"בואו הולכים. הולכים . הולכים"
אני נזכרת בכל מיני סרטים של אנשים רצים.
זה מה שאני זוכרת עכשיו, הולכים בשורות שורות ומשהו מאחור עם אקדח.
אני אוספת את הילדים ברגליים כושלות ושפתיים קפוצות.
"לא לבכות לא לבכות" אומר לי הבראש האיש המפחיד.
"יוסף מאיר" צרחה יוצאת ממני."בא הולכים מהר"
לא יודעת איך הגעתי לבית.
לא יודעת מי האכיל ומי השכיב כל כך חשוך כשהשמים נופלים אני לא רואה כלום.
אני משחזרת מה בדיוק היא אמרה לי"היא" אני שונאת אותה.
אני לא יודעת איך קוראים לה אפילו, מאיפה היא יודעת שאני ברמן?
ומי הייתה שם בגינה?מי שמעה?
הכל מתערבב לי לעיסה דביקה.
אוייייי יבבה פורצת מתוכי וזהו.
הגיע מבול
רק חצי שעה עברה?
שלוימי נכנס כולו חיוכים
"מה קורה?, מה הכנת?"
שמה לב שהוא לא שם לב.
רצה לתוך האש אין לי כבר מה להפסיד
"איפה אתה בליל שישי"?
מבועת,
זה מה שהאיש שאני נשואה אליו כבר שמונה שנים.
האיש שלי שאת כל חיי הקדשתי לתורה שלו.
האיש שהבאתי איתו חמישה ילדים.
הבהלה שלו עוברת אליי ואני מתחילה לבכות צונאמי.
"האמת שרציתי לדבר איתך על זה מזמן"
"דבר מהר. אל תענה אותי"
שלוימי מסתכל מסביב מתלבט נכנס למטבח ומביא שתי כוסות מים.
ומזה אני עוד יותר פוחדת.
"אתה חורט לי את הנשמה תענה לי"
"אני עונה"
"רק את האמת" אני סוחרת בי ובו, מנסה להיות קשוחה.
"ברור את האמת, אין לי כח לשקר"
"זוכרת לפני שלוש שנים רצית שאני אכנס לכולל ליל שישי?"
אני מספיק ישרה כדי לקבל את ה"רצית" שלו.
כן רציתי בכל מאודי.
"אז הלכתי כמה שבועות והאמת, היה לי קשה אין לך מושג כמה כי אני כן רוצה ללמוד ובכלל.."
"נו.." אני קוטעת אותו אני לא עומדת בזה.
"אז חבר קרא לי לבוא איתו לאיזה מקום ו..והלכתי"
אני לא מבינה אולי לא רוצה להבין.
אני מתחילה לבכות שוב, ומבינה שמקודם בכיתי סתם.
או שזה נכון שאשה מרגישה ראשונה, ויודעת אחרונה.
"אז הלכת פעם אחת?"
תגיד שכן תגיד שכן אני מתחננת בפנים.
"אני שלוש שנים הולך לשם"
"לאאאאאא" הצרחה שיוצאת ממני מבהילה את שנינו.
משום מקום אני מקבלת כח.
"מה זה לשם?"
"הם שוכרים מקום יושבים קצת, מדברים שותים מקשקשים. זהו מבטיח לך"
"מי זה הם?"
"חברים מהשיעור שלי ועוד כמה"
"מי זה המשפחה שהגיעו לרחוב מעלינו שלמד איתך פעם?"
"חיימסון. למד שיעור מתחתי"
"היא סיפרה לי שאתה שאתה..
הבכי מאיים לקרוע אותי
"שאתה מגניב ויש סרטונים שלך שאתה קורע, אה..יש לה וואצאפ"
הוא מחוויר. נראה לי ילד פתאום.
חוזרת לבכות.
ליילל.
נגמר לי החיים.
הוא מתיישב בספה,
מתחיל לבכות.
העולם שלי צורח.
ואני מחפשת שקט בתוכו.
