משגיח שאומרים עליו שאין כמוהו ובעצם הוא מטומטם, או שהוא יוכיח בהמשך שהוא מבריק...
אני חושב שהייתי צריך להישאר מחובר ללבטים של הנער.

אח שלי, העולם לא שחור-לבן, והטמטום אינו שחור-לבן. לא הכל בינארי...
ואין המשך אגב.

 

[יואב ברק]

תודה רבה.
אני לא חושב שמדובר בכוייפר, אבל למה הרגשות שלו לא הגיוניים?

לא כוייפר אבל מבולבל כן! אז אולי להדגיש את הבדידות, להדגיש שאף אחד לא מבין אותו, חוסר סיפוק, איבוד ענין, אכזבה, ייאוש, בכי של אובדן,
בקיצור להדגיש רגשות ילדותיות. כלומר, כאלה שבאים בצורה חזקה בגיל צעיר.

 

[אשר שרבר]

והטמטום אינו שחור-לבן

ברור שלו, הגוונים של הטמטום, להבדיל מדברים אחרים, לא מוסיפים לו, לא הוד ולא הדר, רק מעצימים.

 

[רחשי הלב]

הוא התכסה בשמיכה עד מעל לתנוכי אזניו.

סליחה שאני מתערב בשיחה של גדולים, אבל מזמן אני מחפש נואשות אחר תחליף למילה 'הוא' שמתחילה כל תיאור ספרותי.
מבינים אותי?

 

[קדיתא]

סליחה שאני מתערב בשיחה של גדולים, אבל מזמן אני מחפש נואשות אחר תחליף למילה 'הוא' שמתחילה כל תיאור ספרותי.
מבינים אותי?

אם כבר, הבעיה כאן היא כמות ה'הוא' בהמשך הקטע, פחות זו שבתחילתו.