אני נזכרת בכל מיני סרטים של אנשים רצים.
זה מה שאני זוכרת עכשיו, הולכים בשורות שורות ומשהו מאחור עם אקדח.
אני אוספת את הילדים ברגליים כושלות ושפתיים קפוצות.
"לא לבכות לא לבכות" אומר לי הבראש האיש המפחיד.
"יוסף מאיר" צרחה יוצאת ממני."בא הולכים מהר"
לא יודעת איך הגעתי לבית.
לא יודעת מי האכיל ומי השכיב כל כך חשוך כשהשמים נופלים אני לא רואה כלום.
אני משחזרת מה בדיוק היא אמרה לי"היא" אני שונאת אותה.
אני לא יודעת איך קוראים לה אפילו, מאיפה היא יודעת שאני ברמן?
ומי הייתה שם בגינה?מי שמעה?
הכל מתערבב לי לעיסה דביקה.
אוייייי יבבה פורצת מתוכי וזהו.
הגיע מבול
רק חצי שעה עברה?
שלוימי נכנס כולו חיוכים
"מה קורה?, מה הכנת?"
שמה לב שהוא לא שם לב.
רצה לתוך האש אין לי כבר מה להפסיד
"איפה אתה בליל שישי"?
מבועת,
זה מה שהאיש שאני נשואה אליו כבר שמונה שנים.
האיש שלי שאת כל חיי הקדשתי לתורה שלו.
האיש שהבאתי איתו חמישה ילדים.
הבהלה שלו עוברת אליי ואני מתחילה לבכות צונאמי.
"האמת שרציתי לדבר איתך על זה מזמן"
"דבר מהר. אל תענה אותי"
שלוימי מסתכל מסביב מתלבט נכנס למטבח ומביא שתי כוסות מים.
ומזה אני עוד יותר פוחדת.
"אתה חורט לי את הנשמה תענה לי"
"אני עונה"
"רק את האמת" אני סוחרת בי ובו, מנסה להיות קשוחה.
"ברור את האמת, אין לי כח לשקר"
"זוכרת לפני שלוש שנים רצית שאני אכנס לכולל ליל שישי?"
אני מספיק ישרה כדי לקבל את ה"רצית" שלו.
כן רציתי בכל מאודי.
"אז הלכתי כמה שבועות והאמת, היה לי קשה אין לך מושג כמה כי אני כן רוצה ללמוד ובכלל.."
"נו.." אני קוטעת אותו אני לא עומדת בזה.
"אז חבר קרא לי לבוא איתו לאיזה מקום ו..והלכתי"
אני לא מבינה אולי לא רוצה להבין.
אני מתחילה לבכות שוב, ומבינה שמקודם בכיתי סתם.
או שזה נכון שאשה מרגישה ראשונה, ויודעת אחרונה.
"אז הלכת פעם אחת?"
תגיד שכן תגיד שכן אני מתחננת בפנים.
"אני שלוש שנים הולך לשם"
"לאאאאאא" הצרחה שיוצאת ממני מבהילה את שנינו.
משום מקום אני מקבלת כח.
"מה זה לשם?"
"הם שוכרים מקום יושבים קצת, מדברים שותים מקשקשים. זהו מבטיח לך"
"מי זה הם?"
"חברים מהשיעור שלי ועוד כמה"
"מי זה המשפחה שהגיעו לרחוב מעלינו שלמד איתך פעם?"
"חיימסון. למד שיעור מתחתי"
"היא סיפרה לי שאתה שאתה..
הבכי מאיים לקרוע אותי
"שאתה מגניב ויש סרטונים שלך שאתה קורע, אה..יש לה וואצאפ"
הוא מחוויר. נראה לי ילד פתאום.
חוזרת לבכות.
ליילל.
נגמר לי החיים.
הוא מתיישב בספה,
מתחיל לבכות.
העולם שלי צורח.
ואני מחפשת שקט בתוכו.
נערך לאחרונה ע"י מנהל